אין יום שלא עוצרים אותי ברחוב, ליד בית הקפה או ביציאה מבית הכנסת, ושואלים בדאגה: שלמה, תסביר לנו, מה יהיה? מאיפה הפער הזה בסקרים? האם הסקרים משקרים, צודקים, ושל מי בכלל הסיפור הזה? חודש ימים לבחירות, והשאלה הבוערת הזו מסקרנת את כולם. את הסיכום הסופי נעשה כמובן בבוקר שאחרי ליל המדגמים. אבל כבר עכשיו, כחודש לפני יום הבוחר, חובה לעשות סיכום ביניים. לא תחזית מתנשאת ולא סיסמה לקמפיין אלא כיוון מחשבה שיענה על השאלה האמיתית: מה באמת העם רוצה ומה צפוי לנו בקלפי.

הפרדוקס הבלתי מוסבר

המשפט שהפך לשגור ביותר מאז אסון 7 באוקטובר הוא "העם זז ימינה". לא צריך מחקרים אקדמיים מעמיקים כדי לראות את זה בעיניים. מספר האנשים שהתחזקו באמונתם, החיילים בחזית שהפכו להרבה יותר ימניים ונחושים והציבור הרחב שאיבד כל שריד של נאיביות: העם הזה אינו מוכן עוד להאמין לשום הסדרים מדיניים, לאשליות בין-לאומיות או להבטחות של מעצמות. הוא הוכיח שהוא מוכן לצאת פעם אחר פעם, סבב אחרי סבב, למערכה ארוכה, קשה ועתירת מחירים, כדי להבטיח את ביטחון ישראל ואת עצמאותה.

איש אינו מפקפק בתובנה שכל זה חייב לבוא לידי ביטוי בקלפי. העם רוצה תשובות ברורות. אחרי האסון הלאומי הנורא הציבור דורש להבטיח שאירוע כזה לא יוכל לחזור שוב לעולם. ועדת חקירה ממלכתית היא כורח המציאות: הציבור אינו מוכן שמי שהיה שותף לקונספציה של 7 באוקטובר ימשיך בתפקידו כאילו לא קרה דבר.

ממוצב דלעת ועד עלי טאהר | שלמה פילבר

בעידן של רשתות פתוחות זלג המידע וחשף את הכשלים בכל הרמות: בקונספציית מקבלי ההחלטות בדרג המדיני ובקבינט, במודיעין, בשב"כ, במתפ"ש ובמערך היועצים הביטחוניים. יתרה מכך, הציבור מבין כיום היטב כי גם למערכת המשפט היה משקל כבד בכבילת ידי הלוחמים ובכפיית תפיסות שפגעו ביכולת לבלום את הטרור המתעתע של סינוואר עוד בימי צעדות הגדר.

וכאן בדיוק זועק הפרדוקס. אם זה מה שהעם רואה, מרגיש ודורש, איך ייתכן שבמשך שנתיים, בעוד הציבור מתחזק, מתייצב בימינה ומפלגות הימין האידאולוגי גדלות, המשיכו רוב הסקרים והתקשורת להציג תמונה מופרכת, כאילו עשרה מנדטים עזבו את הימין ועברו לגוש השמאל, גוש שמדבר כיום בגלוי על ממשלה הנשענת על המפלגות הערביות? הפער הזה אינו מקרי. הוא תוצר של מנגנון.

הספינים שחיסלו קריירות פוליטיות

כדי להבין את הפער צריך להסתכל על הספינים שהובילו כלי התקשורת וסוקרים לא-מעטים. ספינים אלה לא נועדו רק לעצב שיח. הם נועדו לדכא את הצבעת הימין, ובעיקר לפתות פוליטיקאים מתלבטים לערוק למחנה השני. שורה ארוכה של פוליטיקאים התפתו, בלעו את הפיתיון וסיימו את הקריירה שלהם.

הראשון היה ספין "הממשלה נופלת מחר": ספין שנועד לעורר תחושת קריסה בלתי נמנעת ולעודד עריקות מימין לשמאל. מי שהאמין לו התחיל לחשב מסלול מחדש עוד לפני שהציבור אמר את דברו. אחריו בא ספין השוויון בנטל וחוק הגיוס. סוגיית המילואימניקים והשוויון בנטל צודקת, נכונה ובוערת בלב כולנו.

אבל היא גויסה בציניות מוחלטת לשמש קרדום פוליטי להפלת הממשלה. ארגוני שמאל ניסו לתקוע טריז בתוך הציונות הדתית, חיזרו אחרי שישה ח"כים מהליכוד, הפעילו גופי פרוקסי בתוך המגזר החרדי כדי ליצור כאוס וזכו לרוח גבית חסרת תקדים ממוסד היועמ"ש, שהפעיל סנקציות חד-צדדיות.

הנושא היה אמיתי. השימוש בו היה פוליטי. ומי שחשב שהספין הזה יושיב אותו על כס השלטון, יראה כעת את תוצאות הבחירות מהספה בסלון. יואב גלנט, שר ביטחון לוחמני במקום השישי בליכוד, קיווה שבאמצעות שבירת הכלים יירש את נתניהו, ומצא את עצמו מחוץ לתנועה ומחוץ למערכת הפוליטית.

הספין נשאר באולפן, והקלפי נשארת בשטח

יולי אדלשטיין, מבכירי הליכוד ודמות פופולרית מאוד בימין, התנדב לתקוע את החוק בוועדה שבראשותו מתוך שאיפה להקדים את הבחירות, וגם הוא יישאר מחוץ למגרש. אופיר סופר, פצוע צה"ל שלחם בדם ליבו למען גיוס חרדים, התפתה להאמין שיש אלקטורט ימני רחב שמוכן להפיל ממשלת ימין על הנושא הזה, והתבדה.

ובמרכז-שמאל נפרסה אותה תמונה, רק מצידה השני של המפה. שורה ארוכה של דמויות: מיועז הנדל, שמנסה לחבר מפלגות וספק אם עובר את אחוז החסימה, דרך פעילים שהתברר שהמאבק ה'ערכי' שלהם היה כרטיס ביקור פוליטי, כמו עומרי רונן בדמוקרטים ויונתן שלו אצל בנט, ועד נפתלי בנט עצמו. בנט קפץ בחזרה לביצה הפוליטית מוקדם מדי כי האמין לסקרים המוקדמים, רכב על גל חוק הגיוס וגילה שאין קונים לנושא כשרואים דרך המניע הפוליטי.

אפילו עופר וינטר, שנכנס לאחרונה למגרש ומנסה לפרוט על הזעם הצודק בציונות הדתית בדרישה לא-ריאלית לחוקק חוק בתוך שבוע, יודע היטב שהמהלך הזה אינו מיועד לפתור את סוגיית הגיוס אלא לגרוף קולות. המסקנה החוזרת מכל השמות האלה אחת: מי שבונה אסטרטגיה על ספין תקשורתי במקום על מצביעים אמיתיים, מגלה בסוף שהספין נשאר באולפן, והקלפי נשארת בשטח.

אשליית הגוש השלישי

הקורבן הגדול ביותר של תעשיית הספינים הוא מה שכונה "הגוש השלישי". יותר משנתיים פמפמו לנו סיפורים על פוטנציאל אדיר: עשרים עד שלושים מנדטים של ישראלים שרוצים מנהיגות אחרת, אחדות ושינוי. שמות נזרקו לאוויר כאילו די בהם להמציא מפה חדשה: גלעד ארדן, משה כחלון, איילת שקד ואחרים.

ומה נשאר מכל הפנטזיה הזו? כלום ושום דבר. אותם לשעברים יישארו על הספה, והגוש התאדה לשתי מפלגות שנאבקות על אחוז החסימה. לא קם מרכז חדש. לא נולדה שפה פוליטית אחרת. השדה חזר להתכנס במדויק לדפוסים המוכרים של גושי "כן ביבי", "לא ביבי". מי שהבטיח גוש שלישי מכר תחושה. בסופו של דבר הציבור קונה מחנה.

מה צפוי לנו בחודש הקרוב?

בשלושים הימים שנותרו נחזה במופעי לוליינות, בסללומים, בהסברים מפותלים ובהתאמות בסקרים. אל דאגה: איש בתקשורת לא יעניק לימין ניצחון מובהק לפני ליל המדגמים. אבל המגמה תלך ותתקרר לקראת המציאות האמיתית של השטח. כאן עובר הקו בין רעש ובין הכרעה. והמסר לציבור הימין חד, פשוט וברור: לייקים ברשתות אינם מצביעים בקלפי, ועוקבים רבים אינם מתורגמים בהכרח למנדטים. סקר טוב באולפן אינו שקול לקול בקלפי, וזעם מוצדק אינו תחליף לפתק.

אין שום צורך להמציא משהו חדש או לזרוק את הקול לפח. במחנה הלאומי יש היום כל האפשרויות: ימין ביטחוני, ימין כלכלי, אנשי התיישבות והסברה. מי שהאמין לנפתלי בנט ב-2022 וחווה אכזבה צורבת, אסור לו ליפול באותו הפח בפעם השנייה. העם אכן זז ימינה. ב-27 באוקטובר, כשתיפתחנה המעטפות, הבלון יתפוצץ, הספינים יתפוגגו, והתשובה הברורה על השאלה מי צדק תוכרע במקום היחיד שקובע: בקלפי.