לפני כשבועיים קיבלו כל תושבי גבול הצפון הודעה ביטחונית לניידים שלהם. הפעם הם לא הוזהרו ממתקפת טילים או כטמ"מים אלא התבקשו להשאיר את חלונות הבתים פתוחים לרווחה ולא להיבהל מפיצוץ עז. ובכל זאת גם הוותיקים שבהם נחרדו בשעה 21:00 מפיצוץ אדיר שהשתווה לרעידת אדמה בעוצמה 4.1 בסולם ריכטר. 

רכס עלי טאהר, הצופה על מטולה, הרכס שממעבה האדמה בו שיגרו כטמ"מים וטילי קורנט על לוחמי צה"ל ועל בתי המתיישבים, קרס לתוך עצמו. המוצב הכי גדול והכי קדמי של איראן מחוץ לגבולותיה פוצץ, ועשרים שנות השקעה בחפירות בונקרים ואמצעי לחימה מתוחכמים ירדו לטמיון.

זו הייתה הפעם השנייה שישראל פוצצה את ההר. הפעם הקודמת הייתה ב-25 במאי 2000, כשישראל ספק נסוגה ספק ברחה מרצועת הביטחון בלבנון בפיקודם של שר הביטחון אהוד ברק, הרמטכ"ל שאול מופז ומפקד יחידת הקישור ללבנון בני גנץ, ופוצצה את מוצב דלעת, המוצב הצפוני ביותר ברצועת הביטחון מודל שנות התשעים. מוצב ישראלי בעומק השטח, מוקף כפרים שיעיים ושורץ מחבלי חיזבאללה, שדרכי הגישה אליו מסוכנות (אסון המסוקים ב-1997 התרחש בהטסת לוחמים למוצב).

הפיצוץ לפני שבועיים לא סימן סיום תקופה אלא את תחילתו של עידן חדש. של תפיסת ביטחון חדשה שאימצה ישראל אחרי מלחמת התקומה הארוכה. בפיצוץ מפקדת חיזבאללה סיימה ישראל את התבססותה ברצועת הביטחון החדשה בעומק של עד עשרה קילומטרים בתוך לבנון, כולל מוצב הבופור וקו מוצבים חדש. הפעם לא בלב אוכלוסייה שיעית אלא בשטח נקי שהושמד כולו בשנתיים של עבודה שקטה וסיזיפית.

החמצה היסטורית?

אבל שנתיים קודם הכול נראה אחרת.

השלב הראשון של הביקורת הגיע כבר בספטמבר 2024, יממה אחרי פיצוץ הביפרים. אלפי זימוניות ומכשירי קשר של חיזבאללה התפוצצו. אלפי פעילים נפצעו, עשרות נהרגו, שרשרת הפיקוד נפגעה קשות. זו הייתה אחת הפעולות המודיעיניות-מבצעיות המתוחכמות ביותר שביצעה ישראל.

באותם ימים נשמעו בימין קולות ברורים: זו ההזדמנות. עכשיו צריך להיכנס, לתמרן, לנצל את ההלם. פרשן בכיר כתב: "בזבזנו יתרון מטורף אסטרטגי וטקטי". אחרים טענו שהייתה הזדמנות נדירה לגמור עם האיום מלבנון ושעבודת פרך של טובי המוחות התבזבזה על ניצחון זמני בלבד. שר בקבינט לחץ שלא להסתפק במכה אחת.

נתניהו לא נכנס מייד לתמרון קרקעי נרחב. הוא המשיך במערכה אווירית, חיסל את נסראללה ימים אחדים אחר כך, והמתין. שוב הוא הואשם בהיסוס ובפספוס רגע היסטורי.

חודשיים אחר כך, בנובמבר 2024, כשאישר הקבינט את הפסקת האש אחרי תמרון קצר בקו הכפרים הראשון, חזר אותו קול בעוצמה גדולה יותר. שר בקבינט הצביע נגד והכריז שזו "טעות חמורה והחמצה היסטורית". פרשנים דיברו על חזרה לקונספציית "שקט תמורת שקט" ועל היעדר רצועת ביטחון. "אסור לעצור כשחיזבאללה מוכה", נכתב. 

הקריאות היו חד-משמעיות: להמשיך עד הכרעה מוחלטת. כך גם בהחלטה שכפתה עלינו ארצות הברית לנצור את האש בתום מבצע שאגת הארי. ישראל התעקשה שלא לסגת ולהישאר בקו הצהוב. "החמצה היסטורית", קבעו אחרים, והגדיל לעשות משפיע בימין שטען: "הסכם עם לבנון הוא סיכון קיומה של מדינת ישראל. הוא הזמנה לשפיכות דמים נוראית. הוא ויתור דה-פקטו על הגליל! הוא עילה חד-משמעית לפירוק הקואליציה והליכה לבחירות".

עיצוב הגבול מחדש

היום, שנתיים לאחר מכן, התמונה הפוכה. שטח דרום לבנון מדרום לקו הצהוב הפך לרצועת ביטחון. לפי דיווחים לבנוניים, כ-84 כפרים מדרום לליטאני נפגעו קשות. ניתוח לווייני של 19 כפרים הראה הרס של כ-74% מהמבנים, כ-18,000 בתים. עשרה כפרים הושמדו כמעט לחלוטין, ובחמישה מהם הגיע שיעור ההרס ל-99% ויותר. שר הביטחון דיבר על השמדת 24 כפרים ששימשו את חיזבאללה. כעשרים מוצבי קבע נבנו בנקודות שולטות.

הבריחה הייתה המונית. תחילה הוצאו צווי פינוי ל-50-90 כפרים, אחר כך לכל האזור שמדרום לליטאני, כ-300,000 תושבים. מאות אלפים נמלטו צפונה וסתמו את בירות ואת עיירות החוף. בכל הפסקת אש ניסו חלק מהם לחזור. הם מצאו כפרים הרוסים, בתים שפוצצו או נהרסו בבולדוזרים, שדות ממולכדים וצירי גישה חסומים. ההבנה חלחלה בהדרגה: אין בתים לחזור אליהם. הרצועה הוגדרה מרחב ביטחוני שתושבים לא יורשו לשוב אליו. חיזבאללה הפך אותם לפליטים בארצם.

זו הייתה הפעם השנייה שישראל פוצצה את ההר. הפעם הקודמת הייתה ב-25 במאי 2000, כשישראל ספק נסוגה ספק ברחה מרצועת הביטחון בלבנון בפיקודם של שר הביטחון אהוד ברק, הרמטכ"ל שאול מופז ומפקד יק"ל בני גנץ

חודשים ארוכים עבדו בשטח עשרות בולדוזרים וכלי הנדסה אזרחיים, חלקם בהפעלת קבלנים. הם פעלו ברציפות והרסו כפר אחר כפר, בית אחר בית, מוסד ציבורי אחר מוסד ציבורי. זו לא הייתה הריסה אקראית. זו הייתה עבודת תשתית שיטתית שנועדה לשטח את המבנים, למנוע חזרה של תשתיות טרור ולעצב קו גבול חדש.

בנימין נתניהו פעל בשקט ובקור רוח תחת אש פנימית. הוא נאלץ לתמרן מול ממשל ביידן ואחר כך מול טראמפ, לקבל הפסקות אש שנכפו עליו בחלקן ולשמור על חופש פעולה מבצעי בתוך המסגרת. הוא לא רץ אחרי הרטוריקה של "עד הניצחון המוחלט" כשהמציאות דרשה סבלנות. התוצאה: רצועת ביטחון דה-פקטו שנבנתה בהדרגה.

ישראל כ"ץ, שר הביטחון, עשה הסבה מקצועית מושלמת. האיש שכשהיה שר תחבורה סלל כבישים מהירים ומחלפים בכל הארץ, הפך לקבלן הפירוק של מבצר הטרור הגדול בעולם שבנו חיזבאללה ואיראן. תחתיו הושלם טיהור השטח, הוקמו המוצבים והוגדר הגבול החדש לשנים רבות. זו הייתה עבודת תשתית ביטחונית אפורה, יום אחרי יום, חודש אחרי חודש. שעיצבה את הגבול הצפוני מחדש.

הלקח הראשון הוא שמדיניות ביטחון אינה נמדדת בציוצים בליל אישור הקבינט או יממה אחרי מבצע מבריק. היא נמדדת במפה שנתיים אחר כך. מי שדרשו בספטמבר 2024 להיכנס מייד ומי שדרשו בנובמבר שלא לעצור, התעלמו ממגבלות הכוח, מהלחץ האמריקאי ומחיר הישארות בלב אוכלוסייה עוינת, וכן מהצורך "בתחבולות תעשה לך מלחמה".

הלקח השני הוא שתמרון מדיני תחת ביקורת הוא חלק מניהול מלחמה. נתניהו ספג האשמות מבפנים וניצל כל חלון הזדמנויות מול וושינגטון. התוצאה טובה יותר ממה שהציעו המבקרים בזמנו.

הלקח השלישי נוגע לרטוריקה. סיסמאות בתקשורת וברשתות מביאות אולי מחיאות כפיים אמיתיות או וירטואליות. אבל הן מסוכנות כשהן הופכות למדד היחיד. בלבנון הושג הישג אסטרטגי ממשי בלי רטוריקה מתלהמת. רצועת הביטחון החדשה אינה מושלמת, אבל היא רחוקה מאוד מהמצב של ספטמבר–נובמבר 2024. או של זו של שנות התשעים.

מי שכותב היום על החמצת ניצחונות, צריך להסתכל על הפיצוץ בעלי טאהר ועל הכפרים הריקים. העובדות בשטח חזקות יותר.