כולם עסוקים בימים האחרונים בזיגזוג הפוליטי של אביגדור ליברמן. האולפנים סוערים, הרשת רותחת, והימין חוגג. מנסים להבין איך קרה ש"מר גיוס" – האיש שעל ה"שוויון בנטל" בנה קריירה, פירק ממשלות וחרך מסכים עם הסיסמה "100% למשרתים, 0% למשתמטים" – פותח פתאום את הדלת לחרדים, ומציע להם זרועות פתוחות וקואליציה.
כולם מנסים להבין. אבל האמת פשוטה: אין מה להבין.
הניסיון להבין את ליברמן דרך פריזמה של עקביות או יושרה אידיאולוגית הוא טעות אופטית. הימין מסתכל על המהלך הזה, שולף ארכיונים, מעלה ציוצי עבר, וחוגג עוד "הסברה מוצלחת" שתחשוף עד כמה הצד השני צבוע. "תראו מה הוא אמר אתמול ומה הוא עושה היום!" – לפיד והיפוכו, ליברמן והיפוכו, יאיר גולן והיפוכו. בימין זועקים, ומתרווחים בכיסא מרוצים.
אינני מזלזל בחשיבות העמדת המראה מול הפנים, אבל בזמן שהימין עסוק בלצדוק בלוגיקה של אתמול – השמאל, יאיר גולן וליברמן עסוקים בלהיות אפקטיביים במציאות של היום. הם לא סופרים את הביקורת, לא מזיז להם שקוראים לזה צביעות, והם בטח לא מרגישים צורך להתנצל. הם מבינים משהו שהימין ממאן לעכל: בפוליטיקה פוסט-אידיאולוגית, השחרור ממוסרות העקרונות הישנים הוא מקור של כוח, ולא של חולשה. ברגע שאתה מוחק את הצורך בעקביות, אתה זוכה בגמישות טקטית מוחלטת.
איך מנהיג שהפך את המלחמה בחרדים לנושאת המטוסים הרעיונית שלו הופך אותם ביום בהיר אחד לפרטנרים לגיטימיים?
התשובה פשוטה: בעולם הערכים החדש, הערכים נכתבים מחדש לפי ה"כאן והעכשיו". אין שום מנגנון מחייב. ברוכים הבאים לעולם הפרוגרסיבי – בו הכל מותר, הכל אפשרי, ובעיקר: ה"גמישות" היא האידיאל העליון. אם החרדים משרתים את נתניהו – הם "אויבי הציונות והנטל". אם הם מראים נכונות לפזול לגוש הנגדי – הם הופכים ברגע לשותפים לגיטימיים ל"שיקום המדינה". אין פה התפתלות, אין הסברים, ואין אפילו ניסיון לייצר אקרובטיקה רעיונית. הקפיצה מהמקפצה נעשית לאור יום, ללא שמץ של מבוכה.
פעם, פוליטיקה נשענה על תחרות בין רעיונות. צביעות הייתה כתם קטלני; פוליטיקאי שנתפס בדברו והיפוכו נדרש לשלם מחיר ציבורי. כיום, בתפיסת העולם של השמאל-מרכז והפרוגרסיביזם המודרני, ערכים כמו עקביות, שוויון בנטל או ממלכתיות אינם המטרה – הם בסך הכל כלים טקטיים.
המטרה היחידה היא הנדסת המערכת הפוליטית והחברתית מחדש. וכשהמטרה מוגדרת כ"הצלת המדינה", כל אמצעי מקבל הכשר מוסרי מיידי: מניעת ישיבה עם תומכי טרור? היה נכון לאתמול, נמחק להיום. חרם על חרדים ודרישה חד-משמעית לגיוס? היה טוב לבחירות הקודמות, מיותר לבאות.
הצד השני הפסיק להסתכל במראה
כשרק צד אחד משוכנע שהוא מייצג את "הטוב המוחלט", מותר לו להגיד דבר והיפוכו בוקר וערב. האמת נמדדת אך ורק לפי היכולת שלה לקדם את המטרה הגדולה. המקום שבו הימין כושל שוב ושוב איננו חוסר צדק – אלא עודף ממלכתיות וחרדת אישור פנימית. הימין עדיין מחפש אחדות, מנסה להתחבב, ומתנהג כמו תלמיד שבא להראות לתקשורת ולציבור שהוא "ילד טוב".
ראינו את המלכודת הזו ברפורמה המשפטית. הימין קיבל מנדט ברור מהציבור והציע תיקון היסטורי, אבל ברגע שהאש באיילון נדלקה והלחץ התקשורתי עלה – הימין נבהל, התקפל ונסוג. הוא חיפש הסכמות מול מחנה שבא לנצח, לא להגיע להסכמות. הימין נרתע מעימות כי הוא מנסה לשחק לפי הכללים, בעוד הצד השני משחק על משוואת הכוח. וכשאתה נבהל מלחטוף אש, אתה משדר ליריב שלך בדיוק איפה ללחוץ כדי להכניס אותך למגננה.
הניסיון להגחיך את ליברמן או את השמאל באמצעות הוכחות צביעות הוא מובן, אך הוא מבטא תמימות פוליטית עמוקה. הצד השני הפסיק להסתכל במראה. השמאל הפרוגרסיבי כבר מזמן אינו עסוק בשאלה מי צודק או למי מגיעה הזכות להרכיב את הממשלה. מבחינתו הוא דוהר קדימה, והוא לא יעצור בגלל ציוץ כזה או אחר. התקשורת תתגייס, בתי המשפט יעמדו דום וכולם יישרו קו – כי מבחינתם "אנחנו הרוב". ואולי גם זה כבר מושג מיושן, כי מה זה אכפת אם אנחנו הרוב או המיעוט?
הוכחת הצביעות של היריב לא מייצרת משילות – היא בסך הכל נחמה פורתא
אם הימין רוצה להנהיג ולמשול באמת, עליו לעבור שינוי תפיסתי עמוק. הוא חייב להבין אילו מנגנונים עומדים מולו: להפסיק לחפש ליטוף מהתקשורת ואישור ממחנה השמאל. להפסיק להצטדק ולעבור מרדיפה אחר "צדק היסטורי" למימוש הכוח הפוליטי שלו. בפוליטיקה של היום, מי שנבהל מרעשי המחאה ומחפש הסכמות מדומות – מפסיד את השלטון!
היום שבו הימין יפסיק להיות מופתע מהציניות של השמאל ויתחיל להיות מרוכז במימוש הכוח שלו – הוא היום שבו הוא יעבור ממגננה להכרעה. היום שבו הימין יבנה ויארגן את בניין הכוח שלו באופן שיטתי ומסודר בדיוק כמו שהשמאל בנה אותן במשך שנים. לבנות מערך תודעתי עמוק שיכנס לכל מקום, ברחוב, במוסדות החינוך, באקדמיה ובצה"ל.
אך השינוי התודעתי הזה לא יתרחש בחלל ריק: הוא יבוא רק ברגע שהימין יחזור לחדד לעצמו את הזהות היהודית והשורשית שלו.
רק ממנה הוא יוכל לשאוב ביטחון עצמי מלא, אמון גדול בעם ישראל וביכולת שלו באמת להיות במקום אחר – ומתוך נקודת המוצא הזו נוכל, בעזרת השם, גם לנצח.
מגע