אחרי כל הרעש התקשורתי על מעמד המורים, על השכר, על החופשות ועל המחסור, ייתכן שיהיו מורים שייכנסו השנה לכיתה בקצת ספקות לגבי המקצוע הכי פסיכי, מטורף ומשפיע בעולם: הוראה.
כן, בסוף צריך להתפרנס. צריך ללכת למכולת ולכלכל משפחה. והלוואי שבישראל יתחילו להתייחס למורים בהתאם לחשיבות האמיתית של המקצוע שלהם. ובכל זאת, מי שלא עמד ביום הראשון מול כיתה, הסתכל על העיניים הסקרניות וראה בהן התרגשות, ציפייה ואמון, לא באמת יודע על מה אני מדבר. זר לא יבין זאת.
הבנתי את זה בתחילת הדרך שלי, כשעוד הייתי מורה חדש. היה לי תלמיד בכיתה ד' שלא דיבר. כלום. ניסיתי הכול: שאלתי, התעניינתי, ניגשתי, חייכתי, חפרתי, ניסיתי שוב. שום דבר. אחרי חודשיים כבר הרמתי ידיים. עד שחבר שלי, מחנך הכיתה המקבילה, אמר לי משפט שאני זוכר עד היום: "אין תלמיד שאין לו תדר. אתה פשוט עוד לא מצאת אותו".
לא הבנתי אותו עד שראיתי אותו בפעולה, ניגש בחיוך ושואל את התלמיד המדובר: "מה אתה אוהב?" "כדורגל". "איזו קבוצה?" "מכבי חיפה". "איזה שחקן?" "כריסטיאנו רונאלדו". בהפסקה הוא ניגש אליו בשנית ואמר לו: "תקשיב, אלוף, אם אתה מכניס לי פנדל, כל הכיתה מקבלת עוד הפסקה". הילדים השתגעו מהתלהבות.
פתאום הילד שאל: "ואם אני מחטיא?" חבר שלי חייך: "אם אתה מחטיא, אתה מודה שמכבי חיפה קבוצה פח". ובפעם הראשונה ראיתי את הילד נדלק. העיניים נפקחו. החיוך הגיע. הוא הניח את הכדור על הנקודה כאילו הוא כריסטיאנו רונאלדו בגמר הצ'מפיונס. לקח תנופה, בעט, והמורה בעל הכרס והביטחון העצמי המוגזם עוד לא הספיק לזוז כשהכדור כבר היה עמוק ברשת. המגרש התפוצץ, הילד השקט הפך לגיבור הכיתה.
למחרת הגיע כיף. אחריו עוד אחד. ביום הרביעי הוא כבר ניגש בעצמו לחבר שלי וביקש לדבר. אבא עזב את הבית. ההורים מתגרשים, קשה לו, הוא בודד, אין לו עם מי לדבר. פתאום הבנו שהשתיקה שלו לא הייתה חוצפה, ניתוק או אדישות. זו הייתה מצוקה. וכשהגיע המבוגר שמצא את התדר, הילד התחיל לדבר.
אחר כך נכנסו לתמונה היועצת, אימא, תוכנית מסודרת וליווי רגשי. הילד התחיל לפרוח, וגם הציונים עלו. אבל זה כבר היה כמעט פרט שולי. כי לפני שהשתפר תלמיד, חזר אלינו ילד.
אני חושב על הסיפור הזה בכל פתיחת שנת לימודים. להיות מורה בישראל זו לא עוד עבודה. זו אחת המשרות המשפיעות בחברה. אנחנו מדברים בהערצה על מנהיגים, רופאים, מדענים, מפקדים, אנשי רוח ויזמים. אבל כמעט לכולם היה פעם מורה: מישהו שלימד אותם לקרוא, מישהי שראתה בהם משהו לפני שהם ראו אותו בעצמם, מישהו שנתן ביטחון, גבול, סקרנות או אמונה.
ולפעמים עולה מחשבה מטרידה יותר: גם האנשים האכזריים ביותר בהיסטוריה היו ילדים. גם הם ישבו בכיתה. אי אפשר לדעת אם מורה אחד היה משנה את מסלול חייהם, אבל קשה שלא לשאול איך היה העולם נראה אילו כל ילד היה פוגש בזמן אדם שמלמד אמפתיה, מציב גבולות ומזכיר שהאדם שמולו הוא אדם.
זו עוצמתו של החינוך. ולכן הגיע הזמן שהציבור בישראל ידבר על מורים אחרת. לא רק על החופשות, לא רק על השכר ולא רק על המחסור, אלא גם על האחריות האדירה שאנחנו מפקידים בידיהם. ועדיין, מורים אינם אמורים להחליף את ההורים. חינוך טוב הוא חינוך הוליסטי: הבית נותן שורשים, אהבה, זהות ושייכות. בית הספר מעניק ידע, חברה, גבולות, התנסות והזדמנות לפגוש את העולם. אלו אינם שני צדדים שנאבקים על הילד. אלו שתי ידיים שאמורות להחזיק אותו יחד.
לכן כששנת הלימודים נפתחת אני מאחל למורים שלנו דבר אחד: אל תחפשו רק הישגים. חפשו תדרים. כי מאחורי הילד שמפריע, הילדה ששותקת, התלמיד שמרגיז אתכם או זו שכבר החלטתם שהיא לא רוצה, יש סיפור. לפעמים צריך שיחה. לפעמים צריך סבלנות. ולפעמים צריך רק כדור, שער ומורה אחד שמוכן להיכנס אליו בהפסקה.
אין תלמיד שאין לו תדר, יש רק תדר שעוד לא מצאנו. ואולי זו בדיוק הסיבה שלהיות מורה זה אחד המקצועות הגדולים בעולם, בלי הגזמה ובלי כאילו. כי בכל בוקר נכנס לכיתה העתיד. והמורה – אתם, אני, אנחנו – הוא מהאנשים היחידים שבאמת יכולים להשפיע עליו ולשנות אותו.
מה אאחל לנו? שיהיו לנו בעזרת ה' שנת לימודים עטופה בסייעתא דשמיא, לב ענקי ועין טובה על התלמידים, על ההורים וכן גם על עצמנו. בעיקר על עצמנו. כי בחינוך, כמו שאומרת אימא שלי, שהייתה מחנכת 32 שנה, אנחנו אמונים על ההשתדלות, לא על התוצאות. ואת זה אסור לנו לשכוח.