"התחושה שלנו, של כל החבורה, של כל הגדוד, היא שביום שישי שעבר הסתיים סוף סוף קרב סולטן יעקב", מודה הרב דוד תורג'מן, ראש ישיבת ההסדר בדימונה ומי שלחם בפלוגה ח' בגדוד 362, שספגה את רוב התופת בקרב הנורא ההוא.

"המג"ד, עירא אפרון, העיד על עצמו ש-44 שנים לא ישן יותר משעתיים רצוף. הקרב תופס כל אחד שהיה שם במקום אחר. אצלי זה מתבטא בתפילות, ותפילה שהמלחמה איננה נוכחת בה – קצת פחות טובה מתפילה שהמלחמה ההיא נוכחת בה".

מה הייתה רמת הקשר שלך עם יהודה כץ?

"היינו חברים טובים. בצבא היינו חברותא. כשהיינו בסיני למדנו מסכת ברכות, למדנו ספרים אחרים. הוא היה שנון מאוד, פיקח מאוד, בעל מידות יוצאות מן הכלל. 44 שנים לא יכולנו להספיד אותו. כיבדנו מאוד את רצון המשפחה אף שהרגשתנו הייתה אחרת. ביטלנו את דעתנו מפני דעתם של בני משפחתו. עכשיו הגיע הזמן להספיד, ולא מאוחר.

"עם ישראל בוגר יותר היום כדי להכיל את הדמות המופלאה של יהודה כץ. הוא היה גם תלמיד חכם וגם מקצוען, מישהו שמחשבותיו מסודרות לו. כשהוא ישב בטנק הוא ביקש מהטען שלו שייתן לו את התפילין של יד שלו, כי 'זה לא מציק, ובין כה וכה אי אפשר ללמוד עכשיו, אבל אפשר להילחם עם תפילין של יד'. מימות בר כוכבא לא מצאנו גבורה שכזאת.

"עכשיו נכון לנו שהאמת המוחלטת תצא לאור", ממשיך הרב, וניכר ש-44 השנים לא הקהו את התחושות הקשות בנוגע לקרב ההוא. הרב מתקומם בייחוד על ההאשמות שהושמעו כלפי מפקד הגדוד בגלל ההחלטה לסגת: "הגיע הזמן לנקות את הגדוד מאשמה, במירכאות כפולות, של נסיגה שקרתה בגלל מחדלים של אחרים.

"קרי, המודיעין היה לקוי, כי בשום פנים ואופן אין היגיון שאם יש חשש כלשהו להימצאות כוחות סוריים בשטח, שניכנס בטור כפי שנכנסנו. זה לא בא בחשבון, כל בר דעת מבין את זה, כל ילד מבין את זה, וודאי שהמג"ד שלנו, שהוא לוחם עז נפש ומפקד בחסד עליון, בעל קור רוח ומידות שלא נכנס להיסטריה או נהג בקלות ראש על חשבון החיילים שלו, ידע את זה.

"הוא העניק לנו ביטחון בכל הקרב, וזה מתועד ומוקלט. עכשיו צריך להודיע לכל העולם שהמג"ד הזה צריך לקבל צל"ש, ואם לא צל"ש, כי הוא ענוותן ובורח מן הכבוד, לפחות הכרה בכך שהגדוד לחם בגבורה. אני מוכן לקבל שבמציאות של מלחמה המודיעין לקוי, זה בסדר, אבל צריך שמישהו יקבל אחריות ויגיד שהמודיעין טעה, ובזה ייגמר הסיפור".

הרב דוד תורג'מן: "היינו חברים טובים. בצבא היינו חברותא. כשהיינו בסיני למדנו מסכת ברכות, למדנו ספרים אחרים. הוא היה שנון מאוד, פיקח מאוד, בעל מידות יוצאות מן הכלל"

משולש טובלנו

קרב סולטן יעקב נערך בליל כ' בסיוון תשמ"ב (1982) ובבוקרו. כ' בסיוון הוא יום כואב בתולדות ישראל ומזוהה יותר מכל תאריך אחר עם פרעות ת"ח ות"ט. בשנת תשמ"ב נפל התאריך הזה על יום שישי בשבוע, שהיה גם יומה השישי של מלחמת לבנון הראשונה. בצהרי יום שישי עמדה להיכנס לתוקף הפסקת אש.

במלחמה הנוכחית, הארוכה בהרבה, צה"ל מסתפק בשליטה ברצועה צרה בלבד בלבנון, אך במלחמה הרחוקה ההיא בתוך פחות משבוע כבר ניצבו חיילינו במרחק של יותר מארבעים קילומטרים מגבול ישראל-לבנון. המטרה הייתה להשיג דריסת רגל על כביש בירות–דמשק טרם כניסת הפסקת האש לתוקף.

אם כן, כוחותינו התקדמו על הכביש הראשי בבקעת הלבנון שזכה במפות הקוד הצה"ליות לכינוי "ציר מיכה". המודיעין הצה"לי דיווח על הכוחות הסוריים הנמלטים בבהלה ולא חזה כל מכשול צפוי בפני כוחותינו המתקדמים אל היעד. זירת הקרב – בקעת הלבנון – הייתה בעייתית ביותר ללוחמת שריון עקב תעלות ההשקיה החוצות אותה ובשל היותה נשלטת בתצפית ובאש מהרכסים שממזרח וממערב. הסורים הטמינו מארב לגדוד 362: המתחם החטיבתי הסורי היה מחופר היטב, ואילו כוחותינו היו גלויים לעין כול ובעיקר לא ערוכים לקרב כלל.

בחוד חטיבה 399 הועמד גדוד טנקי המילואים 362, וניתנה לו פקודה לתפוס את משולש הדרכים שמדרום לכפר סולטאן יעקוב, אשר כונה במפת הקוד הצה"לית "משולש טובלנו". הכוח התקדם באיטיות על הציר הראשי, ועוד לפני שהגיע ליעד כבר ספג פגיעה מאש כוחותינו. כוחות מחטיבה אחרת, שסברו שמדובר בכוח סורי, פתחו באש על הכוח, וממנה נפגעו שני טנקים ונהרגו חמישה שריונאים. למרות הפגיעה המשיך הגדוד לנוע קדימה, תפס עמדות על השוליים הדרומיים של משולש טובלנו והחל לגלוש לשטח הנמוך. בהיותו בלב השטח הנשלט במשולש נפתחה על הכוח אש, והלכה והתגברה.

מבצע ציצית

מכאן והלאה השתרר בקרב כוחות הגדוד תוהו ובוהו. כל ניסיונות ההיחלצות לפנים או לאחור עלו בתוהו, ובצמרת הפיקוד לא הבינו לאשורו את מצבו הנואש של הגדוד. עוד ועוד טנקים נפגעו. היחידות הסוריות תקפו כל הלילה מטווח קרוב את טנקי הגדוד, אולם אש המקלעים והמרגמות שירו צוותי הטנקים וצוותי המרגמות הפלוגתיים הרתיעה אותם, והם לא הסתערו על הטנקים הישראליים. חלק מצוותי הטנקים שנפגעו מצאו מחסה בבתים סמוכים. קרב קשה התנהל מחצות הלילה ונמשך יותר משמונה שעות.

לאחר השעה 4:00, לקראת אור ראשון, החל להתברר המצב הקשה שהגדוד נתון בו, בעוד הכוחות הסוריים משגרים טילי נ"ט ואש תותחים וטנקים מהרכסים שניצבו עליהם. פלוגה נוספת שנשלחה לחלץ את הגדוד נתקלה באש סורית כבדה, נעצרה ולא הצליחה למלא את משימתה. עם עלות השחר התחוור למג"ד עירא אפרון שאין לרמה הממונה תוכנית ברורה לחילוץ הכוח.

הרב דוד תורג'מן: "נזכרתי אז בסיפור הזה, הסרתי את הציצית שלי, קשרתי לנשק והנפתי בכוח"

למרות פניית אהוד ברק, שהיה אז סגן מפקד הגַיִס, אל מטה פיקוד הצפון לקבלת סיוע אווירי, זה לא ניתן אלא מאוחר מאוד, בשמונה וחצי בבוקר. במקביל הופנו עוד ועוד יחידות ארטילריה של הגיס לסיוע לכוח הנצור. הסיוע הארטילרי מנע הסתערות על הכוח הישראלי הנצור, אך לא מנע המשך ירי טילי נ"ט סוריים על הטנקים של כוחותינו.

"ברגע שנכנסנו למארב", ממשיך הרב תורג'מן, "אני לא הבנתי את מצבנו. הבנתי שקרתה תקלה ושאנחנו צריכים להיחלץ. היינו הפלוגה שבפנים, ושתי הפלוגות מאחורינו. הוחלט שנמשוך אש אלינו, ואז הפלוגות האחרות יזהו את מקורות הירי וישתחלו פנימה לתוך הכפר, לתוך מוקד המארב.

"העניין הזה לא צלח, כי הטנק שלנו נפגע. נאלצנו לנטוש אותו לפנות בוקר. כמה זמן לאחר מכן, אולי חצי שעה, הגיע הטנק של יהודה כץ, וגם הוא נפגע. ידענו שהסמ״פ שלנו, זהר ליפשיץ, ה' ייקום דמו, נהרג. הוא היה מפקד הטנק של יהודה כץ. הטנק שלנו חנה ליד הטנק שלהם.

"מולנו איים עלינו BMP סורי (נגמ"ש מדגם סובייטי, א"ס). ידענו שבכל רגע העסק הולך להתפוצץ, ונאלצנו לסגת רגלית. תוך כדי נסיגה קיבלנו מהלומות של ירי מנשק קל וטילי סאגר מכל הכיוונים. ברוך ה' הצלחנו לחמוק עם כל הצוות, כולל הנהג של יהודה כץ, שממנו בעצם העדות האחרונה ליהודה. הוא האחרון שראה אותו כשהיה פצוע קשה מאוד".

הוא טען שיהודה נהרג, נכון?

"כן".

וזה כנראה היה נכון, לא כך?

"אני כרגע לא יודע להגיד, ולא רוצה חס וחלילה להיכשל בלשוני.

"הקרב היה בלילה שבין חמישי לשישי, אור לכ' בסיוון, וביום שישי נכנסה הפסקת האש לתוקף. הסתתרנו עד צהרי יום שישי. לא היה לנו קשר, היינו מנותקים, אבל הרגשנו באוויר שאין קולות מלחמה. אז הבנו שאפשר להרים ראש ולצאת החוצה מהמחבוא.

"בינתיים הגדוד הצליח לסגת לאחור בניסי ניסים. הסתובבנו בגבעה בשטח הסורי עד שזיהינו כוחות צה״ל. במשקפת שהייתה לנו זיהינו כוחות צנחנים. ניסינו לתקשר איתם בצעקות, ללא הצלחה, עד שהקב"ה הזכיר לנו נס שהתרחש במלחמת יום הכיפורים.

הרב שוקי פרידמן: "הוא ראה את יהודה כץ יושב על הכיסא. גופה שלמה. הוא ניסה להנשים אותו, בדק לו דופק. אין דופק, אין נשימה. ניסה להנשים אותו – לא הלך"

"עירא המג"ד שלי הפגיש אותי לימים עם אותו חייל לא-דתי, ששמו גיל אופיר, שיחד עם לוחם נוסף, אילן גדרון, הצילו כוח של מוצב שלם על גדות התעלה בזכות טלית שלקחו מחבר. הם הניפו את הטלית הזאת, וטנקיסטים, ובהם הרב יוסף כרמל, לימים ראש כולל ארץ חמדה, הבינו שזו טלית ולא ירו בהם.

"נזכרנו אז בסיפור הזה, הסרנו את הציציות שלי, קשרנו לנשק והנפנו בכוח. החבר'ה מולנו חשבו שזה דגל לבן. ידענו שזה מה שהם חושבים ושיש סיכוי טוב שיירו בי ואלה רגעים קריטיים ממש.

"לפני שנה התקשר אליי יהודי, הזדהה כמפקד מחלקת הצנחנים שעמדה מולנו ואמר לי: תדע לך שרציתי להרוג אותך, אבל היה איתנו צנחן מילואים ששמו אליעזר אבני, שזיהה שזו ציצית וצעק שלא נירה. כך ניצלנו. לצערי לא הצלחתי לפגוש את אבני, כי הוא כבר נפטר, רק הלכתי לאזכרה והודיתי לו על קברו. הקב"ה נתן לנו חיים במתנה, ואנחנו לא מפסיקים להודות לו על כך.

הנעדר האחרון מקרב סולטאן יעקב: נמצאו עצמותיו של יהודה כץ ז״ל

"כל החברים שלנו שנפלו בקרב ציוו לנו את החיים. בכ' בסיוון אנחנו נוסעים ממקום למקום להתייחד עם זכרם ועם זכרנו. הרי לא היינו רחוקים מלהיות תחת מצבה, והם שם במקומנו. אנחנו בקשר עם המשפחות שלהם, גם בשמחות אנחנו שם. והמפליא, שאנחנו כל כך מנוגדים בדעותינו, וזה לא מפריע כהוא זה לחיבה, לאחווה ולרעות בינינו. זה בא לידי ביטוי בכל מיני דברים שאני אפילו לא יכול לפרט מחמת צנעת הפרט".

אין מענה בקשר

הרב שוקי פרידמן, כיום תושב ביתר עילית, שימש בליל הקרב מפקד טנק 1-א בפלוגה ח'. הוא זוכר כל פרט, אבל ממש כל פרט: "הגדוד התארגן לחניון לילה בלילה שבין חמישי לשישי, ובערך בשעה עשר קיבלנו פתאום הודעה להסתובב, להתחיל לנסוע במה שנקרא 'עיני חתול', זאת אומרת שאסור להדליק אורות, נסיעה מבצעית.

"לא קיבלנו פקודה מסודרת מראש בקשר חוץ, ואמרו שיעבירו לנו פקודות בהמשך. מפקד הפלוגה היה ניר הדר, בחור משפיים. קרוב ל-12 בלילה הטנק שלי נתקע בשדה שהיו בו סלעים גדולים. אולי לא ראיתי טוב, כי הדבר הראשון שעשיתי אחרי המלחמה זה לרכוש משקפיים. היה שם מקום קשה מאוד למעבר. הטנק הצליח לעלות על השכבה הראשונה של הסלעים, ואז נתקע בין הסלעים עם הגחון כלפי מטה, במורד ההר. ניסו לגרור אותנו".

מתוך כעשרים כלים של הכוח הנצור שהחלו בנסיגה – טנקים ונגמ"שים – כעשרה יצאו ללא פגע, ועשרה כלים נפגעו במסע הנסיגה ברמות חומרה שונות

מי שניסה לגרור את טנק 1-א היה מפקד טנק 2-א, זאב רויטמן הי"ד, שנפל בהמשך אותו הלילה. המאמץ נכשל, והטנק נותר תקוע. בסופו של דבר קיבל הכוח פקודה להמשיך לנסוע ולעזוב את הטנק התקוע עם צוותו במקום. "ניסינו לשמור על ערנות, לשמור על עצמנו. לא ידענו שאנחנו בשטח עוין, לא ידענו שום דבר.

"לקראת בוקר התחלתי לשמוע בקשר שקוראים לטנק מסוים ואין משם מענה", ממשיך הרב פרידמן, "קוראים לטנק אחר, וגם הוא לא עונה. הבנתי שיש בעיות. עם אור ראשון התברר לנו שבאותו מקום נתקע גם הנגמ״ש של יעקובי, שהיה מפקד מחלקה אחת של החרמ"ש, וגם הטנק של מפקד מחלקה שלוש בפלוגה, שהלכו לו הברקסים.

"זהר ליפשיץ היה הסמ״פ של פלוגה ח׳, והוא היה גם מפקד מחלקה 1. בטנק שלו התותחן היה יהודה כץ, הטען אפרים וייל והנהג יהודה קפלן. יהודה קפלן ויהודה כץ למדו בכרם ביבנה, אפרים וייל למד איתי בשעלבים. במלחמה כבר שירתנו במילואים. אחרי המלחמה אפרים וייל ויהודה קפלן עברו אל הטנק שלי, ומהם שמעתי מה קרה.

"בזמן הפגיעה, אפרים וייל הטען קפץ החוצה, הוא נפצע ולאחר מכן נאסף בידי המג"ד, שהיה בערך מאה מטר מאחוריהם. קפלן צעק פנימה את שמות אנשי הצוות ולא שמע שום תגובה. הוא נכנס פנימה לטנק, קרא ללוחמים נוספים שיבואו לעזור לו. הטנק היה קצת אפלולי, ואז הוא ראה את כץ יושב מכווץ עם ראשו לאחור. הוא בדק דופק בצוואר, ביד, ראה שאין דופק וניסה להנשים אותו. דרכי הנשימה היו חסומות בדם. את כל מה שהוא עשה ראו שני קצינים וחייל נוסף שהכניסו את ראשם לטנק. קפלן שאל אותם איפה הרופא והם ענו לו שהוא דרומית מהם, כי הכוח שלהם היה מנותק מקדימה וצוות הרפואה נשאר מאחור. קפלן החליט לנסוע עם הטנק דרומה ונסע שני קילומטרים אבל לא פגש בשום צוות רפואי. הוא לא הבין עד אז עד כמה גדול הנתק שנוצר.

"הוא נעצר לבסוף ליד טנק 2 שבו היה גם הרב תורג'מן. קפלן צעק את שמות אנשי הצוות של הטנק הזה, ואז ראה אותם מסתתרים מאחורי סלע בצד הדרך. לפתע הוא הבחין בנגמ"ש סורי שארב לו וחיכה שימשיך בנסיעה דרומה כדי לפגוע בו. קפלן החליט לרדת מהטנק. הוא העיד שהיה הכי חד אי פעם, בגלל האדרנלין. הוא נכנס שוב פנימה וראה את כץ באותו המצב שבו היה קודם. הוא החליט לעזוב את הטנק אבל קודם לכן התחמש כולו, הכניס מחסניות לכיסים, לקח רימון עשן למקרה שיצטרך להנחית מסוק, לקח גם את כל החומר הסודי שהיה בטנק וחבר לצוות של הרב תורג'מן".

"כשהסורים התחילו לירות עלינו", ממשיך הרב פרידמן, "כל הגדוד התפזר על שטח גדול מאוד, ובחוד הייתה פלוגה ח', שזו הפלוגה שלי, ואחרי זה פלוגה ז', ואחרי זה פלוגה ו', לאורך טור ארוך מאוד. כל הזמן ירו, ולא היה אפשר להוציא את האף. באיזשהו שלב החליטו שחייבים לצאת משם. החליטו שכולם עולים על הכביש הראשי ונוסעים במהירות עצומה בחזרה לקווים הישראליים, ותותחנים ייתנו לנו מסך אש משני הצדדים של הציר הזה. כך באמת היה. מה שהם עשו שם נחשב למלאכת מחשבת של תותחנות".

"עד הכדור האחרון"

מפקד הגדוד הגיע אז למסקנה שיש שלוש אפשרויות: "להילחם עד הכדור האחרון, להיכנע או לנסות לעוף אחורה". קצין המבצעים של הגדוד דיווח לאוגדה את החלטת מפקד הגדוד לנסות לחלץ לאחור בחסות הארטילריה. סמוך לשעת תחילת הנסיגה נפגע טנק-דחפור של צה"ל, וניסיון של אנשי הגדוד הנצור לפוצץ אותו נכשל.

ברבע לתשע בבוקר ניתן האות, וכל הכלים הישראליים הנצורים פתחו בנסיעה מהירה דרומה בעוד הארטילריה של צה"ל מנחיתה הרעשה כבדה על המתחם כולו, שבמהלכה יצרו קרוב למאתיים קנים "ארגז אש" שאורכו כארבעה קילומטרים וירו כ-8,000 פגזים במשך עשרים דקות הנסיגה. בשעה 9:06 הודיע מפקד הגדוד בקשר: "אני בחוץ".

קמב"ץ הגדוד עמי זגגי תיאר כך את התנועה מהעמק: "הארטילריה ירתה משני הצדדים. נזכרתי באיור מספר שהיה בבית ההורים, שבו רואים את בני ישראל בקריעת ים סוף, עוברים בחרבה. ככה הרגשתי באותם רגעים של החילוץ באש. אש ועשן. תחושה מדהימה. מרגשת ממש".

"כשקיבלו את ההוראה לעלות על הציר ולנסוע בכל המהירות", ממשיך הרב פרידמן, "טנק 3-ב היה צריך לנסוע מהמקום שבו הוא נמצא, לעלות על הציר ולפנות ימינה, והוא החמיץ את הפנייה ופנה ימינה בציר מוטעה. חזי שי היה מפקד טנק 3-ב, ותחתיו זכריה באומל, צבי פלדמן ואריק ליברמן.

"חזי שי סיפר לי שהם הבינו שהם פשוט נוסעים לכיוון הסורים, והחליטו לרדת מהטנק ולהתפצל לשני צמדים. לכיוון אחד הלכו צבי פלדמן וזכריה באומל, ובכיוון אחר אריק ליברמן וחזי שי. ליברמן וחזי שי נפלו בשבי, פלדמן ובאומל הפכו לנעדרים. חזי שי אמר לי שהוא ראה את באומל הרוג כשהגופה שלו נשענת על איזה סלע. היה לו ברור שבאומל כבר לא חי".

אם היה ברור שיהודה כץ וזכריה באומל נהרגו, למה התייחסו אליהם כל השנים כנעדרים?

"הצבא לא הטיל ספק בעדות של קפלן ובכל זאת העדיפו מסיבות חיצוניות לא להכריז על כץ כחלל וכך גם לגבי באומל. בכל אופן דיברתי בזמנו עם רב שמומחה לעניין, והוא אמר לי שאם היה מדובר באדם נשוי, אין ספק שהיו מתירים את אשתו להינשא".

בשורה התחתונה: מתוך כעשרים כלים של הכוח הנצור שהחלו בנסיגה – טנקים ונגמ"שים – כעשרה יצאו ללא פגע, ועשרה כלים נפגעו במסע הנסיגה ברמות חומרה שונות. גם הנסיגה עצמה גבתה מחיר דמים: נהרגו בה ארבעה לוחמי צה"ל, ושישה נפצעו. אריק ליברמן שוחרר מהשבי כעבור שנתיים, ואיתו יחד הושבה גם גופתו של זהר ליפשיץ. חזי שי שוחרר רק ב-1985, בעסקת ג'יבריל. גופתו של זכריה באומל הוחזרה רק ב-2019, וזו של צבי פלדמן הוחזרה בשנה שעברה.

יהודה כץ, אחרון נעדרי הקרב ההוא, הובא סוף סוף לקבר ישראל בשבוע שעבר. יותר מ-44 שנים אחרי הקרב יוכל להתחיל להגליד אחד הפצעים הכואבים בתולדות מדינת ישראל.

כעת, אם כן, באיחור רב מאוד, כבר אפשר לקבוע שבקרב הנורא ההוא נמנו 26 חללים לכוחותינו, כולל ארבעת הנעדרים שבו, וכן שלושים פצועים ושני שבויים בידי הסורים. צה"ל איבד בקרב עשרות כלים משוריינים, ומהם הושארו בשטח שישה טנקים ושלושה נגמ"שים.

"כשהם נטבחו שם אני אכלתי דובדבנים במקום שבו נתקענו", מסכם במרירות הרב שוקי פרידמן. "כשצורפנו בחזרה לגדוד הגדוד היה מוכה, ואני הייתי מלא בושה, איך לא זכיתי לשאת בנטל. ומצד שני שמחתי שאני חי".