הציבור הדתי בישראל הוא מופת מעורר השראה של חסד, ערבות הדדית ונתינה בלתי נתפסת. הרבה יותר משיעורו באוכלוסייה. הנתינה באה לידי ביטוי בתחומים רבים: בנכונות להקרבה בצבא, בהשתלבות במערכות הציבוריות, בחסד עם בעלי מוגבלויות, בהתיישבות, בנוכחות הגבוהה והמצמררת בבתי העלמין ועוד.
למשל, העובדה ששיעור ניכר מתורמי הכליה האלטרואיסטים בישראל בא מהמחנה הזה אינה מקרית; היא נובעת ממטען ערכי עמוק ומרצון כן להרבות טוב בעולם. ראוי להצדיע לאדם המעניק מגופו ממש כדי להציל חיים ללא בחינה ודקדוק של מיהו המקבל.
אלא שמה שמבטא שיא של מוסר וגדלות נפש במישור האישי והאנושי עלול להפוך לרועץ ולעיוורון קטלני כשמעבירים אותו כמות שהוא אל המערכת הפוליטית והלאומית.
דמיון מצמרר
הדקו חגורות ובואו נתמודד באומץ עם תרחיש דמיוני אך מצמרר. תארו לעצמכם זירת פיגוע מדממת. העשן עוד לא התפזר, הנפגעים מוטלים על הקרקע, והנה מגיח אדם טוב לב, אציל נפש ומלא כוונות טובות. הוא עוצר לרגע ומנסה לאתר את הפצוע בעל דרגת הפציעה הקשה ביותר.
הוא מדלג על הקורבנות, רץ בנחישות דווקא אל המחבל המנוטרל, שעדיין מחזיק בסכין, יורד על ברכיו ומתחיל להנשים אותו מפה לפה כדי להציל את חייו. כל בר דעת שמביט בסצנה הזו מבין מייד שלא מדובר בחמלה או בהומניזם, מדובר במעשה פסול, מעוות ומסוכן. הנשמת מי שבא לכלותך אינה אצילות, היא כישלון מוסרי.
והנה הנמשל: תפיסת העולם העקרונית של השמאל – שהוכיחה את היותה הרסנית ומחבלת בכל חלקה טובה – מוטלת כעת כמו גופה רעיונית בזירה הציבורית.
הקונספציה הביטחונית התרסקה: ראיית האויב הנאצי צמא הדם כאדם המונע מאותם מניעים של אדם מערבי, המחשבה ש"האחר הוא אני" ושאינו מפלצת הגדלה על תשתית אסלאמיסטית קיצונית. המודל הכלכלי הסוציאליסטי שהגיע למבוי סתום ועוסק בשוויון דמיוני בתוצאות במקום בשוויון הזדמנויות. החלשת הזהות היהודית, הלאומית והציונית, שהוכח שהיא סכנה קיומית, ועוד דוגמאות למכביר.
למראה המציאות הזו עצם המחשבה להנשים את הרעיונות הללו, להזין אותם ולהעניק להם תמיכה, שקולה לאותה הנשמה מופרכת בזירת הפיגוע: אספקת חלקי חילוף ואוויר לנשימה לְמה שמבקש לכלות את דרכנו.
מתי חתמנו פה על כרטיס אדי רעיוני?
רוח ההתנדבות והחסד הזו גורמת לאנשים בימין ובקרב המחנה הדתי להחתים את עצמם ואת קרוביהם כאחוזי דיבוק על "כרטיס אדי תפיסתי". הם ממש יוצאים לקמפיין החתמה אצילי כחב"דניקים המחפשים לזַכות יהודי בהנחת תפילין.
כך הם מבלבלים בין חסד פרטי ובין הפקרה לאומית. מתוך תחושת צדקנות הם משוכנעים שבתרומת ערך ימני או גמישות אמונית למען הנרטיב של היריב, הם קונים את עולמם. הם בטוחים שייזכרו המבוגר האחראי, מי שהפגינו ממלכתיות וזכו לטפיחת שכם מחמיאה מהאליטה הישנה.
כשמבינים שאין שום סיבה לתרום איבר רעיוני למי שמנסה לפורר את הדרך הלאומית, מתפנה מקום לעשייה אמיתית. במקום לבזבז אנרגייה על התנצלויות ועל ניסיונות לרצות את מוקדי הכוח הישנים, הכוחות חוזרים לבנייה, להנהגה ולעוצמה פנימית
אני מניח שיש מי שיזדעזעו מהמשל ויזעקו חמס כאילו מישהו משווה כאן בין אנשי שמאל למחבלים. מי שייקח את הדברים למקום מניפולטיבי – זו הבעיה שלו. איך אומרים היום? זה שלו בלבד. הניסיון לברוח אל הזעזוע המלאכותי הזה מעיד בדיוק על הרדידות התפיסתית והציניות שאנו חיים בה במקום להתמודד רעיונית עם הדברים.
המשל אינו על האדם אלא על הרעיון: לתרום כליה, דם או אוויר לנשימה למי שכל מהותו והאידאולוגיה שלו מוקדשות להריסת דרכנו, זו הזנת הרשע וההרס באנרגייה חדשה, יהיו כוונותיו אשר יהיו.
הסכנות והמחירים של הבלבול הזה כבדים מנשוא. כשמזרימים דם טרי ומעניקים לגיטימציה לתפיסות מזיקות, לא רק שמונעים את החלפתן הציבורית הטבעית והמתבקשת, אלא גם מפוררים מבפנים את המחנה הלאומי. הכול כמובן תחת שלל סיסמאות על מניעת חורבן הבית השלישי ועוד.
הרצחת וגם ירשת
השיא הוא העזות שאחרי המעשה. לאחר שאותם גורמים תרמו את איבריהם הרעיוניים, הנשימו את הקונספציות הכושלות והחזיקו את היריב האידאולוגי ורעיונותיו בחיים, הם עוד מעיזים לבוא בטענות: "מדוע המדיניות אינה משתנה?" הם תמהים, "למה הימין לא באמת שולט? ידענו שאתם חזקים רק בדיבורים". הם בעצמם הלב המלאכותי והריאות המונשמות של השיטה, והם עדיין מתפלאים מדוע היא ממשיכה לפעול.
"העדפנו אחדות והסכמות רחבות על פני הבסת אחינו מהשמאל", כך יאמרו. ושוב יבלבלו בין מחלוקת רעיונית הדורשת הכרעה וקבלת חוקי משחק דמוקרטיים ברורים המשולבים ביחס מכבד בין אחים.
אגב, נסו לדמיין מציאות הפוכה שבה השמאל משתף רעיונית את הימין בהנהגה מרצונו הטוב. זה לא קרה ולא יקרה. ממשלה צרה מאוד, על חודו של מיצובישי, הובילה את הסכמי אוסלו המדממים וניצלה עד תום את המנדט שניתן (ושלא ניתן לה).
אופטימיות זהירה
אבל יש מקום לאופטימיות. הציבור הלאומי והאמוני בישראל עובר תהליך שיטתי של התפכחות. המנגנון הזה נחשף, והדרישה היום היא יותר ויותר להנהגה גאה, זקופת קומה שאינה מתנצלת ושיודעת להבדיל בין חסד בין אדם לחברו ובין רכות ורפיסות פוליטית מסוכנת.
ניכר אף שמי שמבקש להנהיג כיום ושלא ישמיע קול נחוש שכזה, ישלם על כך מחיר פוליטי וייתפס רופס. עד כמה נחושים המנהיגים? עדיין לא ברור, אבל זה תלוי ברוח הגבית שתנשב מהציבור.
כשמבינים שאין שום סיבה לתרום איבר רעיוני למי שמנסה לפורר את הדרך הלאומית, מתפנה מקום לעשייה אמיתית. במקום לבזבז אנרגייה על התנצלויות ועל ניסיונות לרצות את מוקדי הכוח הישנים, הכוחות חוזרים לבנייה, להנהגה ולעוצמה פנימית.
מומלץ בימי הסליחות ללכת לכותל, לטבול במקווה המטהר ולהתרשם מהתנועה העממית האותנטית שראוי להתחבר אליה. העתיד שייך לציונות שורשית, לאומית ויהודית שאינה מוותרת על ערכיה בשם שקט תעשייתי, אלא צועדת בקומה זקופה.
ביום הבחירות הפתק שנשלשל לקלפי אינו טופס אדי ולא בקשת סליחה, הוא הצהרת בעלות על הנשמה של המדינה. זהו מימוש של מנדט אזרחי וכוח מוסרי של חזון מימוש הדורות, חזון שפשוט הפסיק לגמגם.