מארבעת הילדים של הוריי, שניים הם מהנדסים, אחת רופאה, ואני. למזלי אני גם הבכורה, וקצת מפחדים ממני מטעמים אישיים יותר. אבל מבחינה אקדמית מורגש לפעמים זלזול קל בתחום העיסוק שלי. ברור לכולנו שמדע המדינה, שאני עוסקת בו, הוא לא באמת מדע. ככל מדעי החברה היכולת לתקף תאוריה אחרי בידוד משתנים ובירור נתונים מוגבלת יותר ממה שיכולות לעשות הרפואה, הפיזיקה וההנדסה.
וכיוון שהסנוביזם שגדלתי עליו הוא מהסוג שדורש הוכחות וממצאים, כשכבר יש כאלו שבאופן מובהק מתקפים תאוריה או מפריכים אותה, אני אוחזת בהם כמוצאת שלל רב. ובכן, כמו כל מי שלמד פוליטיקה השוואתית במחלקות מדע המדינה בישראל, גם אני שיננתי שאחוז חסימה גבוה משמעו משילות ויציבות. זו הייתה התאוריה. היא נשמעת הגיונית להפליא: אחוז חסימה גבוה משמעו שאין מפלגות קטנות ומספר המפלגות בבית הנבחרים נמוך יותר. לכן זה נשמע יציב יותר.
נעזוב רגע בצד את הבעייתיות הדמוקרטית שבאחוז החסימה (נחזור אליו, לא לדאוג). הנתונים מעידים על קורלציה גבוהה בין אחוז החסימה הגבוה ובין חוסר יציבות דווקא. הכנסת ה-20, שהייתה הראשונה שנבחרה על סמך אחוז חסימה גבוה להחריד, 3.25% (ארבעה מנדטים), התפזרה שמונה חודשים לפני שהשלימה את כהונתה. בכנסת ה-21 וה-22 לא עלה בידי איש מהנבחרים להקים ממשלה, הכנסת ה-23 החזיקה מעמד טיפה יותר משנה, והכנסת ה-24 התפזרה אחרי 19 חודשים.
עכשיו, כאשת מדע אוסיף את הכוכבית החיונית ואבהיר שיש המון משתנים שמשפיעים על יציבות הקואליציה. אבל אוסיף באותה נשימה שאיש אינו יכול לטעון במצב הנוכחי שהמערכת הפוליטית בישראל יציבה יותר משהייתה לפני העלייה חסרת ההיגיון הדמוקרטי של אחוז החסימה. המטרה הזו לא הושגה. גם הטענות שהמהלך ימנע "סחטנות פוליטית" התבדו לחלוטין. תביעות של נציב ציבור בשם הציבור שלו אינן סחטנות אלא דרישת התפקיד הבסיסית ביותר של הנציג האמור.
טעם של דגים רקובים
הפואנטה של אחוז החסימה הגבוה הייתה ניסיון לא מאוד אינטליגנטי למנוע מקבוצות לחץ קטנות למדי להפוך ללשון מאזניים. כלומר, ניסיון מכוון להקטין את הצורך של הרוב להתחשב בצרכים של קבוצות קטנות יותר. פגיעה מכוונת בחירות הפרטית למען הקולקטיביזם.
במקרה הזה, כמאמר הביטוי, גם אכלנו דגים רקובים וגם גורשנו מהעיר. כי הפגיעה בחירות הצליחה.
הכוח של קבוצות קטנות יותר לקבל מענה ציבורי צומצם היטב. אבל זה לא שלשון המאזניים נעלמה. להפך. בקואליציות הקטנות והלא-יציבות שאחוז החסימה הגבוה יוצר, אלו שמתבססות לפעמים על הרוב המינימלי הנדרש (או אפילו פחות במקרים של ממשלות "שינוי"), כל חבר כנסת מכל מפלגה הופך ללשון מאזניים.
הכי מרגיזה את המוח המדעי שלי העובדה שהיו לנו נתונים שזה לא צפוי לעבוד עוד הרבה לפני שעלינו לסטרטוספרה של ארבעה מנדטים. הקואליציה הכי קטנה שהייתה לנו, כשהאחוז היה באמת 1%, היא 74. בכנסת ה-13, הראשונה שנבחרה על סמך אחוז חסימה של 1.5% (או שני מנדטים), צללה הקואליציה ל-62 חברים.
ואז העלינו את אחוז החסימה לארבעה מנדטים והפכנו את המערכת כולה לחסרת יציבות כרונית. את שרידותה של הכנסת ה-25 ואת גודלה היחסי (שעדיין רחוק מאד מהמינימום של 74 שנהנינו ממנו לפני שהתחלנו להפריע למשהו שמעולם לא היה שבור) אני מייחסת לעקשנות ולחשש מהפשיסטים, כי המערכת שלנו בפירוש אינה בנויה כדי ליצור יציבות.
ייצוג רצון הציבור
וכאן אני מגיעה לחלק הכי חשוב בבעיות אחוז החסימה שלנו. דמוקרטיה, למי ששכח, היא עסק סופר-מורכב. השקעתי את הזמן בהצגת הנתונים כדי להפריך את כל טענות המקצוענים בעיני עצמם כאילו יש איזושהי הצדקה אופרטיבית לאחוז החסימה הגבוה, כי נמאס לי מהקשקשת הפסידו-אינטלקטואלית בנושא, אף שהנתונים פשוטים לקריאה וברורים להפליא ולא נדרש תואר בסטטיסטיקה כדי להבין שתומכי האחוז נעים בין בורות לפגיעה מכוונת בדמוקרטיה, ואין. שום. הצדקה.
אופרטיבית. לאירוע הזה. אין. כל הטיעונים בעדו, תסלחו לי על הגסות, הם ערמת לשלשת מהבילה חסרת כל קשר למציאות.
ועכשיו כשחיסלנו סופית את הטיעונים למה זה כדאי, אקדיש כמה מילים כדי להסביר מה הנזק הלא-אגבי בכלל שאחוז החסימה עושה לדמוקרטיה.
דמוקרטיה היא משטר חירותני. הבחירות נועדו ליצור מערכת הולכה בין רצון הציבור לקבלת ההחלטות הציבורית. הצלחה אינה נמדדת במקצועיות ההחלטות, וגם לא בקלות עשיית העסקים של נבחרי הציבור. המדד היחיד שלה הוא אם ההחלטות מייצגות נאמנה את הרצון הציבורי הקולקטיבי.
אם מערכת ההולכה בנויה באופן שמגדיל את מספר האנשים הלא-מיוצגים, היא נעשית באופן זה דמוקרטית פחות. השיטה הבריטית לבחירה לדוגמה, היא לא-דמוקרטית בצורה קיצונית. בבחירות 2015 הצביעו 12.6% מהבוחרים בעד מפלגת UKIP, שקראה לפרישה מהאיחוד האירופי. בישראל, שיש בה 120 חברי כנסת (מעט מדי, אבל זו שיחה לפעם אחרת), היא מקבילה למפלגה שיש לה 15 מנדטים.
אחוז החסימה. הוא מונע את השינוי והתחלופה הנדרשים
מערכת ההולכה הבריטית "תרגמה" את הרצון הזה, של אחד מכל שמונה מצביעים בבריטניה, לנציג אחד ויחיד מקרב 650 חברי הפרלמנט הבריטי. בשונה מדמוקרטיות דומות לה, בישראל מעולם לא כיהנה ממשלה חד-מפלגתית. הייצוגיות הגבוהה של המערכת הדמוקרטית בישראל אינה משהו שצריך להילחם בו אלא משהו שצריך לחזק.
אם "הימין" החירותני רוצה לחזק אותה ולהילחם בכוחות הפשיסטיים המאיימים לסתום פיות וערוצי תקשורת ולהשית על כולנו משטור מחשבות עמוק, ראוי שיבטל את אחוז החסימה, לא יתחבא מאחוריו בזמן בחירות ויאיים על הבוחרים שאם יהינו לסטות ממסלול ההצבעה למפלגות גדולות שנס לחן, יבולע לכולנו.
זו אגב המטרה הלא-ימנית ולא-דמוקרטית של אחוז החסימה. הוא מונע את השינוי והתחלופה הנדרשים ומצמצם את התחרות בין מפלגות. מחזק את טפילי הכוח שמתחבאים תחת כותרות כמו "ימין" ו"שמאל" ובעצם רק מגבילים את החירות של כולנו. כן, ראוי שמועמדים שיש חשש שלא יעברו את האחוז יתאחדו, לפחות זמנית, כדי שיוכלו לרוץ בלי להטות את הכף לרעה בשל מבנה המערכת המעוות והקולקטיביסטי. כי הבחירות הקרובות גורליות, ועליית הפשיסטים לשלטון היא רעה חולה שעלינו למנוע.
היעד להשגה הוא חירות, לא מנהיג ספציפי
אבל לא, לא בכל מחיר. כניעה מראש לשיטות הבולשביקיות היא הפסד גרוע לא-פחות. אם נמשיך להצביע חירות ולקבל קולקטיביזם רעיל, המערכת כולה תקרוס לייסורי חוסר אמון בשיטה, שמבצבצים ביתר שאת בשנים האחרונות בישראל. התפקיד הראשון של מי שמעוניינים להנהיג את המדינה בארבע השנים קרובות הוא למצוא דרך לעקוף את חסמי המערכת.
התפקיד השני, מרגע שייבחרו, והרבה לפני הקודים לתוכנית הטקסטיל והטיפול בחמאס, יהיה לשנות מהיסוד את המערכת כך שהחירות תישמר גם כאשר הם לא יהיו שם כדי לשמר אותה. כן, קשה יותר לנהל מדינה כשצריך להתחשב בכולם. היה הרבה יותר קל וזול בטווח הקצר למנות בהגרלה דיקטטור לארבע שנים ולקוות לטוב.
כל מי שחושבים שהם המשיח שיציל אותנו, בין שהם מכהנים ובין שהם שואפים לכהן, חייבים לזכור שהם בני תמותה ושבניית מערכת שתאפשר לאתגר אותם היא הדרך היחידה להבטיח שהמדינה תשרוד גם בלעדיהם העד להשגה הוא חירות, לא מנהיג ספציפי. הוא ייצוג דמוקרטי ותחרות, לא השארה של ישבן ספציפי בכיסא.