שעת לילה מאוחרת. בבית הספר "שפיצר" לבנות שבירושלים, עומד גבר צעיר ומחלק צל"שים. לא מדובר בעוד שיעור בבית הספר, בו המורה משבח את תלמידותיו. לגבר קראו דוד רזיאל והוא היה מפקדה של מחתרת האצ"ל. בית הספר שהיה בניהול חותנו, שימש את המחתרת למפגשים חשאיים. הימים ימי המרד הערבי הגדול, ומחתרת האצ"ל פועלת במרץ אל מול התפרעויות הערבים. בתוך הפרעות היה זה מפגש מיוחד לסיכום הפעילות שנעשתה עד אותה עת.

"צבי מלצר" קורא דוד רזיאל, "מקבל שלושה צל"שים בעבור הפעולות שביצע".

מקרקוב לארץ ישראל: ילדותו של צבי מלצר

צבי מלצר נולד בתמוז התרע"ב (1912), למשפחה של חסידי אלכסנדר בקרקוב שבפולין. כבר בגיל צעיר נמשך צבי אחר התנועות הציוניות שפעלו בעירו, ובגיל 17 הצטרף לתנועת "החלוץ". מהר מאוד עבר לתנועת "בית"ר". משנתו של ז'בוטינסקי קסמה לו, והוא נהיה בית"רי בכל נימי נפשו.

הוא ייחל לעלות לארץ ישראל, ובשל כך נשלח למחנה הכשרה של בית"ר, בו קיבל הכשרה ערכית ומקצועית. תוך זמן קצר הפך צבי למפקד של מחנה ההכשרה, ובשיתוף עם מפקד בית"ר המקומי הביא לשכלול ושיפור של שיטות ההכשרה ולהטבת התנאים במחנה.

כשחזר לעיר הולדתו, התמנה למפקד קן בית"ר המקומי. בשנת 1934, כשעלה לארץ ישראל, עמד קהל רב של מאות אנשים על רציף הרכבת, ונפרד ממנו לשלום בשירת התקווה.

הצטרפות לאצ"ל ופעילות מחתרתית

במשך מספר חודשים היה חבר בפלוגת העבודה של בית"ר בחדרה, שעסקה בחקלאות, בסלילת כבישים ובייבוש ביצות. לאחר מכן עבר להתגורר בירושלים, שם עבד בחשמל ובבנייה. ביחד עם אחיו יחיאל, שכר חנות למכירת מוצרי חשמל. עבודתו כחשמלאי עוד תסייע רבות לאצ"ל, והיא אף הביאה אותו לסיטואציה מעניינת כשבשנת 1940, נסע לעבר הירדן ולקח חלק בהבאת טכנולוגיית החשמל לירדן ובבניית בית חולים מקומי.

מיד כשהגיע לירושלים הצטרף באופן טבעי לסניף בית"ר המקומי, ובמהרה הפך לאחד מסגניו של יצחק רוזין, מפקד בית"ר ירושלים. באותה תקופה התגייס צבי לאצ"ל. אז ארגון חדש שפרש מההגנה, ונקרא בשם ההגנה ב'. בשנת 1937 עבר צבי קורס מדריכים שהכשיר אותו כלוחם בארגון. תוך כדי הקורס הגיעו חלק ממפקדי ההגנה ב', להסכמות עם ההגנה, וחזרו שוב לארגון ההגנה. שאר המפקדים נשארו בארגון החדש אשר הפך לאצ"ל. בעקבות כך עבר קורס המדריכים לפיקודו של דוד רזיאל, ובסיומו הפך צבי לאחד מן המפקדים הראשונים בארגון החדש.

"שבירת ההבלגה": המעבר למתקפה

ב-1936 פתחו ערביי הארץ ב"מרד הערבי הגדול" (מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט). הכוח הערבי החדש, שאף לסלק את היהודים מהארץ, ולהקים מדינה ערבית. לצורך כך פתחו הערבים במאבק צבאי כנגד השלטון הבריטי, ובשורה של פעולות טרור כנגד היישוב היהודי. ב-9 בנובמבר 1937, יצאו חמישה פועלים יהודים לעבודה בשדה בקריית ענבים. במקום חיכתה כנופייה ערבית חמושה ברובים. כשהתקרבו הפועלים היהודים, פתחו הערבים בירי והרגו את חמישתם (מאוחר יותר יוקם על שמם של ההרוגים, היישוב "מעלה החמישה").

יעקב רז חשש שלא יעמוד בלחץ החקירות, יספר על חבריו ויחשוף את סודות הארגון. הוא חיכה שהשומרים סביבו יירדמו, ובגבורה הסיר את כל התחבושות מפצעיו

פעולה זאת הכתה בהלם את היישוב היהודי בארץ, והייתה ה'מכה בפטיש' למדיניות שבירת ההבלגה של האצ"ל – המעבר מהגנה להתקפה. חמישה ימים לאחר מכן, ביום ראשון 14 בנובמבר, יצאו עשרות לוחמי אצ"ל למעשי תגובה שונים ברחבי הארץ. יום זה כונה "יום שבירת ההבלגה" או "יום ראשון השחור".

צבי מלצר נשלח לרחביה וקיבל אקדח והוראות לפעולה. הוא חיכה לאוטובוס ערבי שיעבור במקום וירה לעברו. באותה עת הוא עדיין לא ידע שהוא משתתף בפעילות רחבת היקף, מכיוון ששמירת החשאיות בארגון הייתה ראשונה במעלה. עידן חדש נפתח בארץ. מעשי הטרור הערבי נענו בתגובה יהודית נחושה.

המוחות שמאחורי המטענים היצירתיים

באותה תקופה סניף האצ"ל בירושלים היה הסניף המרכזי בארגון, אשר ביצע את רוב פעולות התגובה. צבי מלצר, החשמלאי המנוסה, ביחד עם יעקב (ישקה) אליאב ומשה הורוביץ, היו אלו שהכינו את מרבית המטענים לפעולות התגובה. לעיתים הם הניחו אותם בעצמם ולעיתים הם מסרו אותם לחברים אחרים בארגון. המטענים היו צריכים להיות יצירתיים ומדוייקים. יצירתיים – על מנת שיוכלו להסוות אותם כראוי, ומדוייקים – כדי שיפעלו בזמן הנכון ובצורה הנכונה מבלי שיהיו טעויות.

כך, לילה אחד נשלח צבי לחיפה להכין מטען מוסווה בתוך אבטיח, שהוטמן בדוכן אבטיחים בשוק הערבי. ולילה אחר הכין בחנותו מוקש מיוחד שנתלה על חוט, ויכול היה להתפוצץ מכל זווית שבה ייפול על הרצפה. אבל לא כל הפעולות עברו בשלום.

אחד הגנרלים שהתרשם מאוד הגדיל ואמר, כי לו היה הצבא הפולני מורכב מחומר אנושי שכזה, היו הם מנצחים בכל המלחמות

ביולי 1938, בעקבות עוד פעולת טרור ערבית, יצא חבר האצ"ל יעקב רז, לשוק הערבי בירושלים, מחופש לסבל ערבי. בידו החזיק מוקש, שהכינו צבי וישקה, כשהוא מוסווה בתוך סל פירות וירקות. הפעולה אמורה הייתה להיות פשוטה. יעקב היה צריך להניח את הסל עם הפצצה בשוק ולהסתלק במהירות מהמקום. כמה דקות אחר כך היה המוקש מתפוצץ בקול רעש עצום ויוצר תגובה חזקה.

אבל מה שבאצ"ל לא ידעו, הוא שבאותו יום הייתה שביתה של הסבלים הערבים. הערבים שראו את ה"סבל הערבי" עובד כרגיל בזמן שביתה, כעסו והתחילו להקיף אותו ולריב איתו. תוך כדי מריבה טולטל הסל והמוקש ששכב בו התגלה. הערבים החלו להכות את יעקב ולדקור אותו בפגיונותיהם, עד שהגיעו שוטרים בריטים למקום ועצרו אותו.

יעקב רז הובהל לבית חולים, שם שכב תחת שמירה בריטית כבדה. במשך ימים ארוכים נחקר שוב ושוב על ידי הבריטים, בניסיון לגלות את שולחיו. יעקב רז חשש שלא יעמוד בלחץ החקירות, יספר על חבריו ויחשוף את סודות הארגון. הוא חיכה שהשומרים סביבו יירדמו, ובגבורה הסיר את כל התחבושות מפצעיו. רז נפטר מאיבוד דם, כשסודותיו הולכים עימו לקבר.

התנקשות לאור יום בלב ירושלים

בעבור שלוש פעולות קיבל צבי מלצר צל"שים. שניים מהצל"שים קיבל ביחד עם חבריו הטובים, ישקה והורוביץ, על פעולות שביצעו ביחד. אבל צל"ש אחד קיבל בעבור פעולה מיוחדת שביצע בעצמו.

בשנת 1937 התחקה האצ"ל אחר מנהיג כנופיות ערבי מ"האחים המוסלמים", שהיה אחראי לפעולות טרור רבות בירושלים. באצ"ל הוחלט להתנקש בו, ובכך לגדוע את פעולות הטרור. הפעולה תוכננה להתבצע ברחוב יפו, מול המשטרה הבריטית. נדרשו מהירות, דיוק ואומץ, לבצע פעולה שכזאת ממש מול בניין המשטרה הראשי בירושלים. למשימה הזאת נבחר צבי מלצר. צבי קיבל הוראה להתייצב בשעה המיועדת ברחוב יפו. כשהגיע, הראה לו אחד מחברי הארגון את המטרה.

צבי כיוון את האקדח וירה בו שלושה כדורים בדיוק. לאחר מכן מסר את האקדח לחבר אחר מהארגון, יעקב שבתאי ("מוסא") שחיכה לו בסמוך, והחל לסגת. לחרדתו, קלט פתאום שני שוטרים בריטים רצים אחריו עם רובים שלופים. צבי הגביר את מהירות ריצתו, אך השוטרים עדיין דלקו בעקבותיו. פתאום, לשמחתו הרבה, ראה צבי אתר בנייה קרוב, ובתוכו חפירות גדולות. הוא זינק לתוך החפירות והתחבא שם במשך כחצי שעה. לאחר כחצי שעה יצא מהחפירות והלך לקופת חולים לאומית שניצבה באותו רחוב.

קופת חולים לאומית הוקמה ע"י הרוויזיוניסטים, לאחר שהרגישו מופלים ומודרים בתוך קופת החולים הכללית של היישוב היהודי בארץ. צבי מלצר היה אחד ממקימי הקופה בירושלים. הוא בעצמו סחב אליה רהיטים, והכין לה חלק מהמכשור הרפואי. עובדי הקופה הכירו אותו. תוך כדי המרדף הוא נכנס לקופה, ופנה לאחת האחיות שהכירה אותו. הוא סיפר לה שכואב לו, וביקש שתסדר לו מיטה שישכב בה לנוח. לבקשתו אף העמידה האחות מכשיר חשמלי ליד המיטה, שנועד להקל על כאבים. כך שלכל מי שהסתכל עליו היה נראה כאילו קיבל טיפול רפואי באותו הרגע.

לאחר כחצי שעה בה הספיק צבי לנוח ולהירגע מהריצה, קם צבי לצאת. ביציאה ניגש לפקיד שהכיר אותו גם כן, סיפר כי קר לו, וביקש ממנו להשאיל לו את מעילו. כך יצא צבי שוב לרחוב כשהוא לבוש בתלבושת שונה. הוא הלך לחנות שלו, שהייתה גם היא ברחוב יפו וקרובה לאותו מקום. אחיו של צבי, יחיאל, שעבד איתו בחנות היה שם. הוא הסתכל עליו ושאל: "שמעת שהיו יריות?". צבי שמר את סודו וענה לו: "לא שמעתי, הייתי בקופת חולים".

באותו ערב התקיים מפגש מפקדים. דוד רזיאל שידע על הפעולה, שיגר לצבי רמיזה בשואלו שאלה מתורת המעקב. צבי ענה לו את שענה, ורזיאל חייך ונתן לו טפיחה על הגב.

"ירושלמי" בגולה: הכשרת מפקדים בפולין ובליטא

ב-1939, נשלח צבי מלצר להרי הקרפטים בפולין. באותה תקופה חזר וקרא מנהיג בית"ר, זאב ז'בוטינסקי, ליהודי אירופה לעלות בדחיפות לארץ ישראל, ובתנועתו הכשירו צעירים לבניין הארץ ולהגנתה. אבל יאיר שטרן, אז מפקד בכיר באצ"ל, חלם כבר על השלב הבא.

שטרן הבין שמדינה יהודית לא תקום מעצמה. השלטון הבריטי שקיבל את הארץ באופן זמני לקראת הקמת מדינה יהודית, הלך ונטה לטובת הערבים; הערבים עצמם התחזקו והפכו לסכנה מוחשית מיום ליום ויאיר הגיע למסקנה, כי צריך לכבוש את הארץ בכוח ולשם כך נדרש צבא גדול של 40,000 יהודים.

כדי לקדם את תוכניתו, יצר שטרן קשרים עם הממשל הפולני. הממשלה הפולנית רצתה לצמצם את מספר היהודים בתחומה, וכך נוצר אינטרס משותף להקים מדינה עצמאית ליהודים ובעידוד הגירתם מפולין. הפולנים לא היו מוכנים להשתתף במלחמה גלויה מול הבריטים, אך היו מוכנים לאמן את מפקדי הצבא היהודי העתיד לקום.

הלוחם שכרת ברית עם המולדת: סיפורו של יאיר

כשלושים מפקדים צעירים מהאצ"ל, נשלחו מהארץ להרי הקרפטים. שם במשך כחודש וחצי, עברו קורס אינטנסיבי ללוחמה מחתרתית, וללוחמה כצבא סדיר. הקורס נוהל על ידי קציני הצבא הפולני. גם בקורס זה הפגין צבי את כישוריו, ובסיומו הביעו הקצינים הפולנים את התפעלותם מהקבוצה היהודית. אחד הגנרלים שהתרשם מאוד הגדיל ואמר, כי לו היה הצבא הפולני מורכב מחומר אנושי שכזה, היו הם מנצחים בכל המלחמות.

לאחר סיום הקורס, חזרו רוב המפקדים לארץ ליישם את שלמדו, אך מספר מפקדים מצומצם נשארו בפולין ונשלחו ליצור תאים של האצ"ל, ובמסגרתם לאמן את החניכים בתורה הצבאית. מלצר נשלח ע"י נציב בית"ר בפולין, מנחם בגין, לליטא. שם נדבק בו הכינוי "ירושלמי". הוא אימן במשך כחודש את חניכי בית"ר בתרגילי סדר צבאיים ובתורת הלחימה ובסיום הקורס אירגן מסדר בו חילק לחניכים החדשים דרגות פיקוד שונות בהתאם לביצועים שהפגינו.

לאחר סיום הקורס, קיבל צבי משימה חדשה – להכשיר לקצונה את אנשי נציבות בית"ר ליטא. בקורס החדש השתתפו ארבעה אנשים: הנציב יוסף גלזמן, המזכיר יחזקאל פולרביץ' (אבי שב"י מאור), קצין שלטון בית"ר העולמי יחזקאל דליון, ושמואל רזניקוביץ'. צבי אימן אותם על פי ספרם של דוד רזיאל ואברהם שטרן, "האקדח", והראה להם מפות מיוחדות. בקורס הזה הוא העניק להם חומר לימודי רב.

בינתיים פרצה מלחמת העולם השנייה, והקשר של צבי עם מפקדת בית"ר העולמית נותק. עם סיום הקורס וטרם חזרתו לארץ, החליט צבי, על דעת עצמו, למנות את הארבעה לחברי מפקדת האצ"ל בליטא.

המלחמה טרפה את תוכנית צבא ה-40 אלף. יהודי אירופה רוכזו בגיטאות והוצאו להורג. ובכל זאת לאימונים הייתה תועלת רבה. ארבעת הקצינים שהוכשרו למפקדת האצ"ל, נטלו חלק פעיל במלחמה מול הנאצים. מפקדת האצ"ל היוותה כוח משמעותי ביצירת מחתרת הפרטיזנים בליטא, ואף עמדה בראשה.

ימי פילוג: מפקד האצ"ל בירושלים

ב-1940 עבר ארגון האצ"ל טלטלה עזה. בעקבות מלחמת העולם השנייה, החליט דוד רזיאל, מפקד האצ"ל, לעצור את המאבק הצבאי בבריטים ולשתף איתם פעולה במלחמתם בנאצים. לעומתו סבר יאיר שטרן, שהמלחמה בנאצים לא צריכה לעצור את המלחמה מול השלטון הבריטי הזר בארץ.

במשך כמה חודשים התנהלו ויכוחים עזים בין המפקדים הבכירים בארגון, שבסופם הודיע יאיר שטרן על פרישה מהאצ"ל והקמת ארגון חדש אשר נקרא לימים לח"י (לוחמי חירות ישראל).

עם החלטת הפילוג נשמעו דפיקות בבית משפחת מלצר. בפתח עמד רפאל סבן, מפקד באצ"ל, והכריז: "צבי, אני בא עכשיו ממפקדת האצ"ל בירושלים, ואתה התמנית להיות מפקד מחוז ירושלים מטעם האצ"ל". אחרי שעה נשמעו דפיקות נוספות. בפתח עמד ישקה לבשטיין, שהצטרף לארגון הלח"י, והודיע: "אני בא ממפקדת הלח"י, ואתה התמנית להיות מפקד מחוז ירושלים מטעם הלח"י".

כשהגיע חברו דוד ניב לראיין אותו לצורך סדרת ספרים שהוציא על האצ"ל, ענה לו צבי: "מה זה משנה מה עשיתי? העיקר שהצלחנו להקים מדינה לעם היהודי"

את צבי הכעיס כל העניין של הפילוג. בעיניו מדובר היה באותה מחתרת, עם אותן שאיפות ואותן מטרות. מיד אחרי שקיבל את המינויים, קרא צבי לכל המפקדים בירושלים לישיבה. הוא סיפר להם על המינויים, ופרש את משנתו על אחדות הארגון. הוא הציע, להכריז על מחוז ירושלים כניטרלי בפילוג. עד שלא ישבו כל המפקדים בארץ, ולא ידברו ויחליטו איך לפתור את המחלוקת, המחוז לא ילך עם אף צד.

במקביל להכרזה על ירושלים כניטרלית, הודיעו עוד מספר מחוזות על ניטרליות. בעקבות כך, התקיימה אסיפה בתל אביב, של כל המפקדים הבכירים בארץ. במשך שלושה ימים התקיימו דיונים, אך בסופם לא הגיעו לכדי הסכם והוכרז על פילוג.

צבי כאב את הפילוג, אך בחר להישאר עם מפקדו האהוב והנערץ דוד רזיאל. במשך תקופה קצרה נשאר כמפקד מחוז ירושלים באצ"ל. באותה תקופה התחתן עם שרה הני לבית פניגשטיין. הזוג עבר לגור בתל אביב, וצבי הפחית את פעילותו בארגון. במשך כמה שנים היה פעיל במחלקה הטכנית בתל אביב שהייתה אחראית בין היתר על שידורי הרדיו  של המחתרת. במהלך תקופת הסזון, נעצר צבי למשך כחצי שנה, וישב במחנה המעצר בלטרון.

ממחתרת למדינה

כשפרצה מלחמת העצמאות, התגייס צבי למשמר האזרחי בתל אביב, ובהמשך התגייס לצה"ל. כשהקימה המשטרה משמר אזרחי וכיתות כוננות, התגייס מיד צבי גם לשורותיה, והתנדב בה במשך כשמונה שנים. במקביל עשה חיל גם בעבודתו כחשמלאי, ובשנת 1973 התמנה ליו"ר ועד ארצי של ענף מוצרי החשמל.

ב-כ"ו בניסן התשס"ז (2007), נפטר גונדר צבי מלצר ונקבר בבית העלמין משואות יצחק. הוא השאיר אחריו שלושה ילדים: שושנה (שני) תמרי ז"ל, איציק מלצר ז"ל (מנהל מוזיאון האצ"ל בתש"ח) ותלמה אדלר תבדל"א, ולהם צאצאים רבים.

מורשתו וזכרו

כל חייו הקדיש צבי למען הכלל. הוא נלחם במחתרת למען הקמת המדינה ונלחם בעבורה גם לאחר הקמתה במסירות ובעוז רוח. את סיפוריו שמר בליבו, ועד היום איננו יודעים את כל מה שעשה.

כשהגיע חברו דוד ניב לראיין אותו לצורך סדרת ספרים שהוציא על האצ"ל, ענה לו צבי: "מה זה משנה מה עשיתי? העיקר שהצלחנו להקים מדינה לעם היהודי".

ענוותנותו, אומץ רוחו וערך האחדות שפעל לאורו, מלווים את צאצאיו ומהווים מורשת חיה לכולנו עד היום.