השעה שעת צהריים, והנסיעה ברחובות הצרים עמוסי המכוניות משני הצדדים ברחובות הסמוכים לכיכר רבין דורשת ממני כישרון תמרון מיוחד. כמו יודעים מדוע אני בא לכאן, הפקקים מאירים לי פנים הפעם; אני מגיע בזמן, ובדרך נס אפילו מוצא חנייה סמוכה. היעד: רחוב מודיליאני, רחוב קטן ליד שדרות דוד המלך, בליבה הפועם של עיר ללא הפסקה, בין כיכר רבין לבית החולים איכילוב. 

כאן, במרכז תל אביב, קבע את מושבו הרב הראשי לשעבר הרב שלמה גורן. הרב, ששימש רב העיר ודר בה עד פטירתו, הקים בה במבנה מרשים מרכז לימוד ותפילה, את בית כנסת קוממיות אברהם, על שם אביו אברהם גורונצ'יק. הוא אחד מבתי הכנסת המוכרים בתל אביב, וסביבו קהילה דתית-לאומית גדולה ופעילה במיוחד. 

לאחר פטירת הרב גורן שימש רב בית הכנסת הרב ד"ר יצחק אלפסי, דמות ייחודית: חסיד גור, תלמיד חכם וחוקר שחיבר כתשעים ספרים, רובם על תנועת החסידות ועל תולדות הציונות. הרב, ששימש בתפקידו עד לפני עשר שנים, כשבריאותו נחלשה, נפטר בשבוע שעבר לבית עולמו והוא בן 97.

יש שמתהדרים בהיותה של תל אביב עיר חילונית ליברלית ואף קנאים לחילוניותה, אבל מי שגר בתל אביב יודע שקורה בה משהו שאינו קורה כמעט בשום עיר אחרת. בעבר הלא מאוד רחוק הייתה תל אביב מרכז תורה וחסידות חשוב: בעיר גרו אדמו"רים, חסידים וקהילות דתיות גדולות, ובתי כנסת רבים הוקמו בה. מספרים שתמיד היה כאן שלום מיוחד בין הקהילות: דווקא כאן נשאר המתח בין חרדים לדתיים מחוץ לתחום השיפוט של העיר. 

בארבעים השנים האחרונות עבר הדור הצעיר ליהודה ושומרון או לגבעת שמואל ופתח תקווה, העיר תפסה עמדה ציבורית של עיר חילונית ליברלית. הקהילות הדתיות התמעטו, ובתי כנסת רבים התרוקנו למחצה ומקצתם נסגרו. ועדיין, בלב תל אביב פועלות קהילות של חסידים, ליטאים, בני עדות המזרח, וכמובן דתיים-לאומיים, ובשנים האחרונות נרשמת אפילו תנועה חיובית של משפחות דתיות שחוזרות לתל אביב. העיר אולי השתנתה, אבל אווירת השלום וההרמוניה בין הקהילות הדתיות לא השנתה כלל, ורוחות המחלוקת מתקשות לחצות את נתיבי איילון.

"קל ללכת ולהסתגר במקומות סגורים. ברוך ה' זכינו לקהילות, ליישובים, לערים של קודש. אבל מה עם אחינו שבשדות? מה עם מי שמעבר לחומות? למה לבוא ולהכריז על תל אביב עיר הנידחת?"

הקסם הטבעי הזה של תל אביב אפשר את ההחלטה הטבעית מבחינתם של אנשי קהילת קוממיות אברהם לפנות אל הגאון והדיין הרב חיים איידלס ולבקש ממנו לשמש רב בית הכנסת והקהילה במקומו של הרב אלפסי. הרב איידלס, חסיד גור תושב העיר המקורב מאוד לאדמו"ר מגור, מוכר בעולם הדתי והחרדי בשל היותו תלמיד חכם בעל ידע תורני הלכתי רחב ועמוק ובתורת הסוד. 

היכולת המיוחדת של הרב לשמוע את מצוקותיהם של הפונים אליו, להעניק עצה טובה וברכה ותשומת לב מיוחדת, הביאה בשנים האחרונות לידי עומס גדול של פונים – חילונים, דתיים וחרדים – שרואים בו כתובת למענה תורני, לעצה או לברכה. נוסף על כך יש לרב איידלס תוכנית שבועית תורנית פופולרית ברדיו קול חי, והוא גם עומד בראש עמותת 'איש צדיק היה', שעוסקת בפעילות חסד ענפה לחולים ולנזקקים.

לשכת הרב נמצאת בקומה התחתונה של בית הכנסת, בחדר קטן עמוס ספרים, שקט ורגוע, ניגוד של ממש לשאון הבנייה, המכוניות והעסקים בחוץ. הרב מקבל אותי בסבר פנים מאירות, לוחץ את ידי בחמימות ובחיוך רחב, דורש ממני לטעום מאפה ומשקה לפני שמתחילים. "ודאי באתם מרחוק", הוא אומר, משתמש לכל אורך הריאיון בלשון רבים, המקובלת לשינוי בצורת דיבור מפני הכבוד. 

בשתי דקות בחדר הזה די להבין את הייחודיות של הרב ואת החיבור המיוחד הזה שנוצר בינו ובין קהילת קוממיות אברהם כאן בלב תל אביב. אני מרגיש מייד את העין הטובה שהכול מציינים בהקשר של דמותו של הרב איידלס. יש כאן תחושה אחרת, בלתי מוסברת, של עין טובה מסוג אחר, עמוקה במיוחד. הוא ממאן לומר מילה רעה על איש או על מגזר, מלא בעין טובה על עם ישראל. 

"התבקשתי להגיע לכאן, וסהדי שבמרומים שעשיתי את כל ההשתדלויות שזה לא יצליח", הוא אומר בחיוך כשאני שואל אותו על החיבור עם בית הכנסת הציוני-דתי. "בסוף ניגש אליי בנו של הרב גורן, רמי היקר, ואמר לי: נגמרו לך כל התירוצים, אין שום סיבה שלא תגיע. 

"זכינו להיות כאן, במקום שישב אדם שהיה מוכן למסור את נפשו על ארץ ישראל כפשוטוי (כך במקור; א"ס), על תורת ישראל כפשוטוי. ועל אהבת ה'. אחריו ישב כאן רעהו הטוב, יד ימינו, שנפטר אך בשבוע שעבר, ביום שישי, הרב ד"ר יצחק אלפסי, חוקר חסידות מופלא. אבא שלו היה יושב אצל הרבי מגור, הבית ישראל. 

"בשמחת תורה, שזו שעת ההתייחדות של עם ישראל עם הקב"ה, בתוך חדר הייחוד, הקב"ה קרע לנו את הכתובה. קרע את הכתובה, ומייד עשה לנו קידושין חדשים"

"זכינו שהמקום הזה, עדיין יש בו ההשראה הגדולה של הרב גורן: הוא בנה בתל אביב מקום שהוא קרא לו בית מדרש ובית תפילה. המטרה שלו הייתה 'כי ביתי בית תפילה ייקרא לכל', שכל אדם יוכל להיכנס לכאן, להתפלל, ללמוד, לדעת את ה'. כמו בית מדרשם של שם ועבר, שפתוח לכולם. ובאמת יש פה קהילה מופלאה, רבגונית. 

"יש כאן בינינו אדם שהגיע לכאן בעקבות בר המצווה של הבן שלו. איש מופלא, מנתח, כירורג גדול. בעקבות בר המצווה הוא נשאר כאן, והוא לא פוסח על שום שבת. כל עוד הוא לא במשמרת בחיפה, הוא יהיה כאן בשיעורים, בתפילות. שאלנו אותו פעם אחת: מה קרה שכל כך התחברת? הוא אמר לי משפט אחד שמאוד ריגש אותי: הרגשתי אהבה ללא תנאי, ואמרתי, זה מקום שאני רוצה להיות בו. 

"כמוהו יש אלפים שמסתובבים ומחפשים את 'אישי הראשון', אלכה ואשובה אל אישי הראשון'".

למה בתל אביב? איך ומדוע הרב בא לכאן, ולא לבני ברק או ירושלים?

"אני יליד תל אביב, אבא שלי יליד תל אביב, הסבים שלי משני הצדדים תל אביבים. הסבים הגדולים שלי משני הצדדים באו לדרום תל אביב, אחד מלודז' ואחד מפאביאניץ'. גדלתי בתל אביב, נשמתי תל אביב. תל אביב של פעם, שהייתה מלאה בחסידים וביראי שמיים, בספרים ובסופרים. תל אביב עברה שינוי גדול בשלושים השנים האחרונות, וחזרו לתל אביב אלפים שצמאים לדבר ה'. אני מרשה לעצמי לענות לכבודו בסיפור". 

זהו לא הסיפור היחיד שאשמע במהלך הריאיון הזה. הרב מתבל את דבריו בסיפורים על אדמו"רים, משלים בעלי מוסר השכל, ובציטוטים רבים של פסוקים ושל דברי חז"ל. אין צורך לפתוח ספרים, הכול נאמר בעל פה. "היה יהודי שנסע לווינה למורו ורבו רבי ישראל מצ'ורטקוב. אבא שלו היה רבי דוד משה מצ'ורטקוב. ואבא שלו היה הרוז'ינר הקדוש. הרב ישראל מצ'ורטקוב היה הקברניט אולי הכי גדול ערב השואה עם אמרי אמת מגור והרב חיים עויזר גרודזנסקי מווילנה והחפץ חיים בליטא. היהודי נסע לווינה לרבי והרגיש בשבת רשפי קודש שאפילו ביום כיפור הוא לא הרגיש כאלה תחושות, הרגיש שמשהו מתחולל בו. התפילה, 'נשמת כל חי', 'י-ה אכסוף'. הקיגל פחות עניין אותו, הוא התרומם מעל הקרקע". 

הרב ממשיך בסיפור: "היהודי חזר ללודז', שהיו בה קרוב למיליון יהודים. הגיעה השבת שאחרי כן, שבת סתמית, הוא לא חש איזושהי תחושה מיוחדת. ב'לכה דודי' הוא לא קיפץ וריקד, וב'י-ה אכסוף' בליל שבת כמעט נרדם. במוצאי שבת הוא שלח לרבי טלגרמה: רבי, מה קרה כאן? דווקא בווינה, מעוז ההשכלה, התרבות, מקום שבו הכפרנות שולטת בכל פינה, כולם מגחכים עליך וצוחקים עליך, בית המדרש של הרבי הוא כמו אי באמצע מדבר. למה דווקא שם אני מרגיש כזו התרגשות? 

"אמר לו הרבי: בכל מקום הקב"ה משפיע את אותה השפעה של הקודש, השאלה היא כמה מקבלים יש. כשהגעת לווינה זה התחלק בין כמה מאות. כשהגעת ללודז' זה התחלק בין כמה רבבות". 

הרב חיים חוזר להווה: "אני יכול להעיד על תל אביב שזו הסיבה שבאנו לכאן, בברכתו של מורי ורבי מרן האדמו"ר מגור, שכל העת מבקש רק את תל אביב. חזרנו לכאן, לעיר הולדתי, ויש כאן היום הרבה הרבה מקבלים. גם שפע גדול, אבל הרבה מקבלים. 

"המלחמה יצרה כאן עוד רבבות של מקבלים שעומדים וצמאים לדבר ה', ואני פוגש אותם כאן, אני פוגש אותם בבית הכנסת, אני פוגש אותם ברחוב. לחדר הקטן הזה מגיעים אלפים כפשוטוי, וכולם צמאים לדבר ה'. אל תבט אל מראהו! הנשמה שלו היא נשמת קודש, נשמת ישראל. הם צמאים, רק לא תמיד יש להם מענה. היום מתקיים בנו 'אלכה ואשובה אל אישי הראשון אשר אהבתי'. 

"קל ללכת ולהסתגר במקומות סגורים. ברוך ה' זכינו לקהילות, ליישובים, לערים של קודש. אבל מה עם אחינו שבשדות? מה עם מי שמעבר לחומות? למה לבוא ולהכריז על תל אביב עיר הנידחת? כמה יהודים מתקרבים כאן, כמה יראת שמיים ותורה יש בעיר הזאת, אבל בעיקר כמה צמא! ברגע קטן, בשיחה קלה, האדם מתעורר, האדם מתקדש. ממש מה שכתוב לעתיד לבוא, 'ובא לציון גואל'. מתי? כשאתה רואה שיש תנועה, 'ולשבי… נאום ה'. 

"חושבני שזה מה שהרבי מאפטה אמר כשהוא ישב בחתונה הגדולה באוסטילה. שם ישבו הרוז'ינר, הרבי מגור ועוד מאתיים לובשי לבן. אז הוא התבטא ואמר: יש מחלוקת, אומר המדרש, בין כנסת ישראל לקב"ה. כנסת ישראל אומרת: השיבני ה' אליך, ואז אשובה. והקב"ה אומר: שובו אליי, ואז אשובה אליכם. ואז הרבי מאפטה הטה את האוזן ואמר: הקב"ה הסכים לכנסת ישראל. השיבני ה' אליך ונשובה". 

"הוא אמר לי משפט: אני בשביל הדמוקרטיה מוכן למות. אמרתי לו: תראה, בשביל ערכים אתה מוכן ממש למות, נכון? הוא אמר לי: כן. אמרתי לו, אתה יודע שהסבים והסבתות שלך בשביל ערכים באמת מתו?"

הרב ממשיך מכאן: "הקב"ה השיב אותנו לארץ ישראל, השיבני – השיב אותנו מארבע כנפות הארץ. זה חלק מההשבה גם אל התשובה. זה חלק ממהלך כולל לעורר את הלבבות, לחבר את הלבבות ולזכות למה שאנחנו רואים היום, שעם ישראל כולו טפח מעל הקרקע, שרואים את התנועה הגדולה של החיבור הא-לוהי שהקב"ה אומר: אני מסכים, אני אשיב אתכם אליי".

כאן פתאום הרב מזכיר את המלחמה. עיניו נעצמות. אני חושב שאני מבחין גם בדמעה מבצבצת. "לפני כמה שנים בשמחת תורה, שזו שעת ההתייחדות של עם ישראל עם הקב"ה, בתוך חדר הייחוד, הקב"ה קרע לנו את הכתובה. קרע את הכתובה, ומייד עשה לנו קידושין חדשים. כמו מה שאמרו חז"ל שבשעת החורבן ראו את הכרובים מעורים זה בזה, ושואל הריטב"א שם במסכת ראש השנה, לכאורה זה הזמן שבו הכרובים היו צריכים להיות פניהם אל הפרוכת, לא איש אל אחיו, שזה רק בזמן שישראל עושים רצונו של מקום, שאז הם באהבה ואחווה מעורים זה בזה. 

"אומר הריטב"א שבאותו רגע שהתחיל החורבן, באותו רגע של קריעה של כתובה, התחילה מייד התאחדות. בשמחת תורה היה רגע של שבר עצום, הבית נשרף, ומייד התחיל תהליך של התאחדות גם בין בורא עולם אלינו וגם בינינו, בין איש לאחיו".

הרב בעצם אומר: מה שנראה כלפי חוץ, כל ההתנגדויות לפעילויות חב"ד וכאלה, השיח נגד הגרעינים הדתיים, בפנימיות זה לא באמת כך.

"זה לא כך", הוא קובע. "אף אחד לא בא להטיף, ולא באים חס ושלום ליצור איזושהי כפייה וכדומה, אלו מילים שלא שערום אבותינו. התורה שלנו היא תורה שכולה תורת חיים ואהבת חסד. אנחנו כל כך שונים מכל הדתות האחרות שכפו את עצמן. אנחנו כולנו אהבה אמיתית. אבל יש איזשהו חשש פנימי שדברי אמת ניכרים, ואם יבואו לכאן עם האור הזה ועם הטוב הזה והאמת הזאת, זה ישנה גם אורחות חיים. זו הדיפה אוהבת, הדיפה שיש בה מן החשש, אבל חס ושלום לדבר על שנאה וחס ושלום לדבר על קיטוב. 

"יש בשוליים מעטים, אבל זה בכל דור ודור יש, ומעטים הם. וגם הם, אני יכול להגיד לכבודו, ישבתי כאן עם אחד ממארגני ההפגנות בקפלן. אני לא אנקוב ולו ברמז בשמו! הוא אמר לי משפט: אני בשביל הדמוקרטיה מוכן למות. אמרתי לו: תראה, בשביל ערכים אתה מוכן ממש למות, נכון? הוא אמר לי: כן. אמרתי לו, אתה יודע שהסבים והסבתות שלך בשביל ערכים באמת מתו? היו להם ערכים שהם דגלו בהם והאמינו בהם, והם עלו על המוקד ונשרפו בתאי הגזים בשביל הערכים הללו. אותו אחד אומר לי היום בפה מלא: אני אוהב את בורא עולם, אני היום מבין שהתורה שלנו היא תורת חיים". 

אני מניח שכמוהו מגיעים לחדר הזה הרבה יהודים המכונים חילונים.

"נכון. יום אחד אמר לי כאן אחד שהוא מתבייש, שהוא כל כך מתנצל ששכח את הכיפה באוטו. אמרתי לו: תראה, רעייתי היא נינה של הרב אריה לוין", הרב מצביע על תמונתו הגדולה של הרב לוין זצ"ל התלויה בחדר, וממשיך בסיפור שכבר התפרסם לרבים: "הרב אריה לוין פגש יום אחד תלמיד לשעבר, שהתנצל לפניו שהוא אינו חובש כיפה. אז הרב אריה לוין אמר לו: תראה, אני כולי מטר וחצי גובה, אני רואה רק עד הלב, אני לא רואה מעל הראש". 

הרב ממשיך: "סהדי שבמרומים, אותו יהודי, שפגשתי אותו הרבה פעמים, היום כבר מחובר בשמירת שבת, וחיתנתי אותו בקדושה, הכול בזכות משפט אחד. מהמשפט הזה שרואים את הלב שלו. לא לחינם ישעיה הנביא אומר שבית המקדש נחרב בגלל מה? 'בפיו ובשפתיו כיבדוני וליבו רחק ממני'. אם הלב מחובר והלב אוהב, אומר הרב קוק, גם אם הוא בפועל לא עושה מצוות מעשיות, אבל הלב שלו מחובר, אז אל"ף, תדע שבסוף הוא יגיע. בי"ת, רחמנא ליבא בעי. זה מה שהקב"ה מחפש ורוצה. כשרואים את הלב, בסוף זה יכול להגיע לחיבור כזה שהוא גם יבין את מהותה של שמירת תורה ומצוות. דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. 

"ראינו צעקות שנובעות מלב כואב. כל אחד והכאב האישי שלו: זה צעק דמוקרטיה, וזה צעק הדתה, וזה צעק בית משפט, וזה צעק גיוס, וזה צעק ביטחון. אבל בעומק כל אחד צעק 'אני יהודי'"

"אולי זו ההכנה הכי גדולה לראש השנה. אצל בני אשכנז מתחילים סליחות במוצאי שבת בפרשת נצבים-וילך, וכותב הטור שזה הסימן שלנו לפני ראש השנה, שתמיד תגיע לפניו פרשת נצבים. למה? כולנו יודעים, 'אתם נצבים היום', היום זה ראש השנה, כך כתוב בזוהר. כמו שנאמר אצל איוב, כמו שנאמר אצל אלישע עם השונמית. 

"כדי לזכות בראש השנה, יש לזה תנאי: אתם נצבים היום כולכם לפני ה' א-לוהיכם. אם אנחנו נהיה כולנו, ראשיכם, שבטיכם, ושים לב, מחוטב עציך ושואב מימיך, אנשים עמלי כפיים, לא אנשים שעולם הרוח בהכרח עומד מול עיניהם, ומחברים אותם לראשיכם, שבטיכם, זקניכם, אם אנחנו נהיה כולנו בהבנה שאנחנו כולכם, אז נזכה בעזרת ה' להיות לפני ה' א-לוהיכם".

לפני המלחמה היו כאן מאבקים עזים בין דתיים לחילונים. איך הרב רואה את המקום הרוחני של עם ישראל ושל מה קורה כאן בעיר היום אחרי שלוש שנות מלחמה?

הרב עונה גם הפעם על ידי סיפור: "יהודי הגיע לצמח צדק ואמר לו: אני מאוד מתבייש, אני רוצה לשבת עם הרבי ביחידות ולשאול שאלה מאוד אישית, מאוד כאובה. הרבי סגר את הדלת ואמר לו: תשאל את מה שאתה רוצה. היהודי פרץ בבכי נורא ואמר לרבי: רבי, יש לי בעיה מאוד גדולה. הפסקתי להאמין. 

"הרבי הסתכל עליו ארוכות ואמר לו: אתה יכול לחזור הביתה. החסיד היה מופתע, כמובן. ואז אמר הצמח צדק: אם לא היית מאמין, לא היית פה. אם לא היית מאמין, לא היית בוכה ככה. יש לך פשוט בעיה, קושי, כעס, טרוניה, שאלות לבורא עולם. אבל אתה מחובר. לך הביתה". 

הרב עובר למוסר ההשכל: "ערב המלחמה ראינו צעקות שנובעות מלב כואב. כל אחד והכאב האישי שלו: זה צעק דמוקרטיה, וזה צעק הדתה, וזה צעק בית משפט, וזה צעק גיוס, וזה צעק ביטחון. אבל כולם צעקו. הצעקה הזאת הייתה כל אחד לפי נקודת הכאב שלו, אבל בעומק כל אחד צעק 'אני יהודי'. כל אחד צעק: אני רוצה להיות עם אחד. 

"זו צעקה שהפרשנות שלה יצאה בצורה קשה, רותחת, גרמה לנו כוויות קשות. המלחמה שלפתע פרצה, ובה טבחו בנו, שחטו, אנסו, שרפו, בזזו, הסבירה לנו שאנחנו עם אחד, בעל גורל אחד, ושכולנו מלוכדים סביב מהות אחת: בורא עולם, תורת ישראל, ארץ ישראל ועם ישראל. דווקא מהמקום הזה של הכאב – התחברנו. 

"מסופר על אחד מגדולי האדמו"רים, רבי שלמה לייב מלענטשנע, חברו של הרבי מקוצק, תלמידו של רבי בונים מפשיסחא. הוא היה ענק, הוא הנהיג רבבות, אבל מהתורה שלו לא נשאר כלום, רק תורה אחת נשארה: פעם אחת הרבי ישב עם אלפי חסידים, כנראה אלפים, וכולם נדחקו לשמוע מה יש לרבי לומר. כולם נדחפים, והיה שם לחץ עצום. והרבי חושב וחושב, ואז אומר ביידיש: כל העולם לא שווה אנחה אחת. כל העולם הזה, על כל תהפוכותיו, על כל קשייו, על כל משבריו, לא שווה אנחה אחת. 

"ואז לפתח מרוב עומס חסיד התהפך על הרבי עם השולחן, והרבי צעק: איי! כולם הסתכלו על הרבי, היה שקט בבית המדרש. ואז הרבי צעק ואמר ביידיש: אבל כשכואב – צועקים. זו התורה שנשארה לנו מהענק הזה. כאב לנו, וצעקנו. למי? לבורא עולם. התחברנו. 

"דווקא מתוך הצעקה והכאב הזה עולות פתאום מחשבות אחרות: חיבור, אחדות. הקב"ה אומר 'ואהבת לרעך כמוך', ורק בסוף יש 'אני ה". זה מתחיל ב'ואהבת לרעך כמוך'. אני מקווה שמה שמתחולל כעת הוא כמו הארה, שחלילה יכולה להתמוסס, ומייחל שהדברים האלה, האחדות והחיבור, יימשכו".‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬

עד שיבוא אליהו

הרב מדבר על אחדות בתוך עם ישראל, בין דתיים לחילונים, ואני שואל איך בעת הזו מנמיכים את הלהבות שגבהו לאחרונה בין דתיים לחרדים.

"הקִטלוג הזה – חילוני, דתי לשעבר, דתי, דתי חרדי, חרד"לניק, חרדי, חרדי לייט, חרדי לשעבר, הצבע של הכיפה, הגודל של הכיפה, האורך של הזקן והפאות – זה כל כך כל כך חיצוני", הוא אומר בלחש ועוצם את עיניו בכאב. הקב"ה רואה ללבבות. ארשה לעצמי לספר לכבודו סיפור נוסף, סיפור שחתום עליו רב חיים ויטל. סיפרנו אותו פה פעם בבית הכנסת בעקבות אדם מרוחק שהגיע לכאן לאירוע וצילם בשבת. בדרך נועם הוא הבין שהדבר אינו מקובל, אבל נוצרה כאן תחושה בבית הכנסת: איך הוא לא יודע? 

"סיפרנו להם בסעודה שלישית על הרב חיים ויטל שסיפר על יהודי בפולין שעשה קניות בערב שבעס והניח בבית הכנסת חלק מהשקיות. הגבאי הגיע מוקדם, ראה חלות וחשב לתומו שכנראה מישהו תרם את החלות לשבעס. לקח את החלות, והשתמשו בהן לסעודה שלישית. 

"חזר אותו יהודי, פתח את בית הכנסת, ראה שאין חלות. עשה היהודי חשבון: בית הכנסת סגור, אף אחד לא נמצא. המסקנה שלו הייתה שהקב"ה אכל את החלות. אומר הרב חיים טל, תלמידו הגדול של רבנו האר"י הקדוש שכל מה שיש לנו מהאר"י זה ממנו, שאותו אדם ניגש לארון הקודש ופרץ בבכי: בורא עולם, לא ידעתי. מהיום בכל שבת אני אביא את החלות הכי טובות שיש. 

"הרבי מרופשיץ היה אומר: 'תמים תהיה עם ה' א-לוהיך', כמה חוכמה צריך כדי להיות תמים תהיה עם ה' א-לוהיך"

"וכך בכל שישי הוא הביא חלות, והגבאי היה בטוח שמדובר בתורם נעלם ולוקח אותן לסעודה שלישית. עד שערב שבת אחת הוא הגיע והביא חלות טובות, כאלה של ויז'ניץ, שם על ארון הקודש, מלמל, ולא שם לב שהרב השתהה בבית הכנסת וראה את מעשיו. הרב שאל אותו: למה שמת כאן חלות? ואותו יהודי ענה: מחילה, הרב, זה ביני לבין בורא עולם. אחרי שהרב לחץ עליו היהודי אמר לרב: חכה כמה דקות, תראה איך הקב"ה אוכל את החלות האלה. זו המנחה שלי לבורא עולם בכל ערב שבת. ‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬

"הרב התפרץ עליו בצעקות, הקריא לו את י"ג העיקרים של הרמב״ם וצעק עליו: אתה חושב שבורא עולם אוכל חלות של ויז'ניץ? אתה יודע שזו כפירה? נתן לו את החלות ושלח אותו הביתה. אותו יהודי חזר הביתה בוכה, ואותו רב קיבל מכתב מצפת: 'צו לביתך כי ממועד קבלת המכתב לשלושה ימים אתה הולך לעולמך. מיום שחרב בית המקדש לא היה לקב"ה נחת בעולמו כמו אותו קורבן מנחה שהיהודי הביא מנהמת ליבו בזוך וטוהר ותמימות. אין לך תקנה, אלא מיתתך'. 

"הקב"ה רוצה את הלב, הקב"ה רוצה את התמימות. הרבי מרופשיץ היה אומר: 'תמים תהיה עם ה' א-לוהיך', כמה חוכמה צריך כדי להיות תמים תהיה עם ה' א-לוהיך".

אבל איך בפועל מנמיכים את גובה הלהבות במחנה המאמינים? איך מביאים את מה שקורה כאן בקהילה למקומות אחרים? 

"אני בטוח שיש דרכים פרקטיות, מעשיות, שאפשר למצוא גשר, אם תהיה שפה אחת ודברים אחדים. אבל הסוגיה חושבני שהיא יותר בהיבט של אם אנחנו יכולים ליצור שיח שמקשיב זה לזה כבית שמאי ובית הלל, אף שיצאו בחרבות זה נגד זה וכל אחד מאמין מאוד בצדקת דרכו. 

"אנחנו שומעים מילים חמורות מאוד שהאמונה מוכנים ממש להיעקד עליה, מכל צד אנחנו שומעים את זה. האם אנחנו יכולים להקשיב לאמונה של האחר, לצעקה של האחר, ולהבין אותו? אם נזכה להגיע לשם, ותהיה כזאת הקשבה, יימצא הגשר לחבר בין העולמות. 

"אבל חושבני שהכאב הזה גדל וגדל וגדל, והגיע לממדים שבהם אנחנו מתקשים להקשיב. אנחנו עוסקים יותר בכאב האישי שלנו, וכמו שחז"ל אמרו לנו ביורה דעה, בהלכות איסור והיתר, 'איידי דטריד למפלט לא בלע'. אם אתה מולח חתיכה מעל חתיכה, אין לך מה לחשוש שהחתיכה שמתחת תבלע מהחתיכה שלמעלה, למה? כי היא לא עוסקת בלבלוע, היא עוסקת בלפלוט. 

"אנחנו נמצאים עכשיו בשלב שאנחנו פולטים החוצה, אנחנו צועקים, אנחנו כואבים. אני מאמין שיגיע שלב מסוים, יהי רצון שחס ושלום זה לא יגיע על ידי מקל חובלים אלא ותחזינה עינינו ברחמים, לירושלים עירך ברחמים תשוב, ואז נוכל להתחיל להקשיב זה לזה: אני חולק על כבודו נחרצות, אני חושב שכבודו טועה במשנתו, אבל אני יודע שהמשנה שלך היא משנה של יראת ה' ואהבת ה' ורצון לעשות את עבודת ה', ומשם אתה דוגל במה שאתה אומר. בוא תקשיב למה שאני אומר, ואני אקשיב למה שאתה אומר. 

"בטוחני שזה יגיע, ואז ייווצר גשר ויימצא פתרון, ויש פתרונות. אנחנו לא עוסקים היום בפתרונות, אנחנו עוסקים היום בסיסמאות, בקטלוגים, במחדלים, בחיץ, אבל הלבבות יתאחדו. וכנראה זה התפקיד של אליהו הנביא. למה הוא צריך לבוא לפני המשיח? למה צריך את ההקדמה הזאת לפני בוא יום ה' הגדול והנורא? אלא מאי? אליהו הנביא יש לו תפקיד. התפקיד הזה, כנראה, בלעדיו לא תוכל לבוא גאולה שלמה. 

"אנחנו לא עוסקים היום בפתרונות, אנחנו עוסקים היום בסיסמאות, בקטלוגים, במחדלים, בחיץ, אבל הלבבות יתאחדו. וכנראה זה התפקיד של אליהו הנביא"

"אמרנו את זה בערב פסח, שזה היה כנראה התנאי גם לגאולת מצרים, שהיא שורש הגלויות, וממנה הגענו לארץ ישראל: 'הנה אנוכי שולח… והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם'. זה התפקיד של אליהו הנביא, שאמר 'קנא קינאתי לה". ה' אמר לו: אתה קנאי. אתה עומד וצועק על עם ישראל שעזבו את בריתך. אתה לא קשוב למקום שלהם. אתה קנאי, אומר הקב"ה, ולכן אתה תשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם. 

"אתה פינחס, פינחס הוא אליהו, ופינחס הקנאי, 'הנני נותן לו את בריתי שלום'. נתתי לו בריתי שלום, לו ולזרעו אחריו. זה התנאי שלנו, שעל ידי זה נזכה לגאולה ונזכה שהלבבות יתאחדו מכוח שמיעה הדדית. ונזכה עוד לאותה קומה שבעזרת ה' רגע לפני הגאולה נשמיע שלום, נבשר שלום".‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬

דן יחידי

"חז"ל אמרו לנו שראש השנה נקרא אורי, ויום הכיפורים נקרא ישעי", הרב פותח בדברים לקראת הימים הנוראים. "מה ההבדל בין אורי לישעי? בראש השנה, אומר הפני יהושע, הקב"ה שומע מסנגרים, שומע מקטרגים, ואנחנו עומדים שם, ופעם אחת לא אומרים 'סלחתי', אפילו פעם אחת לא אומרים בקשה של 'אבינו מלכנו חטאנו לפניך'. אנחנו עוסקים בהמלכה, 'ותמלוך'. שופטים אותנו, והשטן עומד לימינו, ואין לנו זכות אפילו לפתוח את הפה ולהתנצל, ואז אולי נעמוד מול המקטרגים. 

"לעומת זאת ביום כיפורים הקב"ה דן לבד, 'ונשגב ה' לבדו ביום ההוא', והיום ההוא זה יום הכיפורים, שהקב"ה נמצא לבד בעולמו. ימים יוצרו, ולא לקב"ה אחד מהם, יומו של הקב"ה, ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד, אין בו שטן. השטן בגימטרייה שס"ד, פירושו של דבר שיום הכיפורים זה 'בלתי לה' לבדו'. אז מותר לנו לבקש בקשת סליחה, כי ביום הכיפורים מתגלית נשמת ישראל, היא מתייחדת עם בוראה. ואז מתברר שכל החטאים וכל העוונות הם כל כך חיצוניים, זה לא פנימי. זה נקרא ישעי, שהקב"ה בעצם הביא לנו את הפנימיות האמיתית שלנו, את החיבור שלנו עם המושיע שלנו בורא עולם. 

"בראש השנה האדם בא ורק ממליך את הקב"ה. ומכוח ההמלכה הזאת הוא בא ואומר לבורא עולם: אני לא עסוק בעצמי ולא בחטאיי, אני עסוק בך. אומר המגיד ממזריץ' על פי הגמרא בבבא בתרא, בזמן שעושים רצונו של מקום, אמר רבי עקיבא לטורנוסרופוס, אנחנו נקראים בנים. כשאנחנו לא עושים רצונו, אנחנו עבדים. 

"עבד הוא היצור הכי כנוע. הגמרא אומרת בקידושין שעבד הוא רכוש של הבעלים, עד כדי כך שאין לו יד לקנות. הביאור של 'עושין רצונו', אנחנו עושים רצון אצל הקב"ה. כשהבן משתוקק, כבר אבא רוצה, הוא יוצר רצון. עבד כולו טכני. אין התחדשות של רצון, הוא עושה את מה שמוטל עליו. בשלמות – עושים רצון, עושים אצל הקב"ה רצון. בשביל זה אנחנו קודם כול צריכים להמליך את הקב"ה בראש השנה ולא לבקש בקשות פרטיות. 

"אולי ביום השני, אומר התפארת שלמה מרדומסק, 'אחת שאלתי מאת ה", מותר דבר אחד לשאול מאת ה' בראש השנה. מה? 'אותה אבקש – שבתי בבית ה' כל ימי חיי'. כדי לשבת בבית ה' כל ימי חיי אני צריך פרנסה, אני צריך זוגיות, אני צריך הורות, אני צריך בריאות, זה יכלול את הכול. הבקשה שלנו היא אחת: לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו. אז מתגלה נשמת ישראל בראש השנה באופן כל כך מופלא, שבעצם ביום הכיפורים הקב"ה אומר: שמעתי את המקטרגים ואת המסנגרים, אבל מתברר שזה הכול חיצוני. הם באמת שלי, הם הבנים שלי. 'לעשות רצונך א-לוהיי חפצתי ותורתך בתוך מעיי'. 

"אז יש לנו כאן תהליך של התקרבות שהתחיל בראש חודש אלול, ואנחנו מתקדמים בהמלכה. בעשרת ימי תשובה אנחנו יוצרים ימים, ואומר רבנו הגר"א שאלו הם עשרה ימים שבלוח השנה עודפים משנת השמש על שנת הלבנה. זאת אומרת שבעצם הם ימים של עולם הבא. הם לא נמצאים בלוח, עשרת הימים האלה. אלו ימים שאנחנו זוכים לעלות ל'עולמך תראה בחייך'. 

"כשאנחנו מגיעים ליום הכיפורים מתבררת הדבקות שלנו בבורא עולם. מה מקווה מטהר את הטמאים? אומר הנתיבות שלום: במקווה אי אפשר שתהיה לך חציצה. ביום הכיפורים מתברר שאין שום חציצה, הקב"ה מטהר את ישראל. כמו שאמר רבי יצחק מוורקא, תלמיד של רבי בונם שהנהיג רבבות וקראו לו אוהבם של ישראל, שעולם הבא עדיף מעולם הזה, אין ספק, אבל בעולם הבא אין יום כיפור.

"אנחנו נברך את עם ישראל", הרב מסיים, "ראשית כול שיהיו אוהבים זה לזה. שנאהב ללא תנאי, שנאהב ללא חיצוניות, שנאהב באמת, שנקשיב זה לזה, שנראה זה במעלתו של זה ולא בחסרונם. ר' אלימלך מליז'נסק אמר: 'אדרבה שנראה כל אחד מעלת חברינו ולא חסרונם, ושיהיה הכול נחת רוח'. אם נראה רק את המעלות ולא את החסרונות, אין לך נחת רוח יותר גדולה מזה לקב"ה. אם אנחנו מגיעים ככה לראש השנה, כשיש בינינו אהבה ואחווה, שלום ורעות, ניכתב בספר החיים למענך א-לוהים חיים".