יש משהו סמלי בקריאת פרשת נצבים בשבת האחרונה של השנה. משה רבנו עומד להיפרד מעם ישראל. התורה עומדת להגיע לסיומה, ומשה, שיודע שימיו קצרים, מבקש להשאיר לעם את הצידה האחרונה לדרך.
"אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם" (דברים כט, ט). כולכם. המילים האלה אינן רק תיאור של מעמד היסטורי. יש בהן אמירה לדורות. גם אנחנו ניצבים. בעוד ימים אחדים נעמוד ביום הדין, לפני הקב"ה, אבל גם מול עצמנו. בסופו של דבר מגיע הרגע שהאדם נדרש להתייצב בו מול הדברים שעשה, מול ההחלטות שקיבל ומול הדברים שאולי העדיף שלא לראות.
אפשר לדחות את ההתמודדות, אפשר להדחיק, אפשר לקוות שהזמן יעשה את שלו. אבל בסופו של דבר אנחנו ניצבים.
גם במציאות הלאומית למדנו את השיעור הזה בדרך הקשה. שאלו אותי פעם, בזמן מבצע צבאי, מה יקרה אם המבצע יהיה מוגבל ולא יכריע את הבעיה. התשובה הייתה פשוטה: בסופו של דבר נצטרך להתייצב מול התוצאה.
אם לא נטפל בטרור, אם לא נעשה את מה שנדרש, הוא לא ייעלם מעצמו. הוא יחזור אלינו. גם 7 באוקטובר היה רגע כזה של התייצבות כואבת מול דברים שלא טופלו בזמן.
ברית רב-דורית
אבל משה רבנו אינו מדבר רק על אחריות. הוא מדבר גם על שייכות. "את אשר ישנו פה עמנו עומד היום לפני ה' א-לוהינו ואת אשר איננו פה עמנו היום". הברית נכרתת לא רק עם מי שנמצא במעמד. היא נכרתת עם כל הדורות. מי שנמצא כאן ומי שאיננו כאן, מי שבמדרגה גבוהה ומי שרחוק יותר – כולם שייכים.
זו אינה תורה של קבוצה מסוימת. היא אינה מיועדת רק לצדיקים, רק לדתיים או רק למי שמרגיש קרוב. "נצבים אתם כולכם". כל יהודי ניצב בתוך הסיפור הזה.
הסתרה שבתוך ההסתרה
משה, רגע לפני פרדתו, אינו מבטיח לעם ישראל חיים פשוטים. להפך. הוא יודע שיגיעו ימים של קושי, התרחקות ונפילות. בהמשך הוא אומר: "כִּי יָדַעְתִּי אַחֲרֵי מוֹתִי כִּי הַשְׁחֵת תַּשְׁחִתוּן וְסַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ" (שם לא, כט). משה הוא יודע שיהיו נפילות. הוא יודע שיהיו תקופות שבהן עם ישראל יתרחק. הוא יודע שהדרך לא תהיה רצופה בניצחונות.
כשנולדתי צפו לי עתיד ורוד, אמרו לי "עד שתגדל לא יהיה צבא". לא ולא. עד שנגדל יעמדו בפנינו המון אתגרים. באתגרים האלה אנחנו צריכים לזכור דבר אחד: שיש ה' יתברך
וכאן מגיע אחד הביטויים המסתוריים והעמוקים בתורה: "וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי" (שם, יח). יש הסתרה. לא תמיד אנחנו מבינים כיצד הקב"ה מנהל את העולם. איננו יודעים מדוע אירוע מסוים מתרחש, מדוע אדם אחד מצליח ואחר נכשל, מדוע יש תקופות של שפע לצד תקופות של כאב. לפעמים נדמה שהקב"ה מסתיר את פניו.
אבל רבי נחמן מלמד שיש מצב עמוק יותר: "הסתרה שבתוך הסתרה". בהסתרה הראשונה האדם לפחות יודע שהוא נמצא בהסתרה. הוא אומר לעצמו: אני לא רואה. אני לא מבין. אני מרגיש רחוק. אבל דווקא הידיעה הזאת היא פתח לתקווה. אם אני יודע שאני לא רואה, אני יכול לחפש. אם אני יודע שאני רחוק, אני יכול לנסות להתקרב. אם אני יודע שחסר לי משהו, אני יכול לצאת ולבקש אותו.
אבל בהסתרה שבתוך הסתרה גם עצם ההסתרה נסתרת. האדם כבר אינו יודע שהוא אינו רואה. הוא אינו מרגיש שחסר לו דבר. הוא אפילו אינו יודע שעליו לחפש. זה אולי המקום הקשה ביותר שאדם יכול להימצא בו.
מה עושים כשנופלים
ומהי התרופה? משה רבנו נותן אותה כמעט מייד: "עַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שם, יט). התורה. כאשר אינכם מבינים, תחזיקו. כאשר אינכם רואים, תזכרו. כאשר הכול מתערער, אל תאבדו את נקודת האחיזה.
כשנולדתי צפו לי עתיד ורוד, אמרו לי "עד שתגדל לא יהיה צבא". לא ולא. עד שנגדל יעמדו בפנינו המון אתגרים. באתגרים האלה אנחנו צריכים לזכור דבר אחד: שיש ה' יתברך.
התורה אינה מבטיחה לנו שלא יהיו הסתרות. היא גם אינה מבטיחה שלא יהיו נפילות. היא נותנת לנו משהו אחר: את היכולת לזכור גם בתוך ההסתרה שיש מי שמסתתר. וזו אולי אחת המתנות הגדולות שמשה רבנו משאיר לעם ישראל. הוא אינו אומר לנו: לא תיפלו. הוא אומר: גם כשתיפלו, אל תשכחו.
הדבר הזה מקבל משמעות מיוחדת גם במעשייה האחרונה של רבי נחמן בסיפורי מעשיות. המלך מבקש למסור לבנו את המלוכה בעודו בחייו. הוא עורך משתה ומעניק לו את המלוכה, אבל עם המתנה הוא מגלה לו דבר מפתיע: אני יודע שאתה עתיד ליפול.
למה לומר לו דבר כזה דווקא ברגע שבו הוא הופך למלך? משום שהמבחן האמיתי אינו השאלה אם המלך ייפול. השאלה היא מה יעשה כאשר ייפול. אם גם בתוך הנפילה הוא יצליח להחזיק בשמחה, לזכור את המלך ואת הקשר אליו, הוא עדיין בן מלך. אבל אם הנפילה תגרום לו לשכוח שיש מלך, לאבד את התקווה ולחשוב שהכול נגמר, שם מתחילה הבעיה האמיתית.
זה אולי המסר הגדול של פרשת ניצבים. אנחנו לא מקבלים הבטחה שלא יהיו לנו מלחמות, משברים, טעויות ונפילות. התורה אינה מבטיחה לנו עתיד ורוד. משה רבנו אפילו מזהיר אותנו מראש שהדרך תהיה מורכבת. אבל הוא כן נותן לנו הבטחה אחרת: לא משנה כמה עמוקה תהיה ההסתרה, אל תשכחו את הקב"ה.
גם כאשר איננו מבינים, יש מי שמנהל את העולם. גם כאשר איננו רואים, אין פירוש הדבר שה' איננו. גם אם נפלנו, הנפילה אינה סוף הדרך.
אולי זו גם משמעות המילה ניצבים. לא נאמר רק שאנחנו עומדים. אנחנו ניצבים, עומדים מול המציאות, מול האחריות, מול השנה שהייתה ומול השנה שעומדת להתחיל. אנחנו ניצבים כולנו.
עדיין בני מלכים
המסר של משה רבנו רלוונטי לכל אחד מאיתנו: יהיו רגעים שתרגישו רחוקים, יהיו רגעים שלא תבינו, יהיו רגעים שתיפלו. אבל אל תאבדו את הדבר החשוב ביותר – את הרצון. גם אם אינכם יודעים היכן הקב"ה, תרצו אותו. גם אם אינכם מבינים את הדרך, תמשיכו לחפש. כי לפעמים כל מה שנדרש כדי לצאת מן ההסתרה הוא הידיעה שיש מה לחפש.
זה מה שהחזיק את עם ישראל אלפי שנים. לא תמיד היה לנו כוח, לא תמיד הייתה לנו מדינה, לא תמיד יכולנו להגן על עצמנו באמצעים חומריים. אבל נשארה הברית, נשאר הזיכרון, נשארה התורה, נשארה הידיעה שגם כאשר אנחנו נופלים, אנחנו עדיין בני מלכים. אנחנו ניצבים, כולנו, גם בתוך ההסתרה.
