יש משהו משונה בחיים הרוחניים של הציבור הדתי-לאומי. מצד אחד אנו שותפים מלאים במפעל התקומה הציבורי והריבוני: קצינים בצבא, רופאים, הייטקיסטים ומנהיגים. אנו מקבלים עלינו אחריות מלאה לבית הלאומי. אך ברגע שאנו נכנסים לבית המדרש, משהו נסדק. התורה שאנו פוגשים נראית כאילו נותרה בגלות, מנותקת לחלוטין מחיי המדינה הריבונית ומהמציאות הריאלית שאנו פועלים בה.

כממשיך דרכו של מורי ורבי, הגאון הרב יוסף קאפח זצ"ל, וכמי שעוסק שנים בהנגשת משנת הרמב"ם והפילוסופיה הפוליטית היהודית, אני משוכנע ששיבת ציון מחייבת אותנו לצאת מהבועה ולבנות תורה ריבונית המדברת בשפה של מנהיגות ואחריות עולמית. עומק השבר הזה, והפתרון שביקשנו להציב בישיבת 'שלם' החדשה שהקמנו בפסגת זאב בירושלים, התבהרו לי בנסיעות רבות שאני משוחח בהן עם בני תורה.

הנה דוגמה לשיחה אחת כזו, שהצגתי בכנס ההשקה של הישיבה בשבוע בעבר בפאנל מרתק וסוער שעסק בנושא 'התורה וחזון המדינה', שהנחה בטוב טעם תמיר דורטל, מייסד ומגיש הפודקאסט הפופולרי 'על המשמעות', והשתתפו בו הרב אורי שרקי שליט"א, הרב פרופ' יצחק ליפשיץ ופרופ' בנימין בראון.

המפגש במעלה ההר: הטרמפיסט והסוגיה המנותקת

בדרכי ליום הפתוח של הישיבה אספתי שני טרמפיסטים שלא הכרתי. האחד בן 18 (כיום תלמיד אצלנו); השני בן 20, תלמיד שנה שנייה בישיבת הסדר מוכרת. איתו פתחתי בשיחה: ״אמור לי, מהו הדבר הכי חשוב בעולם?״ והוא ענה: ״ללמוד תורה״.

״בעוד רגע אני מוריד אותך מהרכב! מהו הדבר הכי חשוב בעולם?״

״ללמוד תורה! יש דבר חשוב מזה?״

״תחשוב שוב״. והוא עונה: ״מה? ארץ ישראל? עם ישראל?״

״הקדוש ברוך הוא!״

״אה, נכון, ברור״.

בהמשך הסברתי לו שזו לא סתם שכחה אלא תסמין עמוק. ביחס למיהו ה' הוא פשוט נותר עם מושגי הגיל הרך של הגננת שושנה. כבר הנביא ירמיהו זעק על כך מנהמת לבו: ״תופשי התורה לא ידעוני״.

המשכנו בנסיעה, והשיחה התגלגלה: "מה אתה לומד?" שאלתי. "מסכת בבא קמא, פרק שישי: 'הכונס את הצאן לדיר'". ״ספר לי קצת״. כאן הבחור הסתבך. הוא לומד את הפרק שבועות ארוכים, אך התקשה להסביר את הדברים בפשטות. ״אתה לומד את זה לא מעט זמן. למה זה מסתבך לך?״ שאלתי. ״יש דיון בגמרא על מקרה ש… ויש מחלוקת בין … לבין…״

אמרתי לו: ״הייתה מחלוקת. לפני אלפיים שנה. ומזמן כבר ההלכה ברורה! הרמב״ם והשולחן ערוך הכריעו. אתה יודע מה הכריעו?״

״לא״.

עלינו ללמוד סוגיות במטרה להגיע להכרעה הלכתית ברורה ומעשית. אך השבר העמוק ביותר התגלה בשלב הבא של הדו-שיח: ״נחזור למשנה. מי שיש לו כבשים בחצר ונעל את הדלת בפניהן, אם הבהמה יצאה והזיקה, בודקים: אם נעל את הדלת כראוי, פטור; אם לא, חייב. אתה יודע מה אומר הדין הישראלי במקרה כזה?״

״לא״, הוא עונה לי, ״אני לא עורך דין״.

״זאת לא הנקודה. מה שחשוב הוא שלא חשבת על זה, לא אתה ולא כל התלמידים בשיעור. למה? כי אתם לומדים בלי קשר לחיים, בלי קשר למציאות. בלי לבנות תפיסת חיים. זה נכון?״

״נכון. נתת לי נקודת מחשבה. תודה״.

זהו שיקוף של עולם התורה הנוכחי. תלמידים מקדישים חודשים לפלפולים מופשטים על דיני נזיקין עתיקים, ואינם מקדישים שעה אחת להבנת הדרך שבה מדינת ישראל פותרת את אותן שאלות במציאות. הלימוד נעשה בתוך בועה מנותקת. החיים אינם רק "לימוד תורה" אלא "חיים של תורה".

התיקון הגדול: שתי השלמויות של הרמב"ם

השאיפה לתקן את הנתק הזה צריכה להיות הלב של הישיבה, שיש בה תורת חיים. השואבת השראה ממשנת הרמב"ם. במורה הנבוכים הרמב"ם מתווה שתי מטרות לתורה: תיקון הנפש (הקניית תפיסות אמת) ותיקון הגוף (כינון חברת מופת צודקת שיש בה מוסדות שלטון ומשפט ומקדש).

בהתאמה, השלמות האנושית נחלקת לשתיים: שלמות הגוף (בריאות וכושר ומערכות יחסים טובות) ושלמות הנפש (השגת מושגי אמת והכרת הבורא). תובנתו היא שהתורה אינה השלמות הסופית אלא הכלי להגיע אליה. כשבית מדרש מתעלם מהגוף ומהמציאות ומצמצם עצמו ללימוד מופשט, הוא מייצר דמויות שבורות.

"שיבת ציון מחייבת אותנו לצאת מהבועה ולבנות תורה ריבונית המדברת בשפה של מנהיגות ואחריות עולמית"

החיבור בין מטרות התורה לשלמות האנושית היא מטרת היהודי, וישיבה צריכה לתרגם זאת למעשה. לימוד הגמרא בעיון נועד לעצב תפיסת עולם שמסייעת להתמודד עם המציאות.

אנו שואפים להעמיד שלושה סוגי מנהיגים: תלמידי חכמים ואנשי תורה; אנשי מעשה שישתלבו באקדמיה ובהיי-טק מתוך תודעת "בכל דרכיך דעהו", שכתב עליה הרמב"ם כי העובדים את ה' בכל מעשיהם ותודעתם אינם פחותים מהנביאים; ומנהיגים וקובעי מדיניות שיקבלו עליהם אחריות למדינה.

החזון: נאום ראש הממשלה של מדינת היהודים בערב ראש השנה

כאן אנו מגיעים לפסגת החזון, הרגע שבו התורה הופכת לבשורה אוניברסלית. עם ישראל בארצו אינו יכול להתקיים לטווח ארוך במגננה והישרדות בלבד, ללא חזון רוחני גדול המניע אותו. מהו תפקידנו בעולם כמדינה יהודית ריבונית? מהי הבשורה שאנו נושאים לאנושות?

דמיינו איתי תרחיש עוצר נשימה: ערב ראש השנה. מיליוני בני אדם ברחבי הגלובוס מתחברים למסכים כדי לשמוע את נאומו של מנהיג מדינת היהודים הריבונית מירושלים. אך הוא אינו נושא עוד נאום דיפלומטי שגרתי ומיוסר באו"ם ואינו מסתפק בדיווחים על עוצמתנו הטכנולוגית או הצבאית.

ראש ממשלת ישראל עומד מול המיקרופונים ופונה אל אזרחי העולם בשפה של תורת חיים שלמה: הוא מזכיר להם שראש השנה אינו חג פרטי של העם היהודי אלא יום בריאת העולם ויום הדין שבו כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון. זהו יום של חשבון נפש קולקטיבי לאנושות כולה. הוא קורא לעמים להשליך מעליהם את אלילי הכוח והחומריות ולשוב להכרה בבורא ובדרישת האמת והצדק. הוא מזמין את המנהיגים לשפוט את דרכיהם ולבקש שלום אמיתי המבוסס על מוסר, ולא על מאזן אימה או על אינטרסים קרים.

לבסוף הוא מזמין את האנושות כולה ללמוד ולהתבשם מתורת ישראל, המציעה מודלים של כלכלה מוסרית, אתיקה של מלחמה, שמירה על כבוד האדם ורתימת הטכנולוגיה לקידום הרוח האנושית.

נאום זה אינו חלום אוטופי תלוש. כשתפעל מדינת ישראל מתוך הכרה זו, היא תהיה אור לעמים במובן המעשי ביותר. לפעמים נדמה שאנו פשוט פוחדים מגודל הבשורה שאנו נושאים.

לחשוב יהודית ולדבר ישראלית

כדי להגיע אל היעד הזה אנו חייבים לשנות את השפה בבית המדרש. שתלמידינו ידעו להוציא את התורה החוצה, אל המציאות הריאלית. איננו רוצים שהם יחיו בתיבת נח סגורה. אנו שואפים שהם ידברו לא רק בשפה פנימית ומגזרית, אלא יפגשו את המציאות הכלכלית, המדעית והחברתית, יבינו אותה לעומק וישפיעו עליה.

את השאיפה הזו אנו מנסחים בישיבה "לחשוב יהודית ולדבר ישראלית". זוהי השפה של תורת ארץ ישראל הגדולה, שפה שמחוברת לחיים המודרניים, שמבינה את הכלים האקדמיים והטכנולוגיים ומסוגלת לתרגם את רעיונות הנצח של היהדות לשפה מעשית ומשפיעה במדינה ריבונית. זוהי תורה שלמה לעם שלם הצומחת בירושלים, עיר שלם. זהו החזון החדש-ישן לישיבה בדור הזה: להצמיח אדם הולך ושלם מתוך תורת ישראל השלמה.

הרב ד"ר יוחאי מקבילי הוא ראש ישיבת 'שלם', ישיבה קדם-צבאית וישיבת הסדר