כשהמצב מבלבל – לאן פונים?
בפרשת השבוע, פרשת שלח לך, 12 מרגלים נשלחים לתור את ארץ ישראל. ההנחיות שלהם ברורות: לראות מה מחכה לעם ישראל בארץ שה' הבטיח שייכנסו אליה. הם חוזרים, ובמקום לענות על השאלות הם מספרים פרשנות מפחידה ומייאשת שלהם על שהמשימה של אלוקים בלתי אפשרית.
שני מרגלים בלבד, יהושע בן נון וכלב בן יפונה, אינם נסחפים אחרי התחזיות הפסימיות. הם היחידים שנותנים לעם תקווה, שמנסים לחבר אותו לאמונה, להבטחה האלוקית. מאיפה יש להם כוח לצאת נגד הכלל? הפרשה שולחת אותנו לשני כיוונים של תפילה: אל העבר ואל העתיד.
אל העבר – בפרשה מסופר שכלב הלך בביקור בארץ להתפלל בקברי האבות והאימהות שבמערת המכפלה. הוא ביקש שלא יסתכל על כותרות העיתון של אותו היום ועל מה יכתבו עליו שם, אלא מה יחשבו עליו אברהם אבינו ושרה אימנו. ההיסטוריה נתנה לו כוח רוחני.
אל העתיד – המרגל השני שהיה במיעוט נקרא הושע. עוד לפני שיצא לדרך הוסיף משה רבנו לשמו את האות יו"ד, שמופיעה בשם ה׳, וכך הפך אותו ליהושע, וגם התפלל עליו: "יָ-הּ (כלומר ה׳) יוֹשִׁיעֲךָ מֵעֲצַת מְרַגְּלִים". יש כוח לתפילה ולברכה כזו של צדיק. החיבור לעבר השפיע על כלב, התפילה של משה על העתיד השפיעה על יהושע.
כשיש חוסר ודאות בהווה, תפילה וחיבור אל העבר והעתיד יכולים לתת לנו פרופורציה וכוחות. שנלמד מיהושע וכלב.
פיגוע בכל שעתיים: ישראל גנץ חושף בארה"ב את הנתונים המדאיגים מיו"ש
מלכודת הדימוי העצמי
שש מילים בפרשת השבוע, פרשת שלח, מגלות לנו סוד גדול: עשרה מ-12 המרגלים שנשלחים לארץ ישראל חוזרים אל העם במדבר מיואשים. לדבריהם אין טעם להמשיך במסע לישראל. תוך כדי דיבור על המפגש שלהם עם יושבי הארץ, הם אומרים כך: "וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים – וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם".
כלומר, ראינו את עצמנו כחגבים, ולכן ככה גם היינו בעיני התושבים. היינו חסרי ביטחון עצמי, חשבנו שאנחנו קטנים וחלשים, חסרי סיכוי, ולכן ככה גם האנשים שפגשנו בארץ תפסו אותנו.
התפיסה העצמית שלנו היא הבסיס. היא מקרינה החוצה. אם נתפוס את עצמנו כבעלי ערך ומשמעות, אם נצא לעולם מלאי אופטימיות וחזון ואמונה, ככה גם יסתכלו עלינו בחזרה. זה נכון מול הילדים שלנו, זה נכון במקום העבודה, בחברה, וגם במישור הלאומי, כעם וכמדינה.
כדאי לחשוב: האם ואיפה אנחנו רואים את עצמנו כחגבים? האם אפשר לראות את עצמנו אחרת ולגרום גם לעולם להסתכל עלינו טוב יותר?
החידוש שבשגרה האפורה
פעם הרציתי בקורס שבו אחת המשתתפות אמרה לי בסוף: "כל המרצים אומרים לנו לחשוב מחוץ לקופסה. נראה לי שהכי מקורי זה לחשוב בתוך הקופסה!"
היא עלתה פה על משהו. זה טוב שיש בנו שאיפה תמידית לחדש, אבל לפעמים נראה שאנחנו בעידן פרוגרסיבי שבו כל הזמן צריך לשבור ולחדש. פרשת השבוע מזכירה לנו שההלכה, התורה, המסורת – הן לא משהו שאנחנו ממציאים מחדש. מה עם לאהוב את הקיים ולעשות את מה שצריך?
בפרשה שקראנו בשבת שעברה אהרן הכוהן מקבל ציווי להדליק את המנורה במשכן. התורה מקדישה שלוש מילים לאמירה פשוטה: "וַיַּעַשׂ כֵּן אַהֲרֹן". אבל רש"י מסביר למה המילים האלה נכתבו: "להגיד שבחו של אהרן, שלא שינה". זה דבר שצריך לשבח: אהרן עשה בהתמדה את מה שאלוקים ציווה עליו – להדליק אור. בלי להתחכם, בפשטות, בתמימות, בשמחה, פעם אחר פעם.
האם העשייה הרגילה וה'אפורה' שלנו, האם קיום מצוות בעקביות, האם הליכה בתלם שכבר נחרש, זה לפעמים החידוש הכי גדול? וכמה משימות כאלה מחכות לנו בחיים, שפשוט נבצע אותן כבר, כמו שצריך, כי זה העיקר? רש"י מזכיר לנו שלפעמים השבח הכי גדול הוא שלא לשנות.
ההתעוררות הדרמטית של הפרופסור
התחזקות, התבהרות, התעוררות יהודית – זו כמובן לא רק תופעה ישראלית. זה קורה בעולם. פרופ' ג'ונתן סאקייר נולד בלונדון. הוא מנתח מומחה, פרופסור באוניברסיטת אוקספורד, שפרסם אין-ספור מאמרים מדעיים וספרי לימוד רפואיים. והוא יהודי. ולאחרונה הוא חש זאת יותר מתמיד.
בימים אלה פורסם באתר האמריקאי 'אש התורה' מאמר חדש שלו, לא מדעי בכלל, אבל חשוב. "זמן ההסתתרות הסתיים", הוא מכריז בכותרת המאמר. הוא מספר עד כמה הצליח עד היום בחייו מבחינה אקדמית וחברתית, ועד כמה יש רק דבר אפל אחד שמפריע לו, בקטנה, לאורך הדרך – אנטישמיות. הוא גדל בלונדון בבית יהודי חילוני כבריטי גאה. הוריו אמרו לו תמיד לשמור על פרופיל יהודי נמוך ולא לפרסם את יהדותו, והוא לא הבין למה אבל עשה זאת.
במאמר הוא משחזר אין-ספור אירועים של אנטישמיות שקטה, לא-מדווחת, לאורך חייו. צעקות, קללות, דחיפות, אמירות פוגעניות. הוא לא סיפר להוריו מעולם. רצה להיטמע. כשהיה רופא צעיר מטופל ראה פעם את השרשרת שלו, שישעליה תליון מגן דוד, והודיע שהוא לא רוצה ש"יהודי מטונף ייגע בו". אבל הפרופסור המשיך לחשוב שאלה תופעות בודדות, בורות של אנשים לא מחונכים.
ב-7 באוקטובר זה השתנה. לדבריו, עידן חדש החל. האנטישמיות בבריטניה הפכה גלויה, בוטה. "ביקורת על ממשלת ישראל היא לגיטימית ואף הכרחית", הוא כותב. "אנטישמיות זה סיפור אחר. אנשים באמת חושבים שאנחנו הרוע העולמי. יש בעולם כ-15 מיליון יהודים, פחות מ-0.2% מהאוכלוסייה. בבריטניה יש כ-300,000 יהודים, פחות מחצי אחוז. מאיפה השנאה הזו? האתוס היהודי הוא הרי בכלל תיקון עולם, תמיד להשאיר את הדברים טוב יותר ממה שהיה כשמצאנו אותם".
לבסוף הוא מודה בכנות: "חשבתי שאני בריטי, לא יהודי. השנים האחרונות אילצו אותי להתעמת עם משהו לא נוח: אין דרך להשתלב ולהרגיש פטריוט עד הסוף. אנחנו אאוטסיידרים".
אבל זה לא אות קין, זה אות כבוד. במקום להסתיר עוד יותר, הוא מאמץ את הזהות שניסה להדחיק. ולכן הכתובת לפרסום המאמר הוא אתר ששמו אש התורה. זו לא מסקנה מדכדכת, זו התפכחות והתבהרות, שנמצאת רק בתחילתה. משהו קורה.
אז פרופ' סאקייר לא אומר לאבא שלו "אנחנו דור של נשמות צמאות", אבל כך הוא מסיים: "באבא שלי חשב שהיעלמות היא האסטרטגיה הבטוחה ליהודים, אבל אני הגעתי למסקנה אחרת. אני יהודי גאה. זמן ההסתתרות נגמר".
הקולות המושתקים שחובה לשמוע
אנחנו בפרשות מלאות אתגרים. חכמינו מבקשים שנשים לב: לרוב במסע שלנו במדבר הבעיה אינה אויב חיצוני אלא המצב הפנימי. הלכידות, האמונה, המוטיבציה. כשאלה אינן קיימות – אי אפשר להמשיך קדימה.
ממש בהקשר הזה, חברה שלחה לי השבוע את הסרטון של שר הבריאות היווני. אני מקווה שראיתם אותו, אבל שווה לתמלל: "באמת, האם קיים עם כמו היהודים?" שואל השר בתוכנית טלוויזיה ביוון. "האנשים האלה לקחו רצועת אדמה במדבר, קטנה יותר מחצי האי פלופונסוס שלנו, ויש להם תל"ג של 500 מיליארד. אם תלך לשם, תראה שהם מפיקים שפע מכלום. יש להם מלחמה עם לבנון, עם איראן, עם תימן, עם חמאס, עם סוריה, ויש להם צמיחה של 3% בתל"ג שלהם! וכששואלים מי הם המאושרים בעולם, הם בחמישייה הראשונה.
"וכאן, ביוון שלנו, מזג האוויר דבש, הכול יפה, וכל מי ששואלים אותו מה שלומו אומר: אומללות, עצב. עצור רגע, הוא יש לו רקטות מימין, רקטות משמאל, והוא אומר: איזה מאושר אני שאני חי בישראל. ואצלנו? כאן הכול שחור. יש לך הסבר?" השר שואל את המגישים, וחותם: "אין הסבר. זה דורש הסבר פסיכולוגי!"
מקסים. וקשור מאוד לפרשת המרגלים. הבעיה היא שמי ששלחה לי את הסרטון ליוותה אותו בטקסט הציני הזה: "מיקרונזיה לא לבד!" כלומר, יש לנו רק מיקרונזיה הקטנטנה לצידנו, והנה עכשיו איזה שר יווני מצטרף. העולם כולו נגדנו.
מי גרם לה לחשוב ככה, ורק ככה? מי גורם לנו להתמקד רק בביקורת עלינו ולא בהערכה העמוקה שקיימת, ובגדול? כמו בפרשה: מי מספר לנו את הסיפור ומי מספק את הפרשנות לאירועים? מה הגישה? שלחתי לה בחזרה רק כמה קטעים מהימים האחרונים, ונדהמתי מהתגובה.
אילון מאסק, האדם העשיר בעולם, היה אמור להגיע לכאן לוועידת החדשנות של משרד התחבורה. לבסוף הוא נסע עם טראמפ לסין, אבל טרח לעלות משם לשיחת וידאו של חצי שעה, וכך אמר: "אני מעריץ גדול של ישראל, אני חושב שאובייקטיבית אתם מספר אחת בעולם". מחיאות כפיים נשמעו באולם, והוא המשיך: "אתם משיגים תוצאות מדהימות ביחס לגודל האוכלוסייה. אני מוריד את הכובע בפני ישראל על החדשנות ועל כל מה שהיא עושה".
החברה שלי, מתברר, בכלל לא שמעה על האירוע הזה. תבדקו שאתם שמעתם. לכן שלחתי לה עוד קטע. מתיאס דופנר הוא מו"ל גרמני חשוב, המנכ"ל של קבוצת מדיה שמחזיקה בין היתר בעיתונים 'בילד' ו'פוליטיקו'. רק לפני שבועיים אמר בנאום: "ציונות היא גזענות? לא, אנטי-ציונות היא גזענות! ציונות היא תגובה טבעית על אלפי שנים של רדיפות, גירוש ורצח עם. מה שלא הגיוני בעיניי הוא שהציונות היא רעיון שרק היהודים מחבקים. אני גוי, ואני ציוני. מכל הלב. מתוך אמונה ותשוקה. ישראל – היא הערכים שלנו".
גם את הווידאו החזק הזה היא לא ראתה. המשכנו. מנהיגת האופוזיציה של בריטניה, קמי בדנוק, ראש המפלגה השמרנית, דיברה לפני כמה ימים על אנטישמיות בסרטון ויראלי בבריטניה: "אני הולכת לבתי ספר יהודיים ורואה מאבטחים בחוץ, ואני לא רואה את זה בבתי ספר אחרים. אני הולכת לעסקים יהודיים שהחלונות שלהם נשברים. אנחנו צריכים להפסיק להעמיד פנים שזה לא קורה, אנחנו לא רוצים ששנות השלושים יחזרו שוב".
ואז מישהי מנסה להפריע לה: "מה לגבי התקפות על מוסלמים? זה לא חשוב?" בדנוק לא מתבלבלת: "מי שמת היו יהודים שנרצחו בבית כנסת! בואו לא נעמיד פנים. זה הכול סביב יהודים, את יכולה לומר מה שתרצי, אבל אני לא עיוורת, זו עמדתי, ולא תאיימו עליי. מה שאני עושה זה לתמוך ביהודים מול הבורות שאנשים כמוך מפיצים. לא אתן לשנאה להתפשט בבריטניה".
גם הקטע הזה לא היה מוכר לחברתי. ניסיתי עוד משהו, אחרון. קטע וידאו חדש של 'קרן קום'. יאן קום הוא אחד ממייסדי ואטסאפ, ולאחרונה הודיע על צעד חסר תקדים בפילנתרופיה: תרומה של מאתיים מיליון דולר למרכז הרפואי שערי צדק בירושלים. קום היהודי הסביר שהחיבור לירושלים, לרפואה, למסורת ולעתיד – מרגש אותו. הסכום ישמש להקמת מגדל אשפוז חדש ומתקדם של 24 קומות, וכדאי גם להתרגל לשם חדש: קום שערי צדק. "זו הצהרה של תקווה", הוא אמר.
הפעם החברה שלי הפתיעה. היא כן שמעה על כך. איך? במחאה של חברת מועצת עיריית תל אביב, הדס רגולסקי, שהוציאה סרטון פנייה ליאן קום: "למה אתה תורם למוסד דתי-חרדי?" אני מקווה שהוא עצמו לא שמע.
יש לי עוד דוגמאות לשלוח, אבל עצרנו פה. הנקודה הובהרה. זו לא מיקרונזיה. גם בפרשה וגם בחיים הסיפור הוא קודם כול אנחנו. מה המידע, מה הפרשנות, מה המסגרת. בדקו היטב מי מחנך אתכם. שבת שלום.
נהדרת את, תודה על המבט האוהב שלך, המבט הלא חגבי על עם ישראל.