למה לך? זו השאלה ששמעתי שוב ושוב ב-24 השעות האחרונות. מחברים, מעמיתים, מאנשים שפגשתי ובעיקר מאנשים שמכירים אותי היטב. למה לך לעזוב את המקום שבו יש לך מיקרופון, קהל, השפעה וחופש לומר בדיוק את מה שאתה חושב, ולהיכנס לפוליטיקה?

זו שאלה טובה. והאמת היא שב-24 השעות האחרונות שאלתי אותה גם את עצמי. יש לי חיים. יש לי משפחה. יש לי דרך שעשיתי. אני לא זקוק לפוליטיקה כדי לקבל במה, ולא צריך תואר ליד השם שלי כדי להשפיע.

אז למה בכל זאת? קודם כול, כי ראש הממשלה קרא לי. כשראש הממשלה פונה אליך ואומר לך שבמערכה הבאה הוא רוצה אותך לצידו, לא כפרשן שמסתכל מבחוץ אלא כאדם שנכנס פנימה ונעשה שותף, אתה מקשיב.

אבל אילו זה היה רק עניין אישי, כנראה לא הייתי עושה את הצעד. אני עושה אותו כי אני חושב שאנחנו עומדים בפני אחת ממערכות הבחירות החשובות ביותר שהיו כאן. הקדנציה הזאת הייתה קדנציה של מלחמות החוץ. היא נכפתה עלינו ככזאת. ישראל נאלצה להילחם בעזה, בלבנון, באיראן ובזירות נוספות. הממשלה וראש הממשלה נדרשו להתמקד קודם כול באיומים שבאים מבחוץ.

הקדנציה הבאה, להערכתי, תהיה אחרת. היא תהיה במידה רבה הקדנציה שבה נחזור להיאבק על הבית פנימה. ולא מדובר רק ביוקר המחיה, בכלכלה, בבירוקרטיה או במשילות. כל אלה חשובים מאוד. השאלה הגדולה באמת תהיה פשוטה הרבה יותר: איזו מדינה תהיה פה? האם מדינת ישראל תהיה מדינה יהודית לא רק בהגדרה הרשמית שלה, אלא בזהותה, בערכיה, במסורת שלה ובמרחב הציבורי שלה? 

האם נצליח להחזיר את יכולת המשילות ואת העיקרון הבסיסי שלפיו הציבור בוחר ממשלה כדי שהיא תוכל למשול? והאם אחרי 7 באוקטובר, אחרי המלחמה ואחרי המחירים האיומים ששילמנו, מישהו יחזיר אותנו שוב אל אותן תפיסות ואל אותו רעיון של הקמת מדינה פלשתינית בלב ארץ ישראל?

מבחינתי התשובה ברורה: אסור שזה יקרה. כי הוויכוח על מדינה פלשתינית כבר אינו דיון תאורטי באולפן. הוא נוגע לביטחון הילדים שלנו, לגבולות שלנו ולעתיד שלנו כאן.

הוויכוח הזה הוא חלק משאלה גדולה אפילו יותר: איזו מדינה אנחנו רוצים להשאיר לדור הבא? מדינה שמחוברת לזהותה היהודית, שמאמינה בצדקת דרכה ויודעת לעמוד על האינטרסים שלה, או מדינה שמתחילה שוב לפקפק בעצמה ולחזור אל תפיסות שהמציאות כבר ריסקה? על זה בעיניי יהיו הבחירות, ובדיוק בגלל זה אני לא רוצה להסתפק עוד בלדבר מהצד.

שנים ישבתי מול המיקרופון. ביקרתי, ניתחתי, שאלתי שאלות ולעיתים הצבעתי על דברים שאחרים העדיפו שלא לראות. מילאתי לאורך השנים תפקידי ניהול וביצוע, עסקתי במערכות ציבוריות וכלכליות, ניהלתי אנשים ותקציבים וקיבלתי החלטות. אני מכיר את המערכות האלה מבפנים. ובעיקר אני מכיר את המרחק העצום שבין להכריז מה צריך לעשות ובין לגרום לזה לקרות. הגיע הרגע שבו אני רוצה לקחת את הניסיון הזה ולעשות בו משהו. יש גבול לכמה שנים אדם יכול לשבת מול מיקרופון ולדרוש מאחרים לקבל אחריות בלי לשאול את עצמו אם הוא מוכן לקבל אותה בעצמו.

אבל לפני כל התוכניות, הרעיונות והשינויים יש משימה אחת גדולה ומיידית: לנצח בבחירות. לא כמעט. לא לנצח בסקרים. לא להיות המפלגה הגדולה ביותר ולהתחיל בבוקר שאחרי לחפש אצבעות. צריך לנצח ולהקים ממשלה לאומית חזקה שתוכל למשול.

אסור לתת לגדי איזנקוט ולמחנה שהוא מבקש להוביל לנהל את מדינת ישראל בשנים המכריעות האלה. אני מכבד את שנות שירותו למדינת ישראל ואת המחיר האישי היקר ששילם. אבל הכבוד אינו מטשטש מחלוקת עמוקה על הדרך, והמחלוקת הזאת היא על הדברים הגדולים ביותר: על מדינה פלשתינית, על זהותה היהודית של ישראל, על מערכת המשפט והמשילות, על היחס למסורת ולמורשת שלנו. ובעיקר על איזו מדינה תהיה פה.

אני נכנס לפוליטיקה לא כי חסרה לי במה. הייתה לי במה מצוינת. אני נכנס לא כי אני מחפש כבוד, תואר או חיים נוחים יותר. להפך. אני יודע היטב מה אני עוזב. ויש גם משהו אישי יותר: בשנה האחרונה איבדתי את אימי האהובה. מי שמאבד אימא יודע שהפרדה הזאת גורמת לך לחזור שוב ושוב לדברים שקיבלת ממנה. לערכים. למשפטים. לדברים שנראו מובנים מאליהם כשהיית ילד, ורק שנים אחר כך אתה מבין עד כמה הם עיצבו אותך. אימא שלי חינכה אותי שלא לעמוד מהצד. היא חינכה אותי לתרום למדינה, להיות מעורב, לקבל עליי אחריות ולעשות כשאפשר לעשות.

איזו מדינה תהיה פה? האם מדינת ישראל תהיה מדינה יהודית לא רק בהגדרה הרשמית שלה, אלא בזהותה, בערכיה, במסורת שלה ובמרחב הציבורי שלה?

חשבתי עליה לא מעט ב-24 השעות האחרונות. חשבתי גם על המשפחה שלי. על הדרך שעשיתי. על השנים בתקשורת. על הדברים שאמרתי ועל כל הפעמים שדרשתי ממקבלי ההחלטות שלא לפחד, שלא להתקפל, ולקיים את מה שהבטיחו לציבור.

ואז שאלתי את עצמי שאלה שקשה לברוח ממנה: אם אתה מאמין באמת שהבחירות האלה יקבעו איזו מדינה תהיה כאן; אם אתה מאמין באמת שהקדנציה הבאה תהיה מאבק על דמותה היהודית של מדינת ישראל; אם אתה חושב שצריך למנוע הקמת מדינה פלשתינית; אם אתה מאמין שיש לך ניסיון ויכולת לתרום, איך אתה יכול להמשיך לשבת ביציע?

ראש הממשלה משריין את פרשן ערוץ 14 יעקב ברדוגו – זה המקום שיקבל

שנים ישבתי מחוץ לחדר שמתקבלות בו ההחלטות, הסתכלתי פנימה ואמרתי מה לדעתי צריך לעשות. עכשיו ראש הממשלה קרא לי להיכנס לחדר. אז אני נכנס.