"ישיבות נקים בכל מקום, בעיר ובכפר, בעמק בהר, בצפון ובדרום וגם בתוך המדבר" (משיר שכתב אבי דור הכיפות הסרוגות, ראש ישיבות בני עקיבא, הגרמ"צ נריה זצ"ל)
פרולוג: שלוש בבוקר, שמשה מלוכלכת
בשלוש לפנות בוקר, כשדוממתי את המנוע ליד הבית, לא יצאתי מהמכונית. ישבתי עוד רגע, הבטתי בשמשה והבנתי שאני מסתכל על מפה. לא דימוי – מפה טופוגרפית. טבעות מלח דקות כמו קווי גובה סביב פסגה. אבק שכבה על שכבה, לפי הסדר שבו נאסף. שני קווי מגבים שחתכו בו שני חצאי ירח נקיים, כמו קווי רוחב. וכתם אור ירקרק בפינה, בדיוק כמו סימון של יישוב על מפה ישנה.
וכל גרגיר שם ידע מאין בא. האבק הבהיר בא מהשביל הצר שמטפס אל ראש ההר הגבוה ביותר ביהודה ושומרון, החותך את המדרון כמו נחש, בלי מעקה, עד שגיליתי שכל הרכס סביבך נמוך ממני. האפרפר והכבד הוא מהר עיבל, מהדרך שעולה מעל שכם אל ההר שעד לפני חצי שנה לא היה עליו כלום, ועכשיו יש שם ישיבה ויישוב. וכתמי הזפת בקצה – מכביש שש, מהנסיעה ההיפותטית צפונה בזמן שדיברתי בטלפון עם מי שפתח ישיבה בעיר על קו הגבול.
יש מפות של ערים, של כבישים, של קווי מתח גבוה, וכולן מתארות את מה שכבר קיים. המפה שהצטברה על השמשה שלי ב-18 שעות היא מפה של בתי מדרש, והיא התעדכנה השנה בהרבה נקודות חדשות.
הספקתי לבקר בארבע: במועצה שקיבלה מעמד של עיר בדיוק כשקמה בה ישיבה, כי במסכת מגילה כתוב שעיר היא מקום שיש בו עשרה בטלנים; בראש הר שגובהו אלף מטר מעל פני הים, שישבו בו שלושה בחורים חורף שלם באוהל בלי חשמל ובלי מים; בהר שמעל שכם, שהקיר המזרחי בבית המדרש שלו עשוי דיקט, ועל הבימה מפה שלה גדילי זהב; בעיר על הגבול, שפוּנתה וספגה, ובמתחם שהיה גני ילדים יושבים כעת שלושים בחורים ולומדים.
כולן נפתחו השנה, אחרי שנתיים שהרבה מאוד אנשים גילו בהן כמה הכול שברירי. וכשעם מגלה את זה הוא יכול להתכנס פנימה, אבל עם ישראל בחר לצאת אל הרכסים, אל הגבול, אל ההר שאין עליו איש, ולפתוח שם גמרא. מדינה נמדדת בכבישים שהיא סוללת. עַם נמדד בבתי המדרש שהוא פותח. עיתון ראוי לשמו נמדד במקום שהוא נותן בו ביטוי למהפכה הזאת בעם ישראל. בחרדת קודש יצאתי למשימה שהטילה עליי המערכת.
זו אינה מליצה: כל נקודה כזאת אינה סימון על מפה, היא עוגן. היא מחזיקה את המקום ואת מי שגר בו, ובשקט בונה את הדבר שכולנו שואלים עליו בשנתיים האחרונות, מה יהיה הלאה. וזה מה שיהיה הלאה: 14,000 בחורים בשמונים ישיבות, וקרוב ל-3,000 בחורים שהתחילו השנה שיעור א'.
כי עולם התורה מתנהג כמו שורש. הוא אינו מחפש אדמה נוחה, הוא מחפש את הסדק שבסלע. שם הוא נכנס, שם הוא מתעבה, ושם, לאט, בלי רעש, הוא מפצח את הסלע.
במסע שלפניכם ביקרתי בארבעה סדקים כאלה, ואספתי על השמשה של המכונית שלי מהאדמה של כולם. יצאנו לדרך.
התחנה הראשונה: גבעת זאב | שלוחת ישיבת ההסדר כרם ביבנה
"כרם ביבנה בגבעת זאב זה שם סותר"
בגבעת זאב קיבל אותי בית מדרש חדש לגמרי: ריח של עץ טרי, שולחנות בגוון בהיר, כיסאות שחורים שעדיין מבריקים, נברשת פליז תלויה מהתקרה, קירות לבנים שעוד לא ראו שריטה. השעון מראה אחת בצהריים, והבחורים סוגרים גמרות ומתחילים לזוז למנחה. אחד מהם מחזיק זוג תפילין ומדבר עם חברו תוך כדי הליכה. הישיבה הראית בת עשרים שנה. היא בת חודשיים.
הרב אהרן פרידמן, אחד משני ראשי הישיבה של כרם ביבנה, מקבל אותי בחיוך רחב ואומר את הדבר שהכי אהבתי לשמוע כל היום: "כרם ביבנה בגבעת זאב זה שם סותר. אם זה כרם ביבנה, זה ביבנה. אז איך כרם ביבנה יכול להיות בגבעת זאב?"
והוא עונה לעצמו, וזו התשובה שסביבה בנויה כל הישיבה: "בגבעת זאב אתה פותח את העמידה ורואה את קברו של שמואל הנביא מול העיניים. ורבן יוחנן בן זכאי מבקש שלוש בקשות: יבנה וחכמיה, זו התורה; שושילתא דרבן גמליאל, זו ההנהגה; ורופא שירפא את רבי צדוק, זו התפילה. ושמואל הנביא? הוא סובב והולך להורות את הדרך הטובה והישרה, הוא שאומר 'חלילה לי מחדול להתפלל בעדכם', והוא גם המנהיג. שלושת הדברים באיש אחד. זה כרם ביבנה".
כשהרב דרוקמן פגש את החזון איש
בלשכת ראשי הישיבה בכרם ביבנה, מספר הרב פרידמן, תלויות שתי תמונות, של מרן הרב קוק זצ"ל ושל החזון איש זצ"ל. זו לצד זו, ולא במקרה. "אתה יודע איך קמה כרם ביבנה? יש איגרת של מרן הרב קוק זצ"ל שכותב שצריך לקנות שטח באזור יבנה ולהקים שם יישוב וישיבה הדורה.
"ראש הישיבה הראשון, הרב גולדוויכט זצ"ל, היה אומר תמיד שהחזון איש הוא ששלח אותו. שאלתי פעם את הרב חיים דרוקמן זצ"ל אם פגש את החזון איש. הוא השיב בחיוב: פעם אחת. כשרצינו לשכנע את הרב גולדוויכט לקבל את ראשות כרם ביבנה, נפגשתי עם החזון איש, והוא ששכנע אותו". הוא נשען אחורה. "יש פה משהו מופלא. גם צורת החשיבה של תורת בריסק, שהביא הרב גולדוויכט, וגם עולם האמונה שהביא יבלח"א נשיא הישיבה הרב מרדכי גרינברג, כמו שגדל אצל רבנו הרב צבי יהודה. החיבור של הדברים האלה ייחודי לכרם ביבנה".
השלוחה עצמה נולדה מטלפון. "לפני שנה הגיעה אלינו שיחה. ראש המועצה של גבעת זאב, עם עוד שניים-שלושה חברי מועצה, רצה להיפגש. הוא הגיע עם יהודי שגר פה, שהיה מורה בקריית נוער ושלח הרבה תלמידים לכרם ביבנה. והם אמרו: אנחנו מנסים להקים פה ישיבה כבר הרבה שנים, פנינו לכל מיני ישיבות, ולא הצליח". וגם, וזה הפרט שאהבתי: "גבעת זאב קיבלה אישור להפוך לעיר עם הקמת הישיבה. במגילה כתוב: עיר שיש בה עשרה בטלנים. אם אין, זו לא עיר".
הרב פרידמן מסביר למה זה היה חשוב לראש המועצה, ופה הוא נעשה רציני: "בגבעת זאב יש שלוש אוכלוסיות: חרדית די גדולה, מסורתית ודתית-לאומית. אם לא יקימו מרכז רוחני נכון, לא בטוח שההרכב הזה יישמר. עיר שהיא רק דתית-לאומית או רק חרדית, יוצא מזה בסוף פילוג. פה נפגשים במכולת, בתור, בקופת חולים. בסוף זה מחבר".
מה בישיבה
הישיבה נכנסה לאולם ריק. עמותת כרם ביבנה נרתמה, המועצה נרתמה, ובתוך חודשים אחדים היה כאן בית מדרש פעיל. בראשות הישיבה עומדים הרב גבריאל סרף והרב אהרן פרידמן. ראש בית המדרש הוא הרב יצחק לוי, שהיה ר"ם בכרם ביבנה 14 שנים, והיום הוא דיין. הוא מגיע לכאן שלושה ימים בשבוע. ר"ם שיעור א' הוא הרב יעקב עמיחי סופר, אברך מוכשר שסיים דיינות, ועליו הוטלה משימת ההקמה: שנה שלמה של נסיעות בכל הארץ. "אין ישיבה בלי חיוּת של צעירים", אומר הרב פרידמן. "אי אפשר".
בשיעור א' כעשרה בחורים. אליהם הצטרפה קבוצה מיוחדת של בחורים משיעור ו' בכרם ביבנה שאמרו: אנחנו מקבלים עלינו את המשימה. חמישה נשארו בכרם, חמישה עלו לגבעת זאב. "הם באו בקבוצה", אומר הרב פרידמן, "והם נותנים פה גב".
ויש עוד חידוש, ואולי הוא המעניין ביותר כאן: כפר סטודנטים. "יש בוגרים שרוצים ללמוד באוניברסיטה. אמרנו: בואו תהיו פה. הם גרים כאן, לומדים סדר ערב, נמצאים בשבתות – ונוסעים ללימודים. אחת ההתמודדויות הקשות של בוגרי ישיבות היא המעבר לאקדמיה. בכפר סטודנטים בישיבה אפשר לרכוש מקצוע ולהישאר בן תורה".
הבחור מרמת בית שמש
בפינה של בית המדרש תפסתי את נתנאל לופז, בחור מרמת בית שמש ב'. "רמה ב' היא שכונה חרדית", הוא מספר. "למדתי כמו שלומדים שם, יסודי ואחר כך ישיבה תיכונית חרדית. תמיד היה לי קו ציוני, תמיד תמהתי מדוע החרדים לא מתגייסים. כשהגעתי לישיבה גדולה הלכתי לכרם ביבנה, המקום היחיד שיכול להתאים למישהו כמוני. עולם הלמדנות כאן טוב לא-פחות מהישיבות המובילות בעולם החרדי, והתפיסה האמונית ציונית-דתית במלוא העוצמה".
שאלתי איך החבר'ה קיבלו את המהפך שעשה. "הבחורים סבבה לגמרי. הם רואים בזה אידיאל, הם לא סתם לא-מתנגדים. הם גאים בנו. זה עצום, במיוחד בזמן המלחמה". ואז הוא נעשה חד. "מה שהכי קיבלתי כאן זו הכרת הטוב. אני מכיר טובה לה' יתברך על הניסים שקורים לנו, על הקמת מדינת ישראל, על הכנעת האויבים. להתעלם מזה זו כפיות טובה כלפי הקב"ה. איך אפשר להגיד ששום דבר לא קורה?"
הוא מתווכח על זה עם חברים חרדים. "הם אומרים לי: אנחנו כן מאמינים שזו אתחלתא דגאולה, אבל אנחנו בכוונה מתכחשים, כי זה מסוכן. ברגע שאתה מכיר בזה, אתה ציוני. ואז אתה כבר לא חרדי". הוא מרים גבה. "אז מה, בסוף זה רק שם?"
נתנאל לופז: "חברים חרדים אומרים לי: אנחנו כן מאמינים שזו אתחלתא דגאולה, אבל אנחנו בכוונה מתכחשים, כי זה מסוכן. ברגע שאתה מכיר בזה, אתה ציוני. ואז אתה כבר לא חרדי"
התחנה השנייה: הישיבה הגבוהה הכי גבוהה | ישיבת אליקים
כביש מתפתל כנחש
היציאה מגבעת זאב מזרחה וצפונה מתחילה רגיל, ואז הכביש מתחיל לעלות ומפסיק להיות כביש. שביל צר יחיד נחצב בצלע ההר מתפתל בסיבובים חדים של 180 מעלות: מצד אחד המדרון יורד מאות מטרים אל ואדי, ומהצד השני קיר סלע. אין מעקה. באחת הפניות עצרתי בפליאה: מלמטה ההר נראה כמו כל הר. מכאן אני מבין שכל הרכס סביבי נמוך ממני.
זהו ההר הגבוה ביותר ביהודה ושומרון, גובהו יותר מאלף מטר מעל פני הים. וכשעולים אליו באחר צהריים של אלול האוויר משתנה. קר יותר, נקי יותר. אני פותח חלון ומקבל לטיפה נעימה של רוח. בחורף הלטיפה הופכת לסטירה. אני בדרכי לישיבת אליקים, הקרויה על שם שכני האהוב מקריית ארבע, אליקים ליבמן הי"ד.
הנוף מהחלון
כשאני יוצא מהרכב נשימתי נעתקת. ארץ ישראל כולה נפרסת לפניי על כל הריה וגבעותיה. בית המדרש עדיין בבנייה, והבחורים עצמם בונים אותו במו ידיהם – אבל רק בין הסדרים. אריח על גבי לבנה, בדיוק כפי שנבנה כאן לימוד התורה שלהם. בקיר הצפוני שלושה חלונות מקושתים. לא חלונות אלומיניום, קשתות שחתכו תלמידי הישיבה, מסוידות בכתום-חול, בלי זגוגית (היא כבר הוזמנה, אך טרם הגיעה). פשוט פתחים אל העולם.
וזה מה שרואים מהם: קודם כול אור לבן וחזק שנשפך פנימה ומכה ברצפה. אחר כך, כשהעין מתרגלת, מתחילים לראות שכבות. הראשונה היא צלע ההר עצמה, אבנים בהירות וקוצים יבשים בצהוב חציר. אחריה המדרון יורד אל ואדי עמוק, ומעברו עולה רכס בגוון חום ורדרד. ומעבר לו עוד רכס כחלחל, ועוד אחד כחול יותר, עד שאי אפשר להבחין בין ההר לשמיים, והכול מיטשטש לתוך אובך תכלכל.
בתמונה שצילמתי משם נראה בחור בעל כיפה סרוגה ופאות ארוכות עומד ליד סטנדר מול הקשת, ומאחוריו – ממש בתוך הפתח – קו האופק. אי אפשר להחליט אם הוא מסתכל בסידור או בנוף. כנראה גם הוא לא החליט.
אחד הבחורים הראה לי מפת אורתופוטו ואמר שהיא מסמנת את הנקודה הגבוהה בכל האזור, וזה כאן. "עד אילת ועד הלבנון", אמר, "בימים בהירים". אמרתי שזה נשמע לי הרבה. הוא צחק וציטט: "עֲלֵה רֹאשׁ הַפִּסְגָּה וְשָׂא עֵינֶיךָ יָמָּה וְצָפֹנָה וְתֵימָנָה וּמִזְרָחָה". על פי המסורת, זו הנקודה שעמד בה משה רבנו כשנאמרו לו המילים האלה.
מה היה השיגעון להקים ישיבה דווקא פה?
"יש כאן נקודה היסטורית", אמר ראש הישיבה הרב שילה טובי. "וגם יש כאן גבעות נוספות בסביבה, ואנחנו מסתכלים עליהן. וגם המקום הזה הוא מקום שבו הובטחנו: 'כִּי אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לְךָ אֶתְּנֶנָּה'. פה זו הפעם היחידה שכתוב 'שא עיניך וראה'. אנחנו לא באמת מסוגלים לראות, אין לנו מספיק עיניים. אבל אילו היו לנו עיניים חדות, זו נקודה שממנה אנחנו לא נתקעים בשום מקום גבוה יותר".
שלושה בחורים באוהל
הצד הכי חזק של הישיבה הוא מסירות נפש בלתי נתפסת ללימוד התורה וליישוב ארץ ישראל גם יחד, מה שנקרא תורת ארץ ישראל. הכול התחיל מאיתן ברוכי, בחור בן 18 שהתאהב במקום, ולפני שנתיים חלם להקים כאן חווה. הוא הקים אותה על שם חברו הקדוש אברהם אזולאי הי"ד, ואחר כך הבין שכדי לחזק את המקום חייבים ישיבה. הוא ליכד סביבו כמה חברים, והם למדו כאן בלי ראש ישיבה. פשוט למדו.
דביר חמו, ממקימי הישיבה, מספר: "היינו פה שלושה חבר'ה, למדנו בודדים על ראש ההר בתוך חוות חסד לאברהם. ישבנו באוהל בלי חשמל ובלי מים, מכוסים סוודרים, מתחממים מחום הלב ומאש התורה, והקפדנו ללמוד שלושה סדרים ביום. לא הסכמנו לעשות מחוץ לסדרים שום עבודה שקשורה לחווה. קיבלנו עלינו שדבר ראשון אנחנו מקפידים ללמוד. בשביל זה באנו". בלי ראש ישיבה, בלי משגיח, בלי הנהלה.
אני שומע את חמו, והנשימה נעתקת. שלושה בחורים בני עשרה, בלי מבוגר ובלי משגיח, שוקדים בתורה בעמקות. אלה נערי הגבעות תשפ"ו. לימוד התורה הזה ילמד סנגוריה על ההתיישבות כולה. אני חש גמד קטן לנוכח מסירות הנפש של נערים בני 18.
"ומכאן", ממשיך חמו, "יוצאת הקריאה לכל בעלי החוות: הקימו ישיבות, הקימו מקומות תורה. רק הן מחזיקות את החוות. תלמדו מחוות חסד לאברהם". וזה גם חזונם של הנערים כאן: להקים ישיבות בכל חווה ובכל גבעה. אני עומד לידו בראש ההר בעת שקיעת החמה ומנסה לדמיין: שלושה באוהל בלי חימום, על ראש הר שבחורף עוברים בו עננים בגובה העיניים. "הייתה פה רק יציקה", הוא אומר בפשטות מוחלטת, כאילו מספר על ארוחת הערב של אתמול ולא על מעשה גבורה, "התחלנו".
מה עשיתם בלילה? לא היה חשמל.
"פנס וטלפון".
הם גרו בקרוון שנה שלמה, חורף וקיץ, בלי חשמל ובלי מים. בשלב מסוים הבינו שבלי ראש ישיבה זה לא יחזיק. ניסו להביא רבנים, ולא הסתדר. קשה להגיע לכאן. ואז פנו לרב שילה טובי, והגיע אלקנה ליבמן, רכז הקרקעות של המועצה האזורית בנימין, והחליט לאמץ את הישיבה ולקרוא לה על שם אחיו הקדוש, אליקים ליבמן הי"ד, שהיה מאבטח בנובה ונרצח שם.
"קצת הייתי בשאלה בעניין", מודה הרב טובי. "יש לי רקע, הייתי מהמשפחות הראשונות ביישוב חדש בשומרון. באתי להבין מה קורה פה, ובהתחלה זה הרתיע אותי מאוד. הלכתי להתייעץ עם רבנים ועם צדיקים. אמרו לי: תחשוב אילו תלמידים יבואו. זו חווה, ואתה קורא לזה ישיבה".
והצדיקים?
"הלכתי פעמיים לרבי דוד אבוחצירא. בסוף הוא אמר לי פסוק: 'וְיָשַׁב שָׁם עַד עוֹלָם'. אמרתי לו שאחרי הפסוק הזה אני לא מצליח להקשות קושיות".
קשת אבן ושתי מילים על הפרוכת
בקיר המזרחי קשת אבן מלאה: אבני גזית בהירות, כתומות ורדרדות, מסודרות אחת אחת מהרצפה ועד למעלה. בתוך הקשת, בגומחה, ארון קודש פשוט מעץ לא-צבוע. הרצפה מתחת עדיין בטון גולמי מוכתם בגבס, ומולו כיסא פלסטיק צהוב ישן.
על הארון תלויה פרוכת בד לבנה, ועליה שלט אדום: "לְבִנְיָמִן אָמַר יְדִיד ה' יִשְׁכֹּן לָבֶטַח עָלָיו". זהו. זו כל ההצהרה של המקום. אין שלטים אחרים, אין תמונות, אין לוגו של עמותה. פסוק אחד על בד לבן בתוך קשת אבן על ראש הר.
מסביב שולחנות עץ בעלי רגלי מתכת שחורות וכיסאות בית ספר ישנים בצבע חרדל. על השולחנות ש"ס בכריכה בצבע בורדו ושולחן ערוך. ועל הרצפה, מתחת לשולחן, זוג כפכפי עור חומים שנשלו מרגליו של בחור ונשארו שם.
כאן לומדים
14 בחורים לומדים כאן. ביום שהייתי היו קצת פחות: אחד יצא לשבוע חופש, אחד במעצר בית. סדר היום: ותיקין ב-5:15. סדר בוקר. ובין הסדרים – עבודה. בונים. "אנחנו דואגים שזה יהיה בין לבין", אומר הרב טובי. "זו לא ישיבה שחצי עובדים וחצי לומדים. לומדים בה כמו בכל ישיבה, אבל מחוברים לשטח".
מה לומדים?
"קודם כול, לא צריך ייחוד", הוא אומר, וזה מרשים אותי. "למדנו כאן שכל חלק בארץ ישראל שחסר, זה כמו אות אחת שחסרה בספר תורה, שכל הספר פסול. ולכל מקום בארץ ישראל יש פסוק בספר תורה, ואנחנו צריכים לגלות את הפסוק של המקום הזה".
ובכל זאת, אחרי שלחצתי: "לומדים כאן בחורים בעלי שאיפת לימוד משמעותית, ששייכים מאוד לעם ישראל ולמרחבים הטבעיים של הארץ. זה לא כמו ישיבה שהיא בונקר". ובאשר לכיוון: תורת ארץ ישראל, תורת הרב קוק, וגם חסידות. "נלמד פה סיפורי חסידים", הוא צוחק. "המון המון חסידות".
כשעזבתי את המקום הבנתי שאכן, זו הישיבה הכי גבוהה בארץ לא רק טופוגרפית. גם רוחנית.
הרב שילה טובי: "למדנו כאן שכל חלק בארץ ישראל שחסר, זה כמו אות אחת שחסרה בספר תורה, שכל הספר פסול. ולכל מקום בארץ ישראל יש פסוק בספר תורה, ואנחנו צריכים לגלות את הפסוק של המקום הזה"
התחנה השלישית: הר עיבל | שלוחת ישיבת אלון מורה
כשהר הקללה הופך לברכה
את הסיפור הכי יפה של היום סיפר לי בחור בן 18 בשבוע הראשון שלו בישיבה. "בתחילת שנה הלכתי לבדוק ישיבה באלון מורה", הוא מספר. "ישבתי על המרפסת והסתכלתי לעבר שכם. אני לא מכיר את האזור, אבל ראיתי הר אחד גבוה שאין עליו שום התיישבות יהודית, וראיתי שמתחילים לטפס לשם ערבים. אמרתי לעצמי: מה זה? כל הגבעות מסביב מיושבות, והר אחד ריק. ובגלל זה", הוא ממשיך, "חזרתי אחרי השיעורים ושמעתי שהרב אליקים לבנון חוזר בפעם הראשונה מהיישוב הזה ואומר שהוא רוצה לבנות פה ישיבה. אמרתי: ואי. בוא נראה".
הוא כבר סגר ישיבה במקום אחר. סגר וגמר וזהו. "ואז ראיתי פרסום שיש יום פתוח. הלכתי, עשינו סיבוב, ראיתי כמה רציניים פה בעניין ושזה מקום שהולך לצמוח, ואמרתי: לא משנה שכבר סגרתי. אני מגיע לפה".
היישוב שעלה בבוקר אחד
הר עיבל. ההר הגבוה בשומרון, כ-940 מטר מעל פני הים, ניצב מול הר גריזים, ובעמק בין שניהם העיר שכם. בצלע הצפונית-מזרחית יושב האתר המזוהה עם המזבח שבנה יהושע בן נון. שכם כולה משתרעת מתחתינו ועוטפת את ההר, והמראה של בתיה המוארים מלווה אותנו בכל מקום: נכנס איתנו לבתים, יוצא מהחלונות, נוכח בין ספרי הקודש בבית המדרש.
לא רק הישיבה חדשה מהניילון, גם היישוב, חלק ממהפכת ההתיישבות של השנה האחרונה. במרץ האחרון בשעות הבוקר המוקדמות הקימו כאן המועצה האזורית שומרון ותנועת אמנה יישוב חדש. "אנחנו זוכים הבוקר לעשות היסטוריה ולהקים יישוב חדש בהר עיבל, סמוך למקום שבו בנה יהושע בן נון את המזבח", אמר ראש המועצה יוסי דגן.
באלול נפתחה כאן הישיבה, שלוחה של ישיבת אלון מורה, ובראשה הרב אביעד שינוול. אבל לפני שהיה יישוב ולפני שהייתה ישיבה, היו כאן חבורות. "בוגרי צבא של אלון מורה עלו לכאן והחזיקו את המקום", מסביר אחד הבחורים. "עלו לשבועיים-שלושה, ישבו והחזיקו, ואז התחילו לגור פה קבוע". ראש המועצה, הוא מספר, רצה מאוד שתהיה כאן ישיבה, "כי ישיבה נותנת גב ודוחפת את המקום קדימה. זה עבד בכל היישובים".
הרב אליקים לבנון אמר בטקס הפתיחה: "אנחנו עומדים לעשות כאן היסטוריה, להקים את הישיבה". והרב שמואל אליהו, שהגיע גם הוא, אמר: "פה זו הברכה הכי גדולה שבעולם, פה נמצאת התורה בשבעים לשון".
בית מדרש מלבנים ומדיקט
הגעתי לכאן בשמונה בערב, כשכבר חושך בחוץ. בית המדרש הוא חדר מלבני: תקרה אקוסטית לבנה, רצפת פרקט אפרפרה וקיר מזרחי עשוי דיקט לבוד בגוון עץ בהיר, שעדיין נראה כמו מה שהוא, קיר שנבנה מהר. באמצע, על עגלת מתכת בעלת גלגלים ורגל לבנה מקולפת, עומדת הבימה: מפה בצבע בז' מעוטרת ברקמה כחולה, ולאורך השוליים גדילי זהב ארוכים. גדילי הזהב האלה הם הדבר הכי מפואר בחדר הפשוט הזה.
שולחנות הלימוד לבנים, וכל שולחן ממוסגר בארון ספרים אישי מעץ לבוד, מדף בגובה חצי מטר שמפריד בין חברותא לחברותא. כל בחור מול תא ספרים משלו. יש 12–14 בחורים בשיעור א'. אחד בכיפה סרוגה חומה יושב מול גמרא ליד בחור בעל פאות בלונדיניות ארוכות; שניהם מצביעים על אותה שורה.
בפינת החדר לוח מחיק: בס"ד ותאריך, ובמרכז, בכתב יד קטן בטוש כחול, תמצית של סוגיה, שורה של מושגים ולצידם מספרים, כמו טבלה של שיטות. מתחת ללוח כוס קפה חד-פעמית תקועה בקיר ומשמשת מחזיק טוש. הקיר מלא סימני שפשוף, מקומות שכיסאות נגררו בהם שוב ושוב. וזו ישיבה בת שבוע.
בקצה החדר שלוש כוננויות עץ אורן לבן, לא-צבועות, מהרצפה ועד התקרה. המדפים כבר אינם ריקים: ש"ס שלם, ספרי הלכה, סדרות בורדו של ראשונים, משנה ברורה, שולחן ערוך, ספרי מחשבה. נעצרתי מולן, כי אם יש דבר אחד שמסמן ישיבה שהיא כבר ישיבה, זו ספרייה. לפני חודשיים לא היה כאן כלום.
גם המטבחון הוא מדד: מעל הכיור מראה קטנה שמשתקף בה בית המדרש, ועל השיש מחם ושתי צנצנות פורצלן שכתוב עליהן בכתב יד "תה" ו"סוכר". על לוח השעם עלון פרסום שמצוירות בו כוסות בירה ועליו כיתוב ביידיש: "א גיוואלדיג קידוש", ומתחתיו בעברית: "כשתורה ושמחה נשמעות ונפגשות". מטבח של ישיבה בת שבוע שכבר יודע להיות מטבח של ישיבה.
הבחור מהחוות גלעד
הבחור שסיפר לי על הר עיבל שרואים מאלון מורה בא לכאן מהמקום הכי לא-צפוי: שמו יאיר ליפו, והוא בן למשפחת ליפו, שאיבדה את ביתה בשרפה בחוות גלעד שבוע לאחר שחזרה לחווה משליחות ברעננה. "הייתי בערך בן שש כשעזבנו את השומרון", הוא מספר. "גרנו בחווה בשומרון כעשר שנים, ואז עברנו מתוך שליחות קודם להוד השרון ואחר כך לרעננה. עכשיו החלטנו שאנחנו רוצים לחזור".
וחזרתם.
"חזרנו. סיימנו לשפץ את הבית. ביום שישי בנינו את הארון האחרון, הדבר האחרון שנשאר מהבנייה", הוא עוצר. "ובשבת נשרפו אלף דונם. אני לא הייתי שם, המשפחה שלי הייתה. סיפרו שהאש הגיעה בתוך שניות. פתאום הייתה רוח חזקה, ובתוך שתי דקות כל האש הייתה בפנים. הרבה מהבתים נשרפו".
ובסוף?
"עם ישראל מתגייס ועוזר ותורם. כרגע אנחנו גרים בשכירות בקדומים. עוד מעט מתחילים לבנות את הבית מחדש".
וממקום כזה, בשנה כזאת, לקחת כמה חפצים ועלית להר שמעל שכם לשבוע הראשון של שיעור א'. מה הכי מדבר אליך פה?
"המקום", הוא אומר. "רק להיות ולראות את כל הנופים מסביב, לראות את הגאולה שיש פה. בלילה, כשהכול מלא ערפל, אנשים מגיעים לפה ומתרגשים. נכנסים לבית המדרש, מסתכלים. כל מי שמגיע לפה מדבר על גאולה".
על לוח השעם פרסום שמצוירות בו כוסות בירה ועליו כיתוב ביידיש: "א גיוואלדיג קידוש", ומתחתיו בעברית: "כשתורה ושמחה נשמעות ונפגשות"
התחנה הרביעית: שלומי | שלוחת ישיבת מעלות
שיחת טלפון מהמכונית
את התחנה הרביעית עשיתי בטלפון מהמכונית, כשירדתי מהר עיבל בעשר בלילה. לא נוהל אידיאלי לעיתונאי שטח, אבל אידיאלי לכתבה הזאת: מהר עיבל שבמרכז השומרון אל שלומי שעל גבול הצפון. שני קצוות של אותו דבר בדיוק.
ראש הישיבה, הרב אבישי וינר, ענה בטון של אדם שכבר ער כמה שעות יותר מדי. "ברוך ה'", פתח. "אכן, קמה הישיבה החדשה בשלומי. אנחנו עומדים על כשלושים בחורים ואברכים". הישיבה היא שלוחה של ישיבת מעלות, והיא נולדה לדבריו "מתוך הבנה של הצורך הגדול להביא תורה גדולה לצפון". צריך להבין מה עברה שלומי בשנתיים האחרונות: עיר על הקו שפוּנתה, שספגה, שלא כל התושבים בה חזרו לשגרה.
"מקום שיש בו תורה, שם יהיה ביטחון", אומר הרב וינר, "ובמקום שפונה ועבר מלחמה יש תורה שלומדים אותה בשמחה, בעומק ובחיבור משמעותי לקב"ה. זה מוסיף למקום גם ברמה הרוחנית, וגם מביא לכאן עוד משפחות, ילדים וגנים".
איך העיר מקבלת אתכם?
"בזרועות פתוחות, ברוך ה'. גם הגורמים בעירייה מאוד דחפו שזה יקרה. במקביל קמה בשלומי גם מדרשה". הישיבה התמקמה בשכונת שלומית, על גבעה קטנה ויפה. "קיבלנו מתחם שהיה גני ילדים. הגנים עברו לשכונה צעירה יותר, המתחם שופץ, ויש בו עכשיו בית מדרש, חדר אוכל וכיתות".
בוני הישיבה
וכאן הגיע החלק שהכי אהבתי בשיחה. "זה אחד הדברים היפים שקרו בישיבה", אומר הרב וינר. "חבורה של בחורים שהיו בשיעור ב' במעלות התלהבו מהרעיון וקיבלו עליהם אחריות. יש להם חלק גדול בבניית הישיבה גם ברמה הפיזית: בניית ארונות הספרים, ההתקנות, השולחנות. ממש בעשר אצבעות. הם באו בחבורה ונשארו החבורה של הישיבה".
בישיבה מלמדים ראש ישיבה נוסף ור"מים, והרב וינר עצמו משמש ר"ם לשיעור הבוגרים, וזה חוץ מהיותו מג"ד במילואים שטוחן הרבה ימי מילואים.
מה הייחוד שלכם חוץ מישיבתכם בשלומי?
"אנחנו יונקים מתורתו של ראש ישיבת מעלות הרב יהושע ויצמן ומדגישים את חיפוש הפנימיות והמשמעות בלימוד הגמרא ובכלל, תורת ארץ ישראל, החיבור בין הלכה ואגדה, בית מדרש על פי תורת מרן הרב קוק". והוא מוסיף משפט מפתח: "לא רק בלימוד פנימיות, אלא גם ביכולת להסתכל על המציאות בעיניים פנימיות. כשהרב זצ"ל רואה שיש מלחמה, יש לו מה לומר על זה".
ואז הוא אומר משפט אחד שלא יוצא לי מהראש מאז: "הזדמנויות כאלה, כמו שהן באות, כך הן הולכות. אם לא נדע להחזיק, נאבד את ההזדמנות הזאת. אני גדלתי בצפון, במעלות. הרבה פעמים יש התעוררות אחרי אירוע, והיא דועכת. אחרי כמה זמן קשה לגור בצפון. עכשיו, בזכות ההתעוררות הזאת, מגיעים אנשים. מגיעים זוגות. זה מאוד מרגש".
הרב אבישי וינר: "מקום שיש בו תורה, שם יהיה ביטחון. ובמקום שפונה ועבר מלחמה יש תורה שלומדים אותה בשמחה, בעומק ובחיבור משמעותי לקב"ה. זה מוסיף למקום גם ברמה הרוחנית"
המספרים מדברים
את הפרספקטיבה הרחבה על כל מה שראיתי ביום הזה קיבלתי דווקא בשיחת טלפון עם אורי פינסקי, רמ"ט איגוד ישיבות ההסדר, האיש שמחזיק בראש את המספרים של כל המערכת הזאת. אני רושם אותם על הברך, במכונית, וכדאי להתעכב עליהם:
יש 80 ישיבות באיגוד ישיבות ההסדר. הן פרוסות על 500 קילומטר, מקריית שמונה בצפון ועד אילת בדרום. בערים, בפריפריה, ביישובי ההתיישבות, במרכז. חלקן מכונות "גבוהות", אבל בפועל מדובר בישיבות הסדר. 14,000 תלמידים לומדים בהן בכל בוקר מול גמרא. ממוצע של 175 תלמידים לישיבה.
כמעט 3,000 מהם פתחו השנה שיעור א'. רובם ישראלים, ועוד כמה מאות תלמידי חו"ל. כלומר, יותר מחמישית מכלל תלמידי ישיבות ההסדר בארץ הם בחורים שנכנסו החודש לבית המדרש בפעם הראשונה. ועכשיו המספרים שמספרים את הסיפור האמיתי: 2,478 – זה היה מספרם של תלמידי שיעור א' לפני שנתיים. 2,808 – זה היה מספרם בשנה שעברה, עלייה של 13%. כמעט 3,000 – זה מספרם השנה. עוד 6%.
"והסיפור הזה גדל והולך", אומר פינסקי. "בשנה שעברה דיווחנו על עלייה של 13%, עלייה מטורפת. השנה ככל הנראה עוד עלייה יפה מאוד של 6%". תעשו את החשבון: בתוך שנתיים גדל שיעור א' ב-500 בחורים, עלייה של כ-20%, כאילו נפתחו בשנתיים שלוש ישיבות הסדר שלמות בגודל ממוצע רק מהגידול.
וזה רק בעולם ישיבות ההסדר.
הן פרוסות על 500 קילומטר, מקריית שמונה בצפון ועד אילת בדרום. בערים, בפריפריה, ביישובי ההתיישבות, במרכז. חלקן מכונות "גבוהות", אבל בפועל מדובר בישיבות הסדר. 14,000 תלמידים לומדים בהן
הדרך הביתה
בין ארבע התחנות הייתה תחנה חמישית, שאין לה שם ואין לה ארון קודש: הכביש שביניהן. 400 קילומטר בערך. 18 שעות עד ביתי שבקריית ארבע, היא חברון. ואם אסע אותן ברצף אחד, מגבעת זאב, שהיא כבר כמעט פרבר של ירושלים, אל ראש הר של אלף מטר שאין אליו אלא שביל, ומשם צפונה אל הר שמעל שכם, ומשם (בטלפון) עד גבול הלבנון, אקבל תמונה שקשה לקבל בכל דרך אחרת.
זו התמונה: יש עכשיו בארץ, בו בזמן, עשרות בחורים שקמים בחמש בבוקר במקומות שעדיין אין בהם מים חמים, מתפללים שחרית ופותחים גמרא. מקצתם בשבוע הראשון בחייהם בישיבה גבוהה. אחרים בוגרים שוויתרו על בית מדרש מסודר בן שבעים שנה כדי לתת גב לחבורה חדשה. ויש גם אברכים והורים ילדים קטנים ששכרו דירה במקום שלא הכירו לפני שנה.
וכולם אמרו לי בערך את אותו הדבר בניסוחים שונים. ראש ישיבה אחד אמר שלכל מקום בארץ ישראל יש פסוק משלו בתורה וצריך לגלות אותו. ראש ישיבה אחר אמר שמקום שיש בו תורה, יהיה בו ביטחון. השלישי אמר שאם לא יקימו מרכז רוחני, לא בטוח שהעיר תישאר עיר. ובחור בן 18 אמר לי: "כל מי שמגיע לפה מדבר על גאולה".
בשלוש לפנות בוקר, כשעצרתי ליד הבית, השתקפו אורות הרחוב בשמשה המלוכלכת והיו לכתמים ירוקים. הרמתי את הטלפון וצילמתי אותה. יש לי מאות תמונות מהיום הזה: קשת אבן, גדילי זהב, ספרייה של עץ אורן לבן, שני בחורים על אותו עמוד גמרא, כפכפים מתחת לשולחן. אבל התמונה שאני חוזר אליה היא דווקא זאת: אבק, מלח ושני חצאי ירח שניקו המגבים.
כי זה בערך מה שקורה כאן. לא מנקים את כל השמשה בבת אחת, ואיש אינו מפצח סלע במכה. מנקים חצי ירח, ואז עוד חצי ירח, ובינתיים ממשיכים לנסוע.
