גדולה נקמה שניתנה בין שני שמות, שנאמר: "א-ל נקמות ה'", וגדולה דעה שניתנה בין שני שמות, שנאמר: "א-ל דעות ה'".
הגר"א עמד על ההשוואה בין הנקמה ובין הדעה בהקשר של שמחת השתייה בפורים. יש בשמחה זו מרכיב של נקמה, אולם עליה להתמקד בברוך מרדכי ולא בארור המן. גדולת מרדכי, שניצל וניצלנו עימו, היא הצלת הרעיון שעם ישראל ומרדכי נושאים, רעיון החסד והצדקה. השמחה אינה על נקמת המן כשלעצמה. לא שמחה לאיד אלא שמחה על השבת הצדק לאיזונו הראוי. אימתי הנקמה מותרת? רק כשיש עימה דעה, וכיוון שהגיע האדם לדרגה של "עד דלא ידע", אין מקום להמשך השתייה.
הנקמה הוקשה לדעה. שתיהן ניתנו בין שני שמות. כשם שה' חונן אותנו בדעת, כך הוא נתן לנו גם את רגש הנקמה. ביסודו הוא רגש חיובי ורצוי. היא נובעת מהשכל, מתוך שיקול דעת מחושב איך לתקן את המעוות, אם על ידי ענישת הרשע, אם על ידי מעשה חיובי, שלא רק ימלא את החסר, אלא יקים דבר גדול יותר. "לבנים נפלו וגזית נבנה, שקמים גודעו וארזים נחליף". הדבר ילמד לקח את הרשע, שבמעשיו הרעים הוא גרם בעל כורחו לתגבור הטוב.
על הנקמה להתמקד אפוא בנקודה אחת בלבד, במיגור הרֶשע מהעולם. עליה להיות נקייה מאמוציות שליליות, לבל יטו אותה משיקול דעתה להחזיר את הצדק למקומו.
החובה לנקום אינה התפרצות רגשית בלתי מבוקרת. כשה' נוקם בצריו, אין להעלות על הדעת שהוא עושה זאת מתוך סערת רגשות, חלילה. ה' פועל רק מתוך שיקול דעת. כך גם אנו רשאים ואף חייבים לנקום רק כאשר טובת הצדק לנגד עינינו, כשהדעת שולטת על עצבינו. כשאין דעת, אין היתר לנקום.
לעומת הנקמה החיובית, הנקמנות נובעת מהלב, מכעס בלתי נשלט, ללא שיקול דעת רציונלי. היא פורקת עצבנות ותו לא. היא פועלת ללא הבחנה, ועלולה לפגוע בטעות, ולעיתים אף מתוך שיקול דעת שגוי, בכל הנקרה על דרכה, לא רק ברשע. בכך היא מוסיפה כוחות אחרים שיפעלו נגדה ומרחיבה את מעגל האיבה. לרשע נוסף כוח שלא היה לו לפני כן. הוא מציג את הנפגעים בעולם הרחב כנרדפים. והא-לוהים יבקש את נרדף. הנקמנות מזיקה יותר משהיא מועילה.
כאשר היא נעשית מתוך צלילות הדעת היא מותרת לשם מיגור הרשע והאלימות והופעת הצדק והחסד בעולם. אך כאשר היא נעשית מתוך דחפים רגשיים נחותים, היא אסורה. בוודאי יש להצטער על ששונאי ישראל הגיעו למצב שהיה הכרח להענישם ולמגרם. היינו מעדיפים ששונאינו ישלימו איתנו ויקבלו עליהם את האמונה בה' א-לוהי ישראל האמיתי, א-לוהי החסד הרחמים והשלום. אולם לאחר שלא עשו תשובה והיה הכרח להענישם, יש בהחלט מצווה לשמוח במפלתה של הרשעה. אין שמחתנו שמחה לאיד על סבלם וייסוריהם של אויבינו, אלא על מידת הצדק שיצאה ומחצה תחתיה את הרשע בעולם.
ברוך שלא עשני גוי
המנטליות התרבותית של שכנינו היא נקמנות רגשית. הנוהג הפראי של גאולת דם הוא הגורם העיקרי למעגל הדמים הבלתי פוסק בחברה הערבית. הרחבת מעגל האיבה מרחיבה את מעגל הנקמנים, והיא מסכנת את חייו של כל יהודי באשר הוא שם, בארץ וברחבי העולם. אצלנו גאולת הדם מותרת רק כחלק ממערכת המשפט. רק לאחר פסק דין רשאי גואל הדם לפעול "כי יחם לבבו". הוא בעצם שליח בית דין להעניש את הפושע, ואינו רשאי לפעל על דעת עצמו.
היינו מעדיפים ששונאינו ישלימו איתנו ויקבלו עליהם את האמונה בה' א-לוהי ישראל האמיתי, א-לוהי החסד הרחמים והשלום. אולם לאחר שלא עשו תשובה והיה הכרח להענישם, יש בהחלט מצווה לשמוח במפלתה של הרשעה
כאן נעוץ ההבדל בין ישראל לעמים, בין תורתנו ובין התרבות הנוכרית של שכנינו. בחוקותיהם אל תלכו! נפעל רק על פי שיקול דעתם הרציונלי של גורמי הביטחון, שהם המופקדים על ביטחוננו, ואין להפריע להם בעבודת הקודש המוטלת עליהם. הם שליחי ה', ועזר ה' בידם יצלח.
