"נו", אני אומר לעצמי, "תעשה משהו". המלך בשדה, והזמן קצר.
השבוע, באמצע סליחות ובין פיהוק לפיהוק, חבר מהעבר אמר לי משהו שתפס אותי לא מוכן. "מוזר לי", הוא אמר, "שדווקא מאז שחזרת בתשובה אתה כל הזמן מבקש סליחה מא-לוהים. הרי אתה בסך הכול מתנהג בסדר".
"נכון", עניתי לו.
אבל התשובה הזו לא באמת ענתה על השאלה. נשארתי איתה עוד קצת. הרי אם אלול הוא רק רשימת עבירות שאני צריך להתנצל עליהן, למה אני מרגיש שהגיע סוף סוף זמן טוב בשנה?
סחתין עליך
אולי אלול הוא לא הזמן שבו עומדים מולנו ומפנים אלינו אצבע מאשימה. אולי הוא דווקא הזמן שבו אומרים לנו: עשיתם דרך. כל הכבוד. עכשיו בואו נראה מה אפשר לשפר.
אלול הוא לא הרגע האחרון לפני שמסלקים אותנו מבית הספר. הוא דומה יותר לתחנה במרוץ שבה מישהו עוצר אותנו ואומר: אם כבר הגעתם עד לכאן, אולי כדאי לפתוח את התיק ולראות מה אתם באמת צריכים להמשיך לסחוב.
יש דברים שסחבנו כל השנה. כעסים. הרגלים. פחדים. אשמה. כל מיני חפצים מיותרים שנדבקו לתיק בלי ששמנו לב. אם אנחנו עומדים לעלות מדרגה, אולי הגיע הזמן להניח חלק מהם בצד. לכן בכל בוקר אני מסתכל קצת אחורה. לא כדי להצליף בעצמי אלא כדי לבדוק. איפה הייתי טוב? איפה נפלתי? מה אני רוצה לקחת איתי הלאה, ומה הגיע הזמן להשאיר מאחור?
ואז מגיע השופר. ופתאום בתוך כל החשבון הזה אני שומע קול אחר: צבי, אשריך שקמת לסליחות. אשריך שניסית שלא להתפרץ על הילדים דווקא כשהסבלנות כבר נגמרה. אשריך שהצלחת להיות קשוב לאשתך גם כשהיית עייף. אשריך שניסית. סחתין עליך.
נכון, התקלקלתי לפעמים. נכון, נפלתי. אבל אני לא הנפילה שלי. בעומק אני עצם הטוב. כך נבראתי. אלול בא להזכיר לי את זה לא כדי לפטור אותי מעבודה אלא כדי לתת לי כוח לעשות אותה
זה לא אומר שהכול מושלם. זה רק אומר שגם הטוב הקטן נחשב. גם הוא חלק מהדרך.
כמובן, מייד מגיע הקול השני. הקול שמזכיר לי את כל מה שלא הצלחתי. את היעדים שלא השגתי, את הכעסים, את הפספוסים, ובעצם כמעט את כל מה שלא בסדר בעולם. לרגע נדמה לי שאני אשם בהכול: בחטא העגל, בחטא המרגלים, במצב הפוליטי ובעוד כמה דברים שבטח שכחתי.
ואז השופר שוב קורא לי לעצור. רגע. לא הכול עליך. רוצה להשתפר? מצוין. רוצה לגדול? נפלא. רוצה להיות אדם טוב יותר? אנחנו איתך. אבל אל תעשה את זה מתוך שנאה עצמית. תעשה את זה מתוך עידוד. מתוך אמונה שאפשר לעלות כיתה.
ואז התשובה כבר פשוטה: כן. אני רוצה.
הסליחות לא באות רק להזכיר לי כמה חסר לי. הן באות להזכיר לי שיש לאן לגדול.
"אבא, טוב כאן"
לאותו חבר היה קשה להבין דבר נוסף: יצאנו לחופשה משפחתית באוקראינה עם ארבעה ילדים מתחת לגיל חמש. שבת במז'יבוז', אצל הבעל שם טוב, עצירה אצל רבי לוי יצחק מברדיצ'ב, אומן אצל רבנו – ואז חזרה לארץ. "מה עשיתם שם?" הוא שאל. "לקחתם ארבעה ילדים קטנים לבקר בקברים?"
לא ידעתי איך להסביר לו את מה שהיה שם, אז סיפרתי לו משפט אחד שהבן שלי, בן ארבע, אמר בשבת במז'יבוז': "אבא, טוב כאן". יש משפטים שילד אומר והם גדולים ממנו.
כי באמת היה שם טוב. לא במובן של אטרקציה ולא מפני שהילדים היו פתאום רגועים יותר. משהו בלב הרגיש נכון. כאילו הגעתי למקום שלא דורש ממני להוכיח כלום. מקום שמקבל אותי ומזכיר לי מי אני רוצה להיות.
השופר שוב קורא לי לעצור. רגע. לא הכול עליך. רוצה להשתפר? מצוין. רוצה לגדול? נפלא. רוצה להיות אדם טוב יותר? אנחנו איתך. אבל אל תעשה את זה מתוך שנאה עצמית. תעשה את זה מתוך עידוד. מתוך אמונה שאפשר לעלות כיתה
אולי בשביל זה צריך צדיק. לא מפני שאי אפשר לחיות בלי קברים, אלא מפני שאי אפשר תמיד להתעורר לבד. לפעמים אנחנו צריכים מישהו שכבר הלך בדרך כדי להזכיר לנו שגם אנחנו יכולים ללכת בה.
יש משהו בריח העץ בבית הכנסת שהתפלל בו הבעל שם טוב. משהו בקירות שאולי שמעו את המילים "יפוצו מעיינותיך חוצה". משהו במפגש עם המקומות שבהם צדיקים חיו, התפללו, נשברו, קמו והמשיכו. הם מזכירים לנו שהחיים הרוחניים אינם תחרות של מי לא נפל. הם מסע של מי מוכן לקום.
הבעל שם טוב פתח שער. אחריו באו תלמידים, צדיקים וחסידויות, וכל אחד בדרכו המשיך לאסוף יהודים שנמצאים קצת רחוק, קצת אבודים, קצת עייפים.
הרבי מלובביץ' פרס את ידיו על פני העולם וחיבק יהודים בכל מקום. רבי נחמן ירד אל המקומות הכי חשוכים וחיפש בתוכם נקודה של אור. ואולי זה מה שהצדיק עושה בשבילנו עד היום: הוא מזכיר לנו שאנחנו לא רק אוסף הטעויות שלנו.
נכון, התקלקלתי לפעמים. נכון, נפלתי. אבל אני לא הנפילה שלי. בעומק אני עצם הטוב. כך נבראתי. אלול בא להזכיר לי את זה לא כדי לפטור אותי מעבודה אלא כדי לתת לי כוח לעשות אותה. לנקות את התיק, להיפרד ממה שכבר לא צריך, להיזכר בטוב שכבר יש בי ולהמשיך הלאה.
כי אם הגעתי עד כאן, כנראה אני בדרך. ועכשיו באמת הגיע הזמן לעלות כיתה. בואו נסדר תיק חדש.
