בכל שנה התופעה הולכת וגדלה: עשרות אלפי צעירות וצעירים גודשים את רחבת הכותל לאמירת סליחות. השבוע, בפוסט ויראלי, תיארה אימא אחת איך הבת שלה וחברותיה קונות בגדי סליחות מיוחדים, בדרך כלל בצבע לבן בוהק, והולכות יחד לכותל לאמירת הסליחות. בעיניהן הגבר הגברי ביותר יהיה מי שיזיל דמעה ויסלסל ניגונים מבית סבא בעת פיוטי הסליחות. האם הזו סיפרה עד כמה היא מופתעת מהטרנד החדש הזה, ופחד ורחב לבבה.
וביום חמישי ברחוב אגריפס ההומה התנוסס בכניסה לסטיקייה הכשרה של השף אסף גרניט שלט מדהים: "הפיתות נגמרו, עימכם הסליחות". גם השף המפורסם הבין שהוא רק משהו לדרך, ושצעירי הדור הזה מעדיפים מזון אחר, אוכל נפש, והם יעניקו את כוכב המישלן שלהם למקום אחר בכלל: לרחבת התפילה בכותל המערבי בחצות.
ושלא כמו כולם אני בכלל לא שואלת בטור הקצר הזה מה קרה להם. זה ברור לי כשמש: אחרי שלוש שנות מלחמה כולם מבקשים תשובה, כולם הבינו שהם לא מבינים, ומי שזה לא מובן לו, אני לא מצליחה להבין אותו. אבל אני, דתייה מבית, רוצה לשאול: מה אמור להלהיב אותי בטרנד החדש הזה? האם ההתרשמות האנתרופולוגית של כולנו לא מתנשאת מעט? הרי כולנו יודעים שהבגדים הלבנים יחזרו לארון בסוף הסליחות, וגם מי שלבשו אותם. אם כן, ממה ההתרגשות?
אנחנו דורשים עוד יותר טוב ועוד יותר טוב
כדתיים אנחנו אמורים להתרשם המדבר החשוב ביותר בעולם: שמחת התשובה. הצעירים האלה יתרגשו, יתלבשו, ידמעו, ישמעו, יעלו לסטורי ויחזרו הביתה מרוצים מאוד מעצמם. "אבל הם מקריבים מעט כל כך!" נכון, אבל גם בפרשת השבוע אדם מביא רק רימון אחד שביכר, תאנה אחת שביכרה, וכבר הוא מצווה: "ושמחת בכל הטוב!"
והשמחה מופיעה בהקשר נוסף בפרשה, כסיבת כל הקללות הבאות על האדם, ל"ע: "ובאו עליך כל הקללות… תחת אשר לא עבדת את ה' א-לוהיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כול". מה משמעות המילים "מרוב כול"? השבוע תזכיר לנו החסידות ביום הולדתה, ח"י באלול, שסיבת העצב היא "מרוב שאתם רוצים את הכל".
לרבי נחמן סיפור מופלא על "הצדיק שנפל עליו עצבות". בסיפור הזה רבי נחמן מתאר צדיק שלעולם אינו מרוצה לגמרי מעבודתו ואינו מבין איך תנועה קטנה של שמחה משנה לגמרי את מקומו בעולם! זו קללה מיוחדת בפרשה, ושמה "מגערת". ואבן עזרא מסביר: "שלא ישמח בדבר אחר יגיעתו". כלומר, זו הגערה העצמית שלנו בכל פעם שעשינו משהו ואנחנו איננו שמחים בו, מפני שאנחנו דורשים עוד יותר טוב ועוד יותר טוב.
נוער הסליחות, עימכם הסליחות
אבל אור החיים הקדוש אומר עוד הרבה יותר מזה: הצעירים האלה פשוט מתקרבים, ולו לרגע אחד, לגרעין שמכיל את כל שמחת העולם: התורה. על המילים "ושמחת בכל הטוב" הוא כותב את מילותיו המפורסמות: "אין טוב אלא תורה, ואם היו בני אדם מרגישים את מתיקות ועריבות התורה היו משתגעים… כי התורה כוללת כל הטובות שבעולם". מוזר. אור החיים לא הרגיש צורך לומר את המילים הפלאיות האלה במתן תורה! הוא אומר אותן עכשיו, בפרשת כי תבוא, שלא הכול בה טוב.
היא מתארת. לצד הברכות גם קללות איומות שאין אחריהן דברי נחמה. רבי חיים בן עטר, החסיד המזרחי, אהובו של הבעל שם טוב, יודע שיבוא דור שבו ייחשפו הצעירים לקללות שמעולם לא דמיינו: בנים ובנות נלקחים לשבי, נתונים לעם אחר, האויבים שלנו מפילים לנו פתאום חומות בצורות. בדור כזה, יודע אור החיים הקדוש, ירצו הצעירים לשמוח שמחה חסידית, שמחה של אף על פי כן, שמחה שיודעת: "גם מעט הוא טוב".
הם ילבשו לבן רק לערב אחד, כמו כלה בחופתה, ואנחנו נביט בהם משתאים, שואלים את עצמנו שאלות נוקבות על השמחה שלנו בעבודת ה': האם עבדנו אותו בשמחה ובטוב לבב? האם אין לנו מה ללמוד מהנהירה הנרגשת הזו לכותל? נוער הסליחות, עימכם הסליחות.
