השנה האחרונה הראתה לנו שוב ושוב איך אבדות יכולות לשוב: חזרו חטופים שכבר לא חלמנו לראותם בארץ החיים, ילד בן ארבע שהה יממה על חוף הים ונמצא, אם ובת רק חלמו ללכת לאיבוד ובעל כורחן רדפנו אחריהן כמציאה גדולה, והשבוע: עצמות יהודה הושבו לקבורה סוף סוף, אחרי עשרות שנים.
השבוע הייתי באומן, בציונו של רבי נחמן, מי שאמר על עצמו שהוא משיב אבדות ומי שכתב: "עניין התשובה הוא להשיב את הדבר אל המקום שנזרק ממנו". כל הרהור תשובה שתרגישו, אמר, הוא סוג של השבת חלקים אבודים למקומם, המקום הזה שנזרקו ממנו פעם.
מה התנאי להשבת אבדה למקומה?
בהלכה יש כלל שלפיו כשיש בסבירות גבוהה "ייאוש בעלים", אין חובה להשיב את האבדה. למשל, כשאין סימן מובהק למה שאבד, כמו שטרות כסף לא-אגודים, סביר להניח שהמאבד התייאש, ולכן המוצא פטור מהשבת האבדה. איזה כלל משונה! מה קשור הייאוש של המאבד להשתדלות של המוצא? באיזה קודקס חוקי בעולם נמצא ציווי כזה?!
כמה מתאים לרבי נחמן, זה שטבע את הכלל "אין ייאוש בעולם כלל", לומר שהוא משיב נשמות אבודות למקומן. אצלו הייאוש הוא סיבת האבדה מלכתחילה. לאדם מקווה, כך הוא מלמד, יאבדו פחות דברים, מפני שהחפצים כביכול קושרים עצמם אליו מכוח תקוותו ומאבדים עצמם ממנו כשהוא מיואש. אני פוגשת נשים רבות כל כך בייאוש פרנסה, בייאוש בנים, וכן, גם ב"ייאוש בעלים": האהבה שהייתה כבר לא תחזור, הן חושבות, ואז האהבה, זו שהפסיקו לקוות לה, הולכת לדרכה כמו גבר שהולך לאיבוד.
רבי נחמן לא הפסיק לקוות לנו שנשוב, ואולי זו הסיבה שלאומן מגיעים אבודים ומאבדים. נערים שהרגישו שהתייאשו מהם, שאמרו להם: "כמה מכוער אתה!" והם נוסעים לאומן שעשה אותם ומבקשים לראות בעיניו את תקוותו הגדולה לגביהם. וחסידי ברסלב דורשים השבוע: "כי תצא למלחמה על אויביך", אויביך ראשי תיבות: 'אין ייאוש בעולם כלל'".
