"תמים תהיה עם ה' א-לוהיך" מצווה הפרשה, ולכאורה קשה לאנשים תבוניים למלא אחר הציווי הזה: ראשית, מפני שתם נשמע לנו תמיד ההפך המוחלט מחכם: "הם יהודים תמימים" נאמר בסלחנות מתנשאת על ההמונים שיגדשו את הכותל המערבי באמירת הסליחות בחודש הקרוב. ושנית, מפני שתמים אפשר לומר על העבר: "הייתי תמימה", וגם על ההווה: "הוא תמים". אבל ברגע שיש כאן ציווי על העתיד, "תמים תהיה", אין כאן תמימות! זו תכונה שאמורים לסגל לעצמנו, כך לפי הפרשה, ואיך אפשר להחליט להיות תמימים? הרי עצם ההחלטה הזו נגועה בחוסר תמימות!
לרבי נחמן מברסלב סיפור נפלא, 'מעשה מחכם ותם'. החכם והתם הם חברים טובים מילדות, אבל בעוד התם תופר נעליים עקומות, החכם משתלם בכל החוכמות כולן. מה ההבדל ביניהם? על התם מספר רבי נחמן: "ומנהגו היה שהיה תמיד בשמחה", ואילו החכם הולך ומסתבך עם עצמו, עם זולתו ועם א-לוהיו עד שהוא מאבד הכול, ואילו התם הופך לחביבו של המלך.
רבי נחמן אינו מוותר על החוכמה בשום אופן, אבל הוא מתעקש לעשות את המעשה הקשה ביותר לאדם חכם: הוא מתעקש לוותר על הציניות. כשאנשים לועגים לנעליים העקומות של התם, הוא אומר להם: "תצחקו עליי כמה שתרצו, רק בבקשה, בלי ליצנות!" הציניות היא אויב התמימות. בכל מעשה שנעשה, חכמים ככל שנהיה, באה הציניות ולוחשת לנו, ממש כמו לחכם של רבי נחמן: "יכולת יותר, זה לא מושלם, זה לא אמיתי".
בעלי היקר הרב חיים חידש לי שראשי התיבות של המילים "ומנהגו היה שהיה תמיד בשמחה" הם תשוב"ה. התשובה האמיתית מחייבת תמיד שמחה, ובבקשה, רק לא ציניות! רק לא ספקנות בדבר התועלת של התשובה, כנותה או כוחה לשנות אותנו באמת. וזה קשה, מפני שלאנשים חכמים קשה לראות את אורה של התשובה שוב ושוב, שנה אחר שנה. הרי ראינו שנכשלנו וחזרנו ונכשלנו. לא הלכנו בדרך ישרה, הנעליים שלנו עקומות. אנחנו לא תלמידת התיכון התמימה ההיא ששמעה דרשות על אורות התשובה והסתערה על חודש אלול. אנחנו חכמים עכשיו. וציניים.
הרב קוק הוא הרב החכם והתם. הוא הרב שבין הכא להתם: בין הבנת העולם הזה בחוכמה גדולה, על כל מחשכיו, ובין ההתעקשות על תמימות שנייה ושלישית ועשירית. נשברה תמימותנו? תמימים נהיה שוב ושוב ושוב.
לכאורה הרב ורבנו שונים מאוד: רבי נחמן נתפס בעינינו התם, ואילו הרב קוק, הפילוסוף בעל הנפש הרחבה כל כך, המשורר, הוא בעינינו החכם. אצל הרב קוק אין קובלים על הרשעה, אצל רבי נחמן קובלים ונאנחים וצועקים. אצל רבי נחמן אתה הביטול, אצל הרב קוק יש לך כנפי רוח. אצל רבי נחמן "ישמע ביזיונו, יידום וישתוק". אצל הרב קוק: "אינני מדבר כי יש לי כוח לדבר, אני מדבר כי אין לי כוח לשתוק". אצל הרב קוק תורת ארץ ישראל היא תורה אחרת. אצל רבי נחמן: "לכל מקום שאני הולך אני הולך לארץ ישראל". הרב קוק הוא שירה, רבי נחמן הוא סיפורי מעשיות. רבי נחמן מספר על שבעה קבצנים, הרב קוק כותב שמונה קבצים.
ושניהם חכמים כל כך ותמימים כל כך מפני שהם מתעקשים על התשובה השמחה: "יש חיסרון בתכונתה של התשובה הנמוכה, שהיא מחלשת את רצונו של האדם ופוגמת בזה את אישיותו. תשובה, איננה החלשת הרצון ושבירת האופי הפנימי של האדם, כי אם דווקא אימוץ רצונו והגברת ערך אישיותו" (אורות התשובה).
חכמים תהיו, תמימים תהיו, והעיקר: שמחים תהיו.
