השמאל לא מבזבז שנייה. התשוקה האדירה שלו לחזור לשלטון, בשילוב החרדה האמיתית מכך שההזדמנות הכי טובה שהייתה לו לעשות את זה בשנים האחרונות עלולה לחמוק לו מבין האצבעות, גורמת לאנשיו לפעול באסרטיביות ובנחישות מבהילות, וניקוי המגישים והדיווחים המפריעים החל מייד.
הראשונה שנעלמה מהמסך היא אילה חסון, אחת העיתונאיות הבולטות והיחידות שמזוהות עם הימין ומחזיקות בתפקיד חשוב בתאגיד השידור הציבורי, שממומן מכספנו ואמור לשרת את כולנו. החטא הנורא של חסון היה שהעזה לדבר על תופעות של פוליגמיה ופגיעה בנשים בחברה הבדואית.
כוהני הדת הפרוגרסיבית מתקשים לשמוע אמירות מהסוג הזה, במיוחד כשהן נוגעות בבעיות אמיתיות שאינן מתיישרות עם הנרטיב הפשוט של טובים ורעים. לדרישת התאגיד, חסון התנצלה ברשתות ובשידור, והתאגיד פרסם התנצלות משלו. אבל כל זה לא הספיק. מנהל החדשות דרש ממנה להקריא בשידור נוסח התנצלות שהכין לה, וכשהיא סירבה, התוכנית שלה לא שודרה.
במופע הכחשה מביך ניסה מנהל החדשות לטעון שלא היה אולטימטום כזה, אבל להפתעתו הוא גילה את יכולות השימוש של אילה חסון בטכנולוגיית "צילום מסך" המתקדמת, וכך ראינו כולנו את ההודעה ששלח לה שאם לא תקריא ״התנצלות זאת״, תיבחן ״חלופה שידורית״. חופש עיתונאי, גרסת הקרוא וכתוב.
אייל ברקוביץ' גילה סימנים של יושרה עצמאית
אבל במובנים מסוימים הסיפור הזה מתגמד ליד מה שעשו השבוע לאייל ברקוביץ'. לא בדיוק עיתונאי, רחוק מאוד מלהיות ימני, ובכל זאת הוא חטא בחטא שקיסרי התקשורת הישנה מתקשים לסלוח עליו: הוא גילה סימנים של יושרה עצמאית. בשבועות האחרונים מתח ברקוביץ' ביקורת על האפשרות להקים ממשלת שינוי בשיתוף המפלגות החרדיות אחרי חודשים ארוכים של קמפיין על גבם של המשרתים. ואז הגיע הקש ששבר את גב הגמל: הוא העז לפקפק בשידור בתואר הדוקטור של אחמד טיבי. ועל זה כבר לא יכלו לעבור לו בשתיקה, והוא הושעה.
אני רוצה להזכיר לכם שאנחנו מדברים על אייל ברקוביץ'. האיש שפרובוקציות ודיבור מטונף הם אצלו לא באג אלא פיצ'ר. האדם שהציע לראש הממשלה ללכת לפסיכיאטר, ששלף אזיקים בשידור והודיע שהוא רוצה לאזוק בהם את בנימין נתניהו, שהודיע לאיתן מור שאבא שלו לא רצה להחזיר אותו מעזה. ואיש לא חשב להשעות אותו, כי זה בדיוק המוצר.
אתה הרי לא תפטר את הירקן שלך משום שמכר לך פלפלים ועגבניות. אבל אמירה אגבית על אחמד טיבי? כאן כבר נחצה הגבול. והמגמה הזאת מפחידה ומסוכנת. אני רק מקווה שלא יתחילו לעשות את זה גם לי ופתאום יחתכו לי משפטים מהטור באמצע, כי אם זה יקרה, אני מבטיח לכם שאני
השתקה נסיבתית
אבל השתקה ברוטלית לא חייבת להתבצע דווקא באמצעות הדחה משידור. בערוץ 12 למשל נהנים משירותיו של העיתונאי הטוב בישראל, עמית סגל. זה נכס שלא מוותרים עליו בקלות, גם לא כשהוא מפרסם דברים שלא בדיוק מתיישבים עם תפיסת העולם של ראשי הערוץ. בכל זאת, להראות לעמית סגל את הדלת החוצה זה גם להראות ללא מעט צופים את הדרך לשלט, ולמנהל הכספים של הערוץ את הדרך למחשבון.
אז מה עושים כשהוא מביא חשיפה שעלולה לפגוע בנרטיב? האמת היא שזה די פשוט. לא עושים כלום. השבוע פרסם סגל חשיפה מטלטלת שבמרכזה הקלטות של ניצב בועז בלט, ראש אגף החקירות והמודיעין במשטרת ישראל. בלט נשמע מותח ביקורת חריפה על הפרקליטות וטוען שהיא מחזיקה במגירה תיקי חקירה ומשתמשת בהם כמנופי לחץ על אנשים, ושכלים דומים מופעלים גם כלפי קציני משטרה באמצעות מח"ש.
אלו טענות חמורות בצורה בלתי רגילה, כאלה שאמורות לטלטל את המדינה מקצה לקצה, ולא משנה לאיזה מחנה אתם משתייכים. ימין, שמאל, שינוי או ריפוי. אם יש אפילו שמץ של אמת בדברים האלה, כולנו בבעיה. איש לא הפריע לעמית סגל לפרסם את החשיפה. אבל הערוץ הגדול והעשיר בישראל, שיודע לנהל מעקב צמוד אחרי כל שבריר מידע שעשוי לרמוז שאולי נתניהו ידע משהו לפני 7 באוקטובר, פתאום לא הצליח למצוא זמן אוויר פנוי אפילו לאזכור קטן נוסף.
במקום להפוך את החשיפה הזאת לסיפור מתגלגל, לדרוש תשובות, להצליב עדויות ולשלוח כתבים לבדוק אם ראש אגף החקירות במשטרה מתאר מציאות אמיתית, נדמה שהמערכת פשוט המשיכה הלאה. כי מסתבר שיש שתי דרכים להשתיק עיתונאי. אפשר להראות לו את הדלת החוצה, ואפשר להשאיר אותו באולפן, לתת לו לדבר, ואז לוודא שאף אחד אחר לא ימשיך את השיחה.
הרגלים רעים
יש לי הרגל ישן שמלווה אותי כבר שנים, ואני פשוט לא מצליח להיגמל ממנו. הוא מוציא אותי מהשגרה הטובה והנוחה שלי, מכניס אותי לסטרס, מטלטל אותי נפשית, ולפעמים אפילו מסכן את חיי. לצערי בשנים האחרונות אני נכנע להרגל הזה בתדירות גבוהה הרבה יותר מבעבר, וגם השבוע זה קורה שוב. אני עולה על מדי צה"ל ויוצא למילואים.
חודש וחצי בלבנון באמצע החורף. או כמו שאנחנו קוראים לזה בסטנדרטים של השנים האחרונות: בקטנה, סבב קצר. והיציאה הזאת למילואים מתחברת לי באופן ישיר לכל הוויכוחים שניהלתי בחודשים האחרונים סביב הבחירות, סביב הממשלה שתקום, ובעיקר סביב השאלה איזה מחנה פוליטי באמת ידאג יותר למשרתים. כי המחנה שנשא בגאון חודשים ארוכים את דגל המשרתים ידע לקפל אותו במהירות מרשימה ברגע שנפתחה האפשרות להקים ממשלה שתזיז את נתניהו.
גם אני מילואימניק. גם אני רוצה שידאגו לי, וגם אני רוצה לעשות פחות מילואים. אני מייחס את מספר ימי המילואים המטורף שעשיתי בשנים האחרונות בראש ובראשונה למחבלי חמאס, וקצת פחות לחברי הכנסת שלנו. אבל ברור שגם לנבחרי הציבור יש אחריות, ויש להם יכולת לפעול כדי לגייס עוד אנשים ולהקל את העומס מעל הכתפיים שלנו.
ועדיין, אני חושב שמי שמוכן להקריב את הערכים שלו בשביל לדאוג לעצמו, מי שמספר לעצמו שהוא ימני אבל מוכן להפקיד את המדינה בידי מחנה ששוקל להקים ממשלה עם תומכי טרור מוצהרים רק כדי שאולי יצטרך לעלות על מדים קצת פחות, עלול לגלות בסופו של דבר שהוא עשה עסקה גרועה במיוחד ונשאר גם בלי הערכים שוויתר עליהם, וגם בלי שום הקלה של הנטל האישי.
כל מילה!! חותמת על זה!