הרב חיים וולפסון, ראש ישיבת ההסדר ירוחם, עסק במתח שבין דמותו של אברהם אבינו כאיש האהבה לבין יצחק אבינו כאיש היראה. לדבריו, השוני ביניהם אינו רק ניגוד – אלא מלמד שאהבה אמיתית זקוקה גם ליכולת לעצור, להצטמצם ולפנות מקום לאחר.
בשיעורו תיאר ראש הישיבה את אברהם כמי שפועל כל חייו מתוך יציאה אל העולם – נודד, נלחם ומבקש ללמד זכות אפילו על אנשי סדום. יצחק, לעומתו, נשאר בנחלת המשפחה וממשיך את מפעל אביו מתוך זהירות והגבלה.
הוא הסביר כי היראה אינה רק פחד, אלא גם הכרה בכך שלא הכול נתון לרצונו של האדם. דווקא מתוך ההכרה הזאת נולדת היכולת להקשיב למציאות ולאדם שמולך, ולא רק להביא אליו את מה שאתה עצמך רוצה לתת.
"האהבה עצמה זקוקה ליראה"
בהמשך הביא הרב את דברי רבי לוי יצחק מברדיצ'ב על הפסוק "אברהם הוליד את יצחק", ומתוכם הסביר כי האהבה עצמה זקוקה ליראה כדי שלא תהפוך לנתינה חד-צדדית שבה האדם עסוק בעיקר בעולמו שלו.
לדבריו, אדם יכול לרצות להעניק לאחר את כל הטוב שבתוכו – את כוחותיו, שאיפותיו ועולמו – אך אם אינו בודק מה האחר באמת צריך, הוא עלול לתת הרבה ובכל זאת לא לראות אותו.
הרב הדגיש כי הצמצום אינו ויתור על העולם הפנימי של האדם, אלא ניסיון להתאים את הנתינה כך שתוכל באמת להגיע אל מי שנמצא מולו.
גם בתוך עם ישראל
את אותו עיקרון החיל גם על המפגש בתוך עם ישראל. מי שאוהב מאוד את העם ומבקש להביא לו את הטוב שהוא מאמין בו, עלול להיות שקוע כל כך בעולמו עד שיפספס את מי שחושב אחרת.
הרב ציין כי גם הצד השני נושא איתו אמונות, שאיפות ורצון להיטיב, ולכן היכולת להביט לרגע במציאות דרך עיניו יכולה לאפשר לחיבור להיות עמוק יותר.
לדבריו, מתוך השילוב בין אהבה ליראה, בין הרצון לתת לבין היכולת לפנות מקום, יכולה להיוולד גם מידת הרחמים – ואיתה האפשרות להגיע באמת אל לבו של אדם אחר.
