מעמד מיוחד ומלא הוד יש לתפילות ראש השנה ויום הכיפורים, כפי שמשתקף בהלכות ובמנהגים הרבים שנתייחדו למועדים.

ראוי לציין בזה את פסק השולחן ערוך (או"ח נה, כא כב) שבני יישוב קטן רשאים לכוף זה את זה ואף להוציא ממון כדי להבטיח מניין בימים אלו, "כיון דמנהג בכל נפוצות הגלות שאפילו אותם שאין להם מנין שלם שוכרין אחד או שנים" (ב"י שם). כלומר, המנהג קיבל תוקף משפטי.

כמו כן משקל מיוחד ניתן להשתתפות הנשים בתפילה, כפי שמתואר בשו"ת תרומת הדשן (תלב) שאפילו נשים בימי נידותן – שבחלק מקהילות אשכנז נהגו שלא תיכנסנה לבית הכנסת – התירו להן לבוא, שלא ירגישו "לעיצבון רוח ולמחלת לב שהכל מתאספין להיות בצבור והמה יעמדו חוץ".

בימים אלו ייחודי גם אופי התפילות וסגנונן, כגון היתר מיוחד לומר את תפילת העמידה בקול (או"ח קא, ג; תקפב, ט) ובכפיפת קומה (או"ח תקפב, ד), וכן תוספות מיוחדות ופיוטים שונים. כל אלו ועוד הם תוצר של עבודת הלב המיוחדת המתבקשת בימים הנוראים.

אלא שמתוך ההוד והרוממות הללו עולה עובדה היסטורית מרתקת: מאות שנים הגיעו יהודים לבית הכנסת, בפרט בימים הנוראים, בלי להבין את מוצא פיהם. יהודים שחיו באזורים שונים בעולם הכירו את השפה המקומית, ואילו את לשון הקודש לא ידעו. מקצתם היו דתיים אדוקים שהתפללו שלוש פעמים ביום, ואחרים הגיעו במועדים מיוחדים. הצד השווה ביניהם הוא שהתפללו בלי להבין את שפת התפילה.

תופעה זו הביאה לידי הדפסת סידורים הכתובים בתַעֲתיק (טרנסליטרציה), מילים בלשון הקודש הבנויות מאותיות לועזיות. לפני כמה שנים הראה לי ניצול שואה סידור כזה, הכתוב באותיות גרמניות, ששרד עימו בתופת. סמוך למילים "מי במים ומי באש, מי בחרב ומי בחיה" כתוב בקטן "Hier wird geweint", כאן בוכים. זהו שיקוף נאמן למצבם של יהודים רבים בגלות, שהתפללו בדמעות בלי להבין בדיוק על מה הם בוכים.

האם צריך לשנות?

מציאות זו עוררה שתי שאלות הלכתיות. שאלה אחת היא אם יוצאים ידי חובה בתפילה ללא הבנה. הקושי נעוץ בעובדה שלכאורה עניין הכוונה בתפילה הוא חלק מהותי מהמצווה. כלומר, אפילו לדעות שמצוות אינן צריכות כוונה, תפילה ללא כוונה היא כגוף ללא נשמה.

פתרון בעיה זו נעוץ בחלוקה מפורסמת של הגר"ח מבריסק (תפילה ד, א) בין שני סוגי כוונה בתפילה. לשיטתו, עיקר הכוונה המעכבת בתפילה נוגעת לעצם העמידה נוכח ה', ולא הבנת תוכן התפילה. לכן יהודי שאומר את מילות התפילה מתוך מודעות שהוא עומד נוכח ה', יוצא ידי חובתו אף שהוא אינו מבין את לשון הקודש.

במובן מסוים מנהג קהילות ישראל הוא ויתור תת מודע על "תפילה אותנטית" אישית בשפת האם לטובת הכלליות, הקדושה, הרציפות ההיסטורית והחיבור הכלל ישראלי

שאלה שנייה היא האם אפשר במקום סידורי תעתיק להדפיס סידורים שיש בהם תרגום ממשי. כך יהיה קיום המצווה מהודר יותר, שכן הוא יכלול את הבנת המילים, וחוויית התפילה תהיה משמעותית יותר באמצעות הזדהות עם התכנים שקבעו אנשי כנסת הגדולה.

לגבי שאלה זו לכאורה יש בידינו תשובה פשוטה, שכן כבר במשנה בסוטה (ז, א) מובא שתפילה נאמרת "בכל לשון", וכך נפסק בשולחן ערוך (או"ח קא, ד), בהדגשה שעיקר דין המשנה נסב על התפילות הקבועות, שאומר כל הציבור, ובפרט תפילת עמידה.

החתם סופר מבסס את המנהג

אם כן, היינו אמורים להכיר קהילות שהתפילה בהן מתנהלת באנגלית, בערבית, בגרמנית ועוד. ולא היא. קהילות ישראל, רובן ככולן, דבקו בנוסח התפילה בלשון הקודש גם כשהמתפללים לא הבינו דבר.

מי שעמל לבסס את מנהג ישראל על יסודות ההלכה הוא רבנו משה סופר, בעל חתם סופר. בתשובותיו (חלק ו ליקוטים פד) ובחידושיו על הש"ס (שבת יב ע"ב) הוא הביא ראיות מהראשונים שהיתר המשנה להתפלל "בכל לשון" הוא עקרוני וניתן רק במקרים חריגים וחד-פעמיים.

הראיה הראשונה היא מהלכות תפילה לרמב"ם (א, ד). שם מוסבר שעקב גלות בבל חלקים גדולים מהעם "נתבלבלו שפתם והיתה שפת כל אחד ואחד מעורבת מלשונות הרבה… ומפני זה כשהיה אחד מהן מתפלל תקצר לשונו לשאול חפציו או להגיד שבח הקדוש ברוך הוא בלשון הקדש", ולכן תיקנו את נוסח התפילה עזרא ואנשי כנסת הגדולה. מכאן שקביעת התפילה בלשון הקודש נעשית דווקא למי שאינם דוברים אותה כראוי.

בימים אלו ייחודי גם אופי התפילות וסגנונן, כגון היתר מיוחד לומר את תפילת העמידה בקול

כמו כן מביא החתם סופר את לשון הראב"ד בשו"ת תמים דעים (סימן קפד), שתפילות אומות העולם מגיעות לקב"ה דרך המלאכים, כל מלאך לפי לשון האומה שתחתיו, ולעומתן ישראל הם מעל המלאכים, ולכן צריכים לקבוע תפילתם בלשון הקודש. בהקשר זה הוא מזכיר את דברי הרמב"ן (שמות ל, יג) שכל בריאת העולם ודיבור ה' עם הנביאים הם בלשון הקודש. קביעת החתם סופר נפסקה להלכה במשנה ברורה (קא סקי"ג).

שלא יגנבו לנו את התפילות

מכלל המקורות שהביא החתם סופר יש שני מקורות שצוינו במראה מקום בלבד, ללא הרחבה או הסבר. הראשון הוא שו"ת דבר שמואל (סימן שכא), המתעד מקרים חריגים של תפילה בלעז. כמובן, יש בתשובה זו חיזוק לעמדת החתם סופר, שכן היזקקות לעדויות על מקרים היוצאים מן הכלל מלמדת על הכלל.

המקור השני הוא שו"ת שער אפרים (סימן יג) לרבי אפרים הכהן מווילנה (בן דורו של הש"ך). בתשובה זו דן המחבר בפיוטים שנתייסדו בתקופת הראשונים וקודם לכן. לעומת התפילה הקבועה, שאותה מבין באופן בסיסי כל דובר לשון הקודש, הפיוטים קשים מאוד להבנה ומבוססים על ניבים מהמקרא, התלמוד והמדרשים בלשון רמז.

בעל שער אפרים טוען שחכמים כתבו פיוטים קשים בכוונה: "ולזה הטעם לא רצו התנאים והגאונים אשר יסדו הפיוטים לכתוב בלשון שמבינים הכל, כדי שלא יבואו העכו"ם ויתפללו אלו התפלות לעבודת אלילים שלהם… ומי שרוצה ללמדם המה מובנים היטב על פי שיטת תלמוד ומדרשים ומאמרי הזוהר וספרי הקבלה, ואף שאינם מובנים לשאר העם".

גם אם אפשר לצאת ידי חובה בלשון לעז, עיקר העמידה נוכח ה' מתקיימת על ידי הכרה בקדושת התפילה, רוממותה ונצחיותה, הנאמרת בלשון התורה והנביאים

כלומר, יש עניין שתפילות ישראל יהיו ייחודיות ולא יתערב בהן זר. לראיה הוא מציין מדרש שהסיבה שאסור לכתוב תורה שבעל פה היא כדי שלא יעתיקו אותה הגויים, כפי שעשו לתורה שבכתב. מה שנכון לתורה נכון גם לתפילה.

יכול להיות שהחתם סופר ציין תשובה זו כי ראה בה חיזוק לעמדתו שאין ראוי לתרגם בקביעות את התפילות ללשון לעז, שכן באופן זה התפילות פחות ייחודיות לנו, וכל נוכרי דובר לשון לעז יוכל להבינן ואולי אף לעשות בהן שימוש לפולחנו.

תפילה אותנטית ותפילה קדושה

לצד ההסברים הלמדניים מצאנו הסבר מעניין לחשיבות התפילה בלשון הקודש בדברי הגרי"י ויינברג בשו"ת שרידי אש (א, ט): "לא נשאר לנו מקום ליהדות שלמה וטהורה חוץ מבית הכנסת, ולכן צריך לדקדק ששם תהא לשון הקודש השוררת היחידה. ודבר זה, שאוסרים השימוש בלשון זרה בבית הכנסת, מעורר בלב את הצורך ללמוד לשון הקודש ויש לאיסור זה כוח השפעה גדול ביודעים ובלא יודעים, שעל ידי כן מתעצם בלב הרגשת הקדושה של התפילה ושל בית הכנסת".

הרב וינברג מסביר את ערך שימור לשון הקודש, הן מצד שבאופן זה בבית הכנסת מיוצגת "יהדות שלמה וטהורה", הן מצד עידוד הציבור ללמוד את לשון הקודש. אך בסוף דבריו הוא מציג הסבר מיוחד: איסור השימוש בלשון לעז מעצים את הרגשת הקדושה.

נוכל להבין זאת במישור הפסיכולוגי: ככל שהדבר אפוף סתרים ולא-מובן הוא מעורר כיסופים ורגשות קודש אל הנעלם.

אך נראה שהרב ויינברג כיוון לרעיון עמוק מזה: גם אם אפשר לצאת ידי חובה בלשון לעז, עיקר העמידה נוכח ה' מתקיימת על ידי הכרה בקדושת התפילה, רוממותה ונצחיותה, הנאמרת בלשון התורה והנביאים, עם כל ישראל בכל מקומות מושבותיהם. מדובר כאן ברווח המהותי, הנוגע לעצם המצווה והבנת הגובה האמיתי של מעשה התפילה.

דברים אלו מתאימים למה שכתב הרב אפרים זלמן מרגליות בספרו יד אפרים על השולחן ערוך (קא, ד): "המיקל לעצמו לומר שיוצא בלשון לעז גוערין בו בנזיפה, שלא יפרוש מדרכי צבור, שנהגו בכל תפוצות ישראל מאז מעולם לומר נוסח התפלה בלשון הקודש, שיוצא אף שאינו מבין".

במובן מסוים מנהג קהילות ישראל הוא ויתור תת מודע על "תפילה אותנטית" אישית בשפת האם לטובת הכלליות, הקדושה, הרציפות ההיסטורית והחיבור הכלל ישראלי. זו התפילה שהביאה אותנו עד הלום.

לתגובות: [email protected]