כשבא הרב נתנאל יוסיפון ראש ישיבת אורות נתניה לנחם את אחד משכניו שישב שבעה על אימו, הוא לא ידע שבאותו ביקור יגלה מי עוד הקשיבה לתקיעות השופר שלו.

״אתה יודע״, אמר לו השכן, ״בשנים האחרונות אימי הייתה חולה ומרותקת לביתה, והיא כל כך שמחה לשמוע את התקיעות שלך״.

הרב תקע ברחוב. היא הקשיבה מתוך הבית. הוא לא ראה אותה ולא ידע שהיא שם, אבל קול השופר הגיע עד אליה.

״אף פעם איננו יודעים במי זה יגע״, אומר הרב. אחרי שנים של יציאה לרחובות בראש השנה, יש לו לא מעט סיפורים שממחישים זאת. אלה סיפורים על אנשים שעוצרים באמצע היום כדי לשמוע, על מי שמחכים מראש, וגם על מי שתחילה מסרבים ומבקשים כעבור רגע לחזור.

נתניה: השומעים שלא רואים

את ראשית הדרך זוכר הרב יוסיפון היטב. הגרעין בנתניה היה אז חדש. בראש השנה הוא יצא מבית הכנסת אחרי שעות ארוכות של תפילה, מלא שמחה ורצון להביא משהו מאווירת התפילה גם אל הרחוב. מרוב התלהבות התחיל לשיר בקול ״ה׳ מלך״, אבל הרגיש שזו אינה בדיוק הדרך.

מאוחר יותר, בדרכו לתפילת מנחה, פגש את שליח הרבי מליובאוויטש בנתניה, הרב מנחם וולפא, אוחז שופר בידו. ״כל השכונה כבר שמעה תקיעות שופר״, אמר לו הרב וולפא. המפגש הזה נשאר איתו.

בשנים הבאות חברי הגרעין הצטרפו למבצע שופר. היום, מספר הרב יוסיפון, קבוצה שלמה יוצאת לרחובות ומזכה אנשים בשמיעת התקיעות. השנה הצטרף לתוקעים גם ילד שחגג בר מצווה רק שבוע לפני ראש השנה.

לצד השמחה, הוא מספר בכנות גם על הקושי: אחרי התפילות והסעודה צריך לקום מהבית, לצאת לרחוב ולפנות לאנשים זרים. לפעמים נענים בשמחה, ולפעמים מסרבים.

באחת השנים, כשלא מצא כוח לצאת, פתח חוברת סיפורים על מבצע שופר כדי להתחזק. אחד הסיפורים תיאר אדם שמאתר חבורות לפי ריח המנגל, ניגש אליהן ומציע לתקוע. הרב אימץ את הרעיון: הוא מחפש משפחות וחברים שיושבים יחד מתחת לבניינים, ומציע להם להוסיף למפגש גם את מצוות היום. לעיתים, הוא מחייך, מפצירים בו להישאר ולהתכבד.

עם השנים כבר יש מי שמזמינים אותו מראש ומחכים שיגיע לביתם. אבל דווקא המפגשים הלא מתוכננים מלמדים אותו עד כמה רחוק מגיע הקול.

פעם תקע לאדם או שניים ברחוב. כשסיים, יצאה מהחצר הסמוכה משפחה שלמה. אבי המשפחה הניח את ידו על ראשו והודה לו בהתרגשות. כולם הקשיבו, בלי שהתוקע ידע על כך.

בפעם אחרת הבחין בחבורה גדולה של בני נוער בחצר סגורה של בית ספר. הם נכנסו בטיפוס מעל הגדר, והוא, בבגדי החג, נשאר בחוץ. המרחק לא עצר אותו: הוא קרא אליהם, הם נעמדו, הברכה נאמרה בקול והשופר נשמע מעבר לגדר.

היו גם מפגשים שנמשכו דקות בודדות: רוכב אופנוע שהניח כיפה, בירך, שמע והמשיך לדרכו; נהג שעצר אחרי תקיעות לקבוצת נערים, יצא מהרכב וביקש לשמוע בעצמו. עוד אדם, עוד עצירה, עוד הזדמנות.

הרצליה: ״הייתי מוכן לשים עכשיו מיליון דולר״

בגרעין התורני בהרצליה מספר אחד הפעילים על סיבוב בפארק גליל ים. די היה להכריז שבעוד רגע יהיו תקיעות שופר כדי שעשרות אנשים יתקבצו סביבו. הם ביקשו לשמוע, וגם להבין: מה עניינו של השופר, ואיך מסבירים אותו לילדים.

בגינה ציבורית אחרת פגש משפחה שישבה לבדה בצוהרי היום. כשהציע לאב לשמוע שופר, האב קרא לילדיו והתרגש עד עמקי נשמתו.

״אתה שליח של אלוקים, הייתי מוכן לשים עכשיו מיליון דולר בשביל לשמוע שופר״, אמר לו.

בהמשך הדרך עבר הפעיל ליד בית אבות ושאל אם כבר שמעו שם תקיעות. האחראי הזמין אותו להיכנס והלך לקרוא לעובדים. בעודו ממתין ברחבת הכניסה, שמע לפתע את מערכת הכריזה: ״כל מי שרוצה לשמוע שופר נא לרדת ללובי בכניסה״. כעבור רגע נשמעה תזכורת נוספת: ״שופר עוד שתי דקות בכניסה״.

הביקוש לחיבור בחג עלה בהרצליה גם עוד לפני התקיעה הראשונה. אישה חילונית, מטפלת רגשית במקצועה, פנתה לפני ראש השנה לאנשי הגרעין בעיר. היא רצתה להגיע לתפילות, אבל ביקשה קודם להבין את המילים ולדעת על מה היא מתפללת.

בקשתה הייתה פשוטה וממוקדת: למצוא מישהי שתשב איתה לפני החג ותלמד איתה מתוך המחזור.

אחת מנשות הגרעין נענתה, והשתיים למדו יחד. לאחר מכן סיפרה האישה עד כמה המפגש היה משמעותי עבורה, ואיך מצאה בתפילה משהו שחיפשה כל השנה. הלימוד המשותף נמשך גם לקראת יום הכיפורים.

קריית אונו: מאות בכל מוקד

בקריית אונו קיבל המפגש בפארקים שם משלו: ״שופארק״. תנועת מעיינות קריית אונו הזמינה את התושבים לשישה מוקדים ברחבי העיר לשמיעת שופר, לסדר תשליך ולפעילויות לילדים.

הרב אוריאל סעייד מהתנועה מספר כי בכל אחד מהמוקדים השתתפו מאות אנשים, ובסך הכול הגיעו אלפים.

״כל עם ישראל ממש השתוקק ורצה לשמוע, זה היה מרגש מאוד״, הוא אומר.

הפריסה ברחבי העיר אפשרה לתושבים לפגוש את תקיעות החג בפארק הקרוב לביתם, ולבוא עם הילדים גם אם לא השתתפו בתפילות בבית הכנסת.

רמת השרון: ״עשיתם לי את ראש השנה״

ברמת השרון נעצרה ליד המתנדבים מכונית. הנהג שאל אם יוכלו לתקוע עבורו. הם הסכימו בשמחה והציעו להמתין שיצא, אבל הוא ביקש להישאר ברכב: הוא לא רצה שיראו אותו שומע תקיעת שופר.

הם תקעו. כשסיימו, עיניו היו מלאות דמעות. הוא איחל שנה טובה ונסע.

במפגש אחר עצרו צעיר שרץ עם אוזניות ושאלו אם ירצה לשמוע. הוא היסס והתלבט, ולבסוף הסכים. כששאלו אם ירצה לברך, השיב: ״לא, לא… אין מצב״.

בתום התקיעות, מספר המתנדב, עיניו התמלאו דמעות. ״תודה! עשיתם לי את ראש השנה״, אמר.

גם אישה מבוגרת בכיסא גלגלים, שעברה ברחוב עם מטפלת, סירבה בתחילה. כעבור כמה שניות התחרטה וקראה לתוקע לחזור. כשסיים אמרה לו: ״תסתכל על העיניים שלי, אני לא מפסיקה לבכות״. ואז בירכה אותו: ״שתצליח לתקוע לכל האנשים ברמת השרון״.

הפעילות התקיימה בגינות ובמוקדים רבים בעיר, ובהם גינת אלכסנדרוני, גינת נהרדעא, פארק הנצח, גינת השח״ל החדשה, גן המטוס, כיכר העירייה וגן הבנים. במתחם הביג, מספרים המתנדבים, נמשכו התקיעות עד השקיעה. עוד לפני שהסתיימו שלושים הקולות, כבר המתינו השומעים הבאים.

״תקע אתה בשופר שלי״

אחד המתנדבים ברמת השרון הגיע לחג עם חשש מסוג אחר. בשבועות שלפני ראש השנה התאמן שוב ושוב, ובקושי הצליח להפיק עשרה קולות רצופים.

ובכל זאת, בראש השנה לא הצליח להישאר בבית. הוא יצא עם אשתו, עצר בחצר הראשונה ושאל: ״רוצים לשמוע תקיעת שופר?״

התשובה הייתה כן. האנשים נאספו סביבו, והוא חשש לפתע שלא יצליח לתקוע עבורם.

״התפללתי מעומק הלב״, סיפר. ״אמרתי: ריבונו של עולם, אני כאן רק בשביל להמליך אותך, תקע אתה בשופר שלי!״

הפעם יצאו הקולות פשוטים, ברורים וחזקים. הוא השלים שלושים קולות והרגיש, במילותיו, ״סיוע משמיים״.

מאחורי מבצעי השופר עומדים אנשים שבוחרים לצאת אחרי שעות של תפילה וסעודת חג, ללכת עוד רחוב ולפנות לעוד משפחה. הפעילות של הגרעינים והמתנדבים מאפשרת לאנשים שאינם מגיעים לבית הכנסת לפגוש את מצוות החג במקום שבו הם נמצאים. לעיתים המפגש מוביל ללימוד משותף, לעיתים להזמנה לשנה הבאה, ולעיתים נשארת ממנו רק תודה קצרה לפני שהרכב ממשיך לנסוע.

ולפעמים, כמו שלמד הרב יוסיפון בביקור אצל שכנו, התודה מגיעה רק כעבור שנים. התוקע כבר המשיך בדרכו, אבל מאחורי אחד החלונות הייתה אישה שחיכתה לשמוע.