עשרות שנים התנהל המאבק הכלכלי בין ארצות הברית לאיראן במעגל מוכר: וושינגטון הטילה סנקציות, טהראן מצאה נתיב מעקף; ארצות הברית פגעה ברשתות מימון, איראן העבירה את הפעילות לחברת קש, לנמל אחר או חלפן אחר. כך נבנה מנגנון איראני משוכלל של הישרדות ועמידה בלחץ. הנפט המשיך לזרום (גם אם בהנחה עמוקה ובמסלול עוקף שהפחיתו דרמטית את הרווח האיראני), הכסף המשיך להיכנס לטהראן (באמצעות בנק צדדי או בעסקאות מבוססות על זהב) והשלוחות האזוריות המשיכו לקבל מימון, גם אם במחיר גבוה יותר.
העימות הנוכחי שונה, משום שהוא מנסה לשבור את המעגל הזה מן היסוד. אחרי חודשים של עימות צבאי ישיר, שהגיע לשיאו במבצע שאגת הארי (או זעם אדיר, כפי שנקרא בארצות הברית), מצור על נתיבי השיט ופגיעה בתשתיות צבאיות, ארצות הברית עוברת לשלב שנועד לנצל את החולשות שנחשפו.
הממשל בוושינגטון מכנה את המהלך הנוכחי "מבצע הבידוד הכלכלי" (Operation Economic Outcast), ובמסגרתו הוא מבקש לפגוע לא רק באיראן עצמה אלא בכל התשתית הבין-לאומית שמאפשרת לה להמשיך לתפקד: הבנקים, חברות הנפט והביטוח, חלפני הכספים, הנמלים וחברות הקש. "אני לא מנסה לכפות על איראן לשוב לשולחן המשא ומתן", הבהיר לאחרונה הנשיא טראמפ. "לא אכפת לי כלל אם יחתמו על הסכם חסר ערך מבחינתם. אני מעדיף בהרבה את העמדה שבה אנחנו נמצאים עכשיו: כמעט שליטה מלאה במצר הורמוז וכלכלה איראנית שקורסת".
טראמפ מציג כאן תפיסה שאינה רואה בסנקציות מנוף בדרך לפשרה מהירה אלא כלי לשינוי מאזן הכוחות. מבחינתו עצם הפגיעה ביכולת האיראנית לייצא נפט, להשיג מטבע חוץ ולשקם את כוחה חשובה לא פחות מהאפשרות לחתום על הסכם. ההיגיון פשוט גם אם הביצוע מורכב: מצור ימי לבדו יכול לעכב מטעני נפט; סנקציות לבדן יכולות להכביד על המסחר; תקיפות לבדן יכולות לפגוע ביכולת הצבאית. אבל כאשר שלושת הכלים מופעלים יחד, כל אחד מהם מחזק את האחר. המצור מצמצם את הנפט שאפשר למכור, העיצומים מקשים להפוך את התמורה למטבע חוץ, והאיום הצבאי נועד להרתיע מדינות וחברות מסחריות מפני ניסיונות להחזיר את הנתיבים לפעילות.
זהו הרקע לדברים החריגים למדי שנאלץ נשיא איראן, מסעוד פזשכיאן, לומר בשבוע שעבר על מצב המשק. "הייצוא ירד ב-25% עד 35%, והייבוא ירד הרבה יותר. מי שמבין בכלכלה יודע מה משמעות הדבר", אמר הנשיא ועקץ את מי שטוענים שהסנקציות אינן מזיקות: "כשאומרים שלסנקציות אין שום השפעה, אני כבר לא יודע מה לומר – גם היגיון הוא דבר טוב."
פזשכיאן מעיד כי המלחמה עברה לנקודות התורפה הכואבות ביותר לא רק למשטר אלא גם לאזרח הפשוט: חשבונות הבנק, מחירי הסחורות (וזמינות הסחורות) ואספת הדלק.
כעת השאלה אינה רק מי מוכן לקנות את הנפט אלא אם אפשר בכלל לשלח אותו אל הקונה. נפט, רב ואיכותי ככל שיהיה, נעשה לנטל הולך ומכביד ככל שהוא נותר זמן רב יותר במכלים שלו
אם כן, השאלה המכרעת אינה אם הלחץ מורגש באיראן – הוא מורגש היטב. השאלה היא אם הוא יוכל להישמר לאורך זמן, אם ארצות הברית תהיה מוכנה לפגוע גם בשחקנים גדולים במדינות שלישיות שעדיין מסייעות לאיראן ואם המצוקה הכלכלית תוביל להסדר, לשינוי התנהגות לעוד סבב הסלמה, או, בתקווה, לתחילת סופו של המשטר באמצעות קריסה מבפנים.
התשובה על השאלות האלה תקבע גם את מצבה של ישראל, את היציבות בלבנון ואת הסיכוי שהעימות יעבור לשלב צבאי חדש אחרי בחירות האמצע בארצות הברית, בתחילת נובמבר הקרוב.
70% אינפלציה
דברי הנשיא פזשכיאן חשובים לא רק בגלל הטון ועצם ההודאה במשבר אלא גם בגלל התוכן. כאשר נשיא איראן מדבר על ירידה של 25%–35% בסחר הכולל, ובמיוחד על פגיעה קשה יותר בייבוא, הוא מתאר בעיה עמוקה יותר ממחסור זמני במטבע. ייבוא שנפגע פירושו פחות חומרי גלם, פחות חלקי חילוף, פחות מוצרים חיוניים ויותר קושי לשמר תעשייה, תחבורה ושירותים אזרחיים.
גם אם המשטר מסוגל להמשיך לממן את מוסדות הביטחון, הוא נדרש לעשות זאת על חשבון הכלכלה האזרחית. "לא נעצור עד שכל צינור חמצן פיננסי שנותר למשטר האיראני ינותק", הצהיר סקוט בסנט, שר האוצר בממשל טראמפ. "לפני זמן לא רב אמרתי שנמוטט את המטבע האיראני. הריאל עמד אז על 800,000 ריאל לדולר. עכשיו הוא כבר חצה את רף שני המיליון. אין להם גישה למטבע חוץ, והאינפלציה יצאה משליטה".
שער של יותר מ-2.2 מיליון ריאל לדולר, המשקף צניחה של כשליש בערכו של הריאל בתוך חצי שנה בלבד (וכשני שלישים מאז כניסת טראמפ לבית הלבן), הוא חלק מאותה תמונה. לאזרח האיראני זה אינו נתון מקרו-כלכלי אלא התייקרות מתמשכת של מזון, תרופות, שכר דירה ותחבורה. לבעל עסק זהו קושי לדעת מה יעלה המלאי הבא, אם יהיה אפשר לרכוש מטבע חוץ ובאיזה מחיר. האינפלציה השנתית הממוצעת מתקרבת ל-70%, ומחירי המזון עולים מהר יותר. הפער בין השכר ובין יוקר המחיה גדל, וזה מחליש את תחושת השליטה של הציבור במצבו.
המבחן הגדול ביותר של המבצע נמצא מחוץ לאיראן. סין הייתה הלקוחה החשובה ביותר של נפט איראני, והשחקנים הסיניים – בתי זיקוק, חברות סחר, נמלים ומוסדות פיננסיים – הם מבחן המציאות של הסנקציות המשניות
במצב כזה נוצר מעגל שלילי. הציבור מחפש דולרים וזהב כדי להגן על החסכונות; הביקוש למטבע חוץ דוחף את הריאל עוד למטה; המדינה צריכה לממן ייבוא יקר יותר וסובסידיות גדולות יותר; המחירים ממשיכים לעלות. כשהתהליך נמשך חודשים, המשבר חדל להיות בעיה של נגיד הבנק המרכזי. הוא הופך לשאלה פוליטית ולמבחן של יכולת המשטר לספק צרכים בסיסיים.
המחסור בבנזין מבליט את הפרדוקס האיראני. איראן היא יצרנית נפט גדולה, אבל אין פירוש הדבר שהיא עצמאית לגמרי בדלקים מזוקקים. יכולת זיקוק מוגבלת, תשתיות שנפגעו או לא שודרגו, צריכה מסובסדת והברחות יוצרות כולן תלות בייבוא. כעת, כשהנתיבים הימיים והפיננסיים הולכים ונחסמים, גם רכישת דלק דורשת עוד זמן, עוד מטבע חוץ ועוד נכונות מצד ספקים ומובילים להסתכן.
ארה"ב מרחיבה את הלחץ על איראן: עשרות גורמים הוכנסו לרשימת הסנקציות
התוצאה היא תורי ענק המשתרכים בדרך למשאבות הדלק, המעידים כי הלחץ האמריקאי שעוצר או מאט מכלית במפרץ, משפיע בסופו של דבר גם על האזרח הפשוט.
איראן כבר הוכיחה בעבר שהיא יודעת לקצץ, להבריח, להסתגל ולהעדיף את הישרדות המערכת על פני רווחת האזרחים. הלחץ הנוכחי מצמצם מאוד את מרחב הפעולה שלה, אבל אינו מחליף כשלעצמו אסטרטגיה מדינית.
מבצע הבידוד הכלכלי
ארצות הברית מטילה מגבלות על איראן מאז המהפכה האסלאמית של ח'ומייני ב-1979, וגם בשנים האחרונות, בייחוד מאז חזרת טראמפ לשלטון, ננקטו צעדים נוקשים נגד האיראנים. לכן החידוש אינו בעצם קיומן של הסנקציות. החידוש הוא בניסיון להפוך אותן למערכה אחת, הנשענת על המצור הימי ועל הנכונות להשתמש בכוח כדי להגן עליו.
המבצע בנוי מארבע שכבות. הראשונה היא המצור הימי, שמקשה על איראן להוציא נפט דרך מצר הורמוז. השנייה היא סנקציות משניות נגד בנקים, מתווכים וחברות במדינות שלישיות. השלישית היא חסימת נתיבי עקיפה חלופיים של הסנקציות – זהב, נכסים דיגיטליים (ביטקוין וכדומה), טכנולוגיה, תעופה וספנות. השכבה הרביעית היא דיפלומטית: פניות ישירות לממשלות, רגולטורים ומוסדות פיננסיים בדרישה לצמצם את הקשר עם איראן ואיום בפעולה אמריקאית אם לא יעשו זאת.
| הרכיב במבצע | מנגנון הלחץ | התוצאה המבוקשת |
| המצור הימי | פיקוח על תנועת מכליות ועל הנמלים | פגיעה בייצוא הנפט ובהכנסות במטבע חוץ |
| סנקציות משניות | איום בהגבלת הגישה לדולר ולמערכת האמריקאית | הרחקת בנקים, חברות סחר ומתווכים מאיראן |
| חסימת נתיבי עקיפה | טיפול בזהב, בנכסים דיגיטליים, בטכנולוגיה, בתעופה ובספנות | ייקור והאטה של המסחר הבלתי פורמלי |
| אכיפה מדורגת | סימון יעדים, פניות למדינות וענישה בגלים | יצירת הרתעה לפני פגיעה בשחקנים מרכזיים יותר |
במרכז המהלך נמצאים חמישה תחומים: נכסים דיגיטליים יכולים לשמש להעברות שאינן עוברות במערכת הבנקאית הרגילה; רכיבי טכנולוגיה דו-שימושיים יכולים להגיע לתוכניות טילים, סייבר וגרעין; זהב מאפשר לשמור על ערך המטבע ולבצע עסקאות כשהדולר אינו נגיש; תעופה וספנות מחברות בין איראן לשוקי הסחר שלה. מבחינת ארצות הברית, אלה אינם תחומים נפרדים אלא חלקים מאותה תשתית עקיפה.
הרחבת הסנקציות המשניות משנה את מרכז הכובד. בעבר הופנה המסר בעיקר לטהראן: מי שיעשה עסקים עם איראן עלול להיענש. כעת המסר מופנה ישירות לשותפיהם העסקיים: אם תמשיכו לאפשר את הפעילות האיראנית, אתם מסתכנים באובדן גישה לשוק האמריקאי ולמערכת הדולרית. זהו מנוף חזק, משום שמעט מאוד מוסדות פיננסיים גדולים יכולים להרשות לעצמם לוותר על הדולר.
"לכל מדינה נקבע פרק זמן מוגדר לסגור את הפעילויות שאיתרנו. אם הן לא יפעלו, אנחנו נפעל באופן חד-צדדי", אמר שר האוצר בסנט. המסר היה ברור: בנק, נמל, חלפן או חברת ביטוח שימשיכו לסייע לאיראן, עלולים לאבד את הגישה למערכת הדולר האמריקאית. "כל גורם שמסייע להלבין כסף לאיראן יורחק ממערכת הדולר האמריקאית. השעון מתקתק".
הצעדים הראשונים כבר סימנו את הכיוון. על גורמים הקשורים לשלוחת דובאי של בנק מלי, אחד הבנקים האיראניים הגדולים, הוטלו עיצומים; חברה מהונג קונג סומנה; מוסד פיננסי באיחוד האמירויות נקשר בניסיון לספק לאיראן גישה לדולרים. בהמשך הופעל לחץ גם על בנק גולדן גלובל בטורקייה, מהלך שיצר משבר דיפלומטי מתון עם ארדואן, חברו הטוב והקרוב של טראמפ. כל יעד כזה הוא מסר לגורמים אחרים בשוק: הסיכון האיראני אינו נעצר בגבול איראן.
הצלחת המבצע תימדד לא רק במספר השמות שייכנסו לרשימות העיצומים. השאלה החשובה היא כמה מוסדות יתרחקו מעסקאות איראניות עוד לפני שיוטלו עליהם סנקציות. אם בנקים יקשיחו בדיקות, חברות ביטוח יסרבו לכסות הפלגות וחברות ספנות ידרשו מחיר גבוה עד בלתי ריאלי, הלחץ יעשה את שלו גם ללא הצהרות פומפוזיות או שמות מבצעים דרמטיים.
קריסה של 90%
החזית שהפגיעה ניכרת בה בצורה הברורה ביותר היא ייצוא הנפט. מאז חידוש המצור באמצע יולי נחתך הייצוא האיראני דרך מצר הורמוז לרמה חריגה ביותר לרעת האיראנים: בינואר 2025, ערב כניסתו של טראמפ לבית הלבן, ייצאה איראן ביום כ-1.4–1.6 מיליון חביות נפט וקונדנסט (גז טבעי מעובה המשמש לערבוב דלקים ובא בעיקר משדות הגז העצומים של דרום פארס).
בפברואר השנה, ערב המלחמה, זינקו הטעינות ליותר משני מיליון חביות ביום, ככל הנראה בניסיון להקדים משלוחים לסגירת חלון הייצוא. בחודש שעבר הן קרסו ל-220,000–255,000 חביות ביום בלבד: ירידה של יותר מ-80% מאז השבעת טראמפ וכמעט 90% מהשיא שקדם למלחמה. במילים אחרות, תעשיית ייצוא הנפט קרובה לקריסה.
התוצאה היא תורי ענק המשתרכים בדרך למשאבות הדלק, המעידים כי הלחץ האמריקאי שעוצר או מאט מכלית במפרץ, משפיע בסופו של דבר גם על האזרח הפשוט
ההבדל לעומת סבבי סנקציות קודמים הוא פיזי. בעבר הצליחה איראן להמשיך להוציא נפט למרות לחץ כבד: היא החליפה דגלים הניצבים בראש התורן של מכליות, שיבשה נתוני מיקום, העבירה מטענים מאונייה לאונייה והציעה הנחות עמוקות לקונים – בעיקר מסין. כעת השאלה אינה רק מי מוכן לקנות את הנפט אלא אם אפשר בכלל לשלח אותו אל הקונה. נפט, רב ואיכותי ככל שיהיה, נעשה לנטל הולך ומכביד ככל שהוא נותר זמן רב יותר במכלים שלו.
לטהראן נותרו דרכי פעולה, דוגמת חביות שכבר נמצאות במכליות ובמלאי צף מחוץ לאזור המצור, אך מלאי צף הוא פתרון זמני. מכלית שפרקה מטען צריכה לחזור ולהיטען, ואם היא אינה יכולה לשוב לנמל איראני, כמות החביות הזמינה הולכת ומצטמצמת, והנפט הולך ונערם.
האם זהו ריכוך לקראת מהלך צבאי?
השאלה אם המצור והלחץ הפיננסי נועדו לכפות עסקה או להכין את הקרקע למבצע צבאי רחב יותר לאחר בחירות האמצע בארצות הברית היא לב הוויכוח בוושינגטון.
הטענה שמדובר בריכוך אינה מופרכת. הלחץ הכלכלי נשען על הישגים צבאיים שכבר הושגו. פגיעה במכ״מים, במשגרי טילים, בתשתיות ימיות ובחלק מיכולות הייצור וההתחדשות של איראן אמורה לצמצם את יכולתה להגיב ולשקם במהירות את מה שנפגע. המצור הימי עצמו נשען על נוכחות צבאית, על הגנה על נתיבי השיט ועל נכונות להגיב לניסיונות איראניים לשבש את המצור. במובן הזה המבצע הכלכלי הוא המשך של המערכה הצבאית ולא מסלול נפרד ממנה.
מן הצד השני, הבית הלבן אינו מעוניין בהכרח בהסלמה רחבה ערב הבחירות בנובמבר. דיווחים מארצות הברית מצביעים על רצון לשמור את העימות תחת שליטה, להפעיל לחץ כלכלי ולתת לצבא זמן לחדש מלאי של חימושים מדויקים. האפשרות לתקיפות כבדות יותר לאחר בחירות האמצע עולה בדיונים, אך היא אינה תוכנית מאושרת ואינה לוח זמנים שאפשר לבנות עליו הערכה ודאית.
כאן משתלב הטיעון החריף של ההיסטוריון הצבאי ויקטור דייוויד הנסן מאוניברסיטת סטנפורד. הנסן, מחשובי החוקרים בעולם להיסטוריה צבאית והעולם הקלסי, סבור שהזהירות האמריקאית בחודשים הראשונים של המערכה הייתה טעות. לשיטתו, אחרי הפגיעה הצבאית הראשונית היה צורך להמשיך ברצף תקיפות כבד על מטרות אסטרטגיות באיראן, ובהן הר המכוש (אתר תת-קרקעי איראני מבוצר, הסמוך למתקן הגרעין בנתנז וייתכן שעמוק יותר מהאתר בפורדו שהופצץ במבצע עם כלביא), תשתיות דו-שימושיות, גשרים, מערכות תקשורת ושדות תעופה.
רק אז, לפי הנסן, הייתה צריכה ארצות הברית להדק את המצור ואת הסנקציות המשניות. לפי הקו שהנסן מציג, שילוב מוקדם של הלם צבאי עם חסימת מטבע חוץ היה עשוי להביא את איראן לנקודת שבירה כבר כעת.
הנסן אינו קורא רק להרחבת התקיפות. הוא מציג תפיסה רחבה יותר: איראן לשיטתו מפרשת כחולשה פשרות, הפוגות והסכמים חלקיים. לכן היא תסכים לשנות כיוון רק כשלא ייוותרו לה נתיבי מילוט. לדברי הנסן, המנהיגות האיראנית תנסה למשוך זמן, להמר על שחיקת הנחישות האמריקאית ולהמתין לשינוי פוליטי בוושינגטון בדמות ניצחון של הדמוקרטים בנובמבר ושליטה של השמאל האמריקאי על בית הנבחרים ואולי אפילו על הסנאט, שעלולים להצר מאוד את צעדיו של טראמפ. לתפיסתו של הנסן, עצם היכולת האיראנית להמשיך לשגר טילים, לאיים על השיט ולהתחיל לשקם יכולות שנפגעו מלמדת שהלחץ טרם הובא לעומק הדרוש.
הטיעון הזה מחבר בין הזירה האיראנית לפוליטיקה האמריקאית. איראן יודעת שמחירי הדלק, תמונות המלחמה וההתנגדות הציבורית בארצות הברית עלולים להפוך לבעיה לממשל טראמפ. האיראנים עשויים להניח שאם ישרדו עד אחרי בחירות האמצע, הקונגרס החדש, התקשורת ודעת הקהל יקשו על הבית הלבן להמשיך במדיניותו. באותה מידה וושינגטון יכולה לראות בחודשיים שנותרו עד הבחירות הזדמנות להגביר את הלחץ בלי להיכנס מייד לעימות רחב ויקר יותר.
אך הפרשנות הזאת אינה חוק טבע. לחץ גדול יותר יכול להביא את איראן למשא ומתן, אך גם לחזק את המחנה הניצי בטהראן, להגדיל את הדיכוי הפנימי ולעודד תגובות נגד. גם הטענה שאידאולוגיה לבדה מסבירה את מדיניות איראן, מחמיצה מציאות מורכבת יותר. ההנהגה בטהראן פועלת מתוך אידאולוגיה, אך גם משיקולי הישרדות: מאזן כוחות פנימי, הערכת התמיכה מרוסיה ומסין ויכולת להטיל מחיר על ארצות הברית ועל מדינות המפרץ.
לכן נכון לראות בלחץ הכלכלי ריכוך במובן הרחב: הוא פוגע בהכנסות, מקשה את ההתאוששות ומכביד על האיראנים רכש צבאי. אירוע יחיד בסגנון פרל הרבור – תקיפה מסיבית וקטלנית נגד כוח אמריקאי – יכולים לשנות את התמונה ואת סדר העדיפויות עוד לפני הבחירות.
ההכרעה תלויה גם בסין ובמפרץ
המבחן הגדול ביותר של המבצע נמצא מחוץ לאיראן. סין הייתה הלקוחה החשובה ביותר של נפט איראני, והשחקנים הסיניים – בתי זיקוק, חברות סחר, נמלים ומוסדות פיננסיים – הם מבחן המציאות של הסנקציות המשניות. אם תסתפק ארצות הברית בפגיעה בחברות קטנות ובמתווכים שוליים, היא תוכל לייקר את עקיפת הסנקציות, אך לא לחסום אותה כליל. מנגד, אם תחליט לפגוע בגורמים סיניים גדולים, היא עלולה להצית חיכוך כלכלי רחב עם בייג׳ינג.
מדינות המפרץ גם הן נתונות במלכוד. איחוד האמירויות הוא צומת סחר ופיננסים חשוב לאיראן, אך גם שותף לאמריקאים שחושש מתגובה איראנית. וושינגטון מבקשת מהאיחוד לצמצם את הפעילות מול טהראן, ואילו איראן יכולה לנסות להעלות את המחיר האזורי של ציות כזה. לכן ההחלטות שיתקבלו באבו דאבי, בדובאי ובבירות אחרות במפרץ ישפיעו על יעילות המבצע לא פחות מהחלטות שמתקבלות בוושינגטון.
אירופה היא מקרה נוסף שבו צריך להבחין בין הצהרה להתחייבות. האיחוד האירופי בירך על הפעלת לחץ נוסף על איראן ועל התיאום עם ארצות הברית, אך תמיכה מדינית אינה זהה להצטרפות מלאה למבצע. אירופה לא אימצה בפומבי את כל רשימות העיצומים האמריקאיות ולא הפכה את החברות האירופיות לשותפות מחויבות באכיפה. לבנקים וליצואנים ההבדל הזה גדול מאוד.
בסופו של דבר מבצע הבידוד הכלכלי כבר שינה את כלכלת המלחמה של איראן. שלושה מדדים יראו אם הלחץ משנה את המאזן באמת. מדד אחד הוא משך הזמן שבו לא תצליח איראן לחדש את ייצוא הנפט מנמליה אל השווקים באסיה. המדד השני הוא התנהגותם של בנקים, חברות ביטוח ונמלים: אם הם ינתקו קשר עם הסחר האיראני, או שהנפט והכסף פשוט ימשיכו לעבור דרך חברות קש ומתווכים בדובאי, בטורקייה, בסין ובמרכזי סחר אחרים באסיה. המדד השלישי הוא היחס בין הכלכלה לצבא: ככל שתנסה טהראן לפצות על הלחץ באמצעות פעולה במצר הורמוז, במפרץ או באמצעות שלוחותיה, כך יגדל הסיכון שהמבצע שנועד לספק מנוף מדיני יהפוך למנוע של הסלמה.
ההשפעה של המצור על תוכנית הגרעין האיראנית אינה מסתכמת במניעת הגעתם של רכיבים רגישים. תוכנית גרעין מתקדמת נשענת על שרשרת ארוכה ויקרה של ייבוא דו-שימושי, ציוד מדידה ובקרה, חומרים מיוחדים, שירותי הובלה, ביטוח, תשלומים למתווכים וכוח אדם מקצועי. כאשר המצור מצמצם את הכנסות הנפט ואת הגישה למטבע חוץ, וכאשר הסנקציות המשניות מרתיעות בנקים, חברות ספנות וספקים במדינות שלישיות, כל חוליה בשרשרת הזאת נעשית איטית, חשופה ויקרה יותר. גם אם איראן מסוגלת להמשיך בחלק מפעילותה באמצעות מלאים קיימים, ייצור מקומי ורשתות הברחה, קשה יותר להחליף ציוד שנפגע, לשדרג מערכות, לשקם תשתיות ולרכוש רכיבים שאין להם תחליף מקומי מלא.
במילים אחרות, המצור לא בהכרח עוצר בן לילה את ההעשרה או את המחקר, אך הוא פוגע ביכולת של איראן לשמר לאורך זמן תוכנית גרעין מתקדמת, עמידה ומתחדשת, במיוחד לאחר פגיעות צבאיות שכבר חייבו אותה להפנות משאבים לשיקום.
המצור הכלכלי אינו פועל בחלל ריק. הוא פוגש איראן שכבר ספגה פגיעה צבאית ניכרת, ובעיקר מקשה עליה לתקן את הנזק. שר האוצר בסנט חש כי הניצחון קרב ובא: "מבחינה צבאית השמדנו את חיל הים שלהם, את חיל האוויר שלהם, חלק גדול ממלאי הטילים והרחפנים שלהם, וחשוב לא פחות: כנראה 85% עד 90% מהמפעלים שיכולים לבנות אותם מחדש".
השאלה המכרעת אינה אם הלחץ מורגש באיראן – הוא מורגש היטב. השאלה היא אם הוא יוכל להישמר לאורך זמן
זהו ההיגיון של המהלך האמריקאי: לא להסתפק בפגיעה חד-פעמית אלא להפוך את ההתאוששות עצמה ליקרה, איטית ומסוכנת. כאשר מחירי המזון והדלק עולים, הריאל נשחק והמשכורות מאבדות מערכן, גם אנשי ביטחון זוטרים אינם חסינים מפני התסכול. בגל המחאה האחרון נרשמו דיווחים על סירובי פקודה ועל אנשי כוחות ביטחון שסירבו לירות במפגינים. אפשר בהחלט להניח שמצוקה מתמשכת, אכזבה מן ההנהגה ותחושה שהמשטר אינו מסוגל עוד להגן על עתידם של אנשיו עלולות להרחיב את הסדקים האלה.
אך מכאן ועד המסקנה שכוחות הבסיג' או משמרות המהפכה פשוט יניחו את נשקם, המרחק גדול. ליבת מנגנון הדיכוי נשענת לא רק על משכורת: היא נהנית מהטבות, מקידום, מגישה לרשתות כלכליות ומאינדוקטרינציה ממושכת; ובעיקר היא יודעת מה עלול לקרות למי שמסרב לפקודה. המשטר כבר הוכיח שהוא מוכן לבצע טבח אכזרי בציבור הרחב כדי לשמור על הכוחות שמגינים עליו, ובחודשים האחרונים הוא אף חיזק את התיאום בין המשטרה לבסיג׳ ואת יכולות המעקב והאכיפה.
לכן התרחיש הסביר בטווח הקרוב אינו קריסה פתאומית של מנגנון הדיכוי אלא שחיקה הדרגתית: סירובים מקומיים רבים יותר, צורך רב יותר בתמריצים ובאיומים וקושי רב יותר להחזיק את הרחובות אם תפרוץ מחאה רחבה ומתואמת בכמה מוקדים בעת ובעונה אחת בשל הקריסה הכלכלית הממשמשת ובאה.
זו אולי הסיבה שראש הממשלה נתניהו הצהיר השבוע כי קריסת המשטר היא יעד מוצהר של מדינת ישראל. בה בעת אמר השבוע רון דרמר כי ישראל ואיראן יכולות להפוך בקרוב לבנות ברית אם המשטר יקרוס. כעת הגיע הזמן לתרגם את המילים האופטימיות למעשים, אך אלו כנראה לא יתרחשו עד הבחירות בארצות הברית ובישראל.
