אף שארצות הברית שבה להילחם באיראן, ונראה כי ישראל עשויה להצטרף אליה מחדש, נחשולי הזעם והביקורת שהציפו את השיח הציבורי בישראל על התפנית התמוהה במדיניות הממשל, לצד תחושת הנבגדות, ממשיכים להסעיר את רוחנו. 

נראה כי סגן הנשיא ג'יי-די ואנס, המזוהה ממילא יותר מכל דמות אחרת בממשל עם הקו המשפיל והמחליש את ישראל ואת ארצות הברית כאחת, הסיט את האש ביתר שאת לכיוונו, כשהעניק לאחרונה ריאיון שנוי במחלוקת להסכת של ג'ו רוגן. את תשובותיו על השאלות התאורטיות והפרובוקטיביות של המראיין בנושאי המלחמה, יחסי חוץ ותאוריות הקונספירציה סביב תיקי אפשטיין פירשו מנהיגי הימין ואנשי תקשורת אצלנו כביטויים לאנטישמיות וככרסום בפרדיגמת היחסים הנוחה והמוכרת בין ישראל לארצות הברית. 

כותבת שורות אלה מבקשת לחלוק על הפרשנות המחמירה של הרטוריקה של ואנס ולהציע פרשנות חלופית הן מצד תוכן הדברים והן מצד הסיפור הפוליטי האמיתי העומד מאחוריהם. פרשנות שלפיה הממשל הרפובליקני מציע לישראל מערכת יחסים בוגרת ועצמאית יותר מיחסי התלות שקיבענו לעצמנו, העשויה להעניק לנו חירות אמיתית לנהל את יחסי החוץ שלנו בהתאם לאינטרסים הלאומיים האמיתיים שלנו, ולא של מעצמות זרות. 

גם אם החירות הזו עלולה ליצור בעתיד התנגשויות מדיניות, ואימא אמריקה תתהפך מחדש ותבקש להשיב את הילד הביתה, היא תגלה כי מאוחר מדי, ואין דרך חזרה. כללי המשחק החדשים מתנהלים בין שני מבוגרים אחראים, ולא בין אם לתינוק.

ריאליזם מדיני צרוף

מצד תוכן התשובות של ואנס בריאיון, ראשית חיוני לציין כי המראיין היה קונספירטיבי להחריד בשאלותיו, שמטרתן להכשיל, אך סגן הנשיא השיב לו בתחכום ובריסון. שנית, פירוק טענותיו של ואנס מגלה גישה בריאה של ריאליזם מדיני צרוף: הוא מקבל בהבנה גמורה ניסיונות התערבות של מדינות כמו ישראל, רוסיה וקטר במדיניות החוץ של ארצות הברית. שנתחיל למנות כאן שמות של ארגוני שדולה פרו-ישראליים? 

במשתמע הודה ואנס כי מדינות נוהגות בדיוק כפי שגם ארצות הברית עצמה מתערבת ומנסה להשפיע על מדיניות החוץ שלהן. אמרנו כללי משחק? בד בבד הוא הבהיר כי ישראל היא בעלת ברית, ולא רוסיה או קטר. הוא ציין בשפה רציונלית ומחושבת כי בין בעלות ברית לעיתים האינטרסים חופפים, ולעיתים הם מנוגדים. 

נובמבר האיום בפתח

וכעת אבקש להזמין את הקוראים לסיפור הפוליטי האמיתי שמסביר את תופעת ואנס בפרט ואת התפנית של הממשל בכלל. סיפור שמשום מה אנחנו מתקשים להכיר במשקלו המכריע כמחולל מרכזי בתמורות בסנטימנט של הממשל הרפובליקני עד מבצע שאגת הארי. 

ממשל טראמפ ניצב בפני מערכת בחירות כפולה וגורלית, אמצע קדנציה ונשיאות, להבטחת עתיד המפלגה הרפובליקנית, עתיד המערב, וכן, גם עתידה של ישראל. ניצחון בבחירות הללו הוא שאלה קיומית אמיתית. ואולם ניצחון רפובליקני אינו אפשרי ללא תמיכת הבסיס האלקטורלי, והממשל שרוי בעיצומו של מאמץ סיזיפי לתמרן בין אילוצים פנימיים לבריתות בין-לאומיות כדי לזכות באמונו של האלקטורט הזה. 

האלקטורט הזה גדל באמריקה של ארבעים השנה האחרונות, לאחר שהתנ"ך הוצא מתוכנית הלימודים בבתי הספר הציבוריים, ולכן הוא נעדר אמפתיה לביטחונה של ישראל ומתנגד למלחמה באיראן כרגע. 

האלקטורט הזה נשחק מאוד בסקרים וטוען כי טראמפ שכח את הבטחות הבחירות שלו להשיב עטרה אמריקאית ליושנה, לחזק את הכלכלה, הפרנסה והשגשוג האמריקאי ולהימנע משקיעה ב"מלחמות מיותרות" מעבר לים שמאיימת על כל ההישגים שהממשל השיג בתחומים אלה עד למלחמה. האלקטורט עוקב בעיניים כלות אחר השקיעה של ארצות הברית במצרי הורמוז ושל הבטחות הממשל על "אמריקה תחילה". 

לכן הממשל, המכיר בחשיבות ההכרעה של איראן לא פחות מישראל ומזדהה איתה, מוצא עצמו לכוד בהתנגשות חזיתית בין האינטרסים הפנימיים של אמריקה ובין האינטרסים החיצוניים שלה, המשותפים עם בעלת הברית המופתית שלה. 

בחירתם של טראמפ ושל ואנס להעדיף את האינטרסים הפנימיים כדי לנצח בבחירות היא אך מתבקשת והגיונית. לישראל ולארצות הברית יש אומנם אינטרסים אסטרטגיים משותפים, אך חייבים להודות כי הם אינם חופפים תמיד באופן מוחלט. ואין באמת הזו כדי להפחית מן ההישגים האמיתיים של השותפות האסטרטגית שנוצרה במלחמה. לא רק שאין כאן בגידה, אלא יש כאן רגע נדיר של התנגשות כפולה, הן בין האינטרסים הלאומיים של שתי שותפות מדיניות, הן בין האילוצים הפוליטיים הפנימיים להתחייבויותיהן הבין-לאומיות, שמתרחשת לאחר תקופה ממושכת ועוצמתית של תיאום אסטרטגי מוחלט ביניהן.  

כששמרנים כמו בן שפירו תוקפים את ואנס, הם כורתים במו ידיהם את הענף שישראל יושבת עליו

על פי אותו עיקרון של ריאליזם מדיני צרוף, הממשל אף משכיל לשמור על אויביהן המשותפים של ארצות הברית וישראל קרובים אליו. הנשיא אינו בדיוק אידיוט שימושי של קטר או של הטורקים. הוא מעצב את חוקי המשחק לפי האמרה המקיאוולית האלמותית בגרסתו של מייקל קוליאונה לפרנקי פנטנג'לי: "שמור על חבריך קרובים, אך על אויביך קרובים יותר". טראמפ שומר על האויבים המשותפים קרוב אליו כדי לעקוב מקרוב אחר מזימותיהם וכוונותיהם ולהשיג מידע אם הם מתכננים לפעול נגדו או נגד בעלות בריתו. 

וראוי לעמוד על היבט לכאורה זניח אך מכריע: אסור לנו להפגין תמימות באשר למקורן של ההתקפות הללו על יחסי ואנס והממשל כלפי ישראל. מבט מקרוב יגלה כי הקולות הללו בוקעים כמעט תמיד מהאגף הליברלי של המפלגה הרפובליקנית. כששמרנים כמו בן שפירו תוקפים את ואנס, הם כורתים במו ידיהם את הענף שישראל יושבת עליו. הרי מי יהיו בעלי הברית עם ישראל, אם בכלל, אם יפסיד ואנס, המועמד לבחירות לנשיאות? ביידנים או טאקר קרלסונים? 

עיתונאים, פוליטיקאים ופעילי ימין בכירים במחנה הלאומי נגררים למתקפה מיותרת על ואנס שאינה אלא הדהוד הטיעונים של היהדות הליברלית בארצות הברית, שאינה מעוניינת בנשיא שמרן אלא בנשיא ליברלי. בפועל אנחנו מאפשרים לאגף הליברלי לשבש את הקשר הטבעי בין המחנה הלאומי בישראל ובין המחנה הלאומי בארצות הברית, ומחזקים, לא פחות ולא יותר, את מחנות השונאים שלנו בשמאל ובימין. האם יצאנו מדעתנו? 

לא נעים לנו לשמוע את הרטוריקה הקרה והעניינית של הנשיא ושל סגנו, אבל יחס זה כלפינו, שאולי הוא זמני ואולי קבוע, אינו מכוון אלינו כאן בישראל, אלא לאוזנו של בסיס תומכי המפלגה הרפובליקנית. הם משדרים להם שהם מבינים את פחדיהם ואת סדר העדיפויות הלאומי שלהם. בדיוק כפי שנתניהו מכוון אלינו כשהוא מצהיר השכם וערב על חשיבות נוכחותנו באזור הביטחון מצפון לליטאני, מדרום לו או בעזה, או על הכרעתה של איראן. 

המחנה הלאומי בישראל חייב להתבגר ולאמץ התבוננות-על מדינית. ההיסטוריה דוחפת אותנו להיפרדות מפרדיגמת התלות בחיבוקי הדוב של ממשלים אמריקאיים ולנהוג כמדינה בוגרת הנוהגת באחריות כלפי שותפתה האסטרטגית הזקוקה לניצחון קריטי בבחירות. כי משמעות הפסד של המפלגה הרפובליקנית בבחירות היא אחת: הליך הדחה מתמשך, והסיכוי להמשיך את המהלכים ההיסטוריים של הממשל הזה, לרבות הבסתו של משטר הרצח באיראן, ישקע למצולות. העולם ישוב לגלוש במדרון החלקלק לעבר עריצות השמאל הגלובליסטי והתחזקות מחדש של מוסדות הרשע הבין-לאומיים. המערב כולו יפסיד.

לסיום, ואנס מציע לישראל פרדיגמה חדשה של שותפות: יחסי כבוד בין שתי מדינות לאום עצמאיות המכבדות זו את האינטרסים הלאומיים של זו. זה נשמע רשמי, קר ומרוחק, אך אין בהצעה כדי לייבש התנחלויות, והיא מקפיאה דיו את רעיון הקמתה של מדינה פלשתינית.