3,500 יהודים גרים כיום בלב השכונות הערביות במזרח ירושלים ומשנים אט אט את אופיין ואת מראן. בשכונת שמעון הצדיק, שנוסדה בה נקודת אחיזה יהודית כבר ב-1890, אולם זו ננטשה במלחמת השחרור ויושבה מחדש רק ב-1998, גרות כיום 22 משפחות יהודיות. בית המשפט העליון מעכב זה כמה שנים פסקי דין שיאפשרו פינוי פולשים ערבים מעשרים דירות נוספות.
בבית אורות שבהר הזיתים – שהוקם ב-1990 – גרות כיום שלושים משפחות יהודיות. בקדמת ציון, שעל גבול גדר ההפרדה באבו דיס – שהוקמה ב-2004 על אדמות שנרכשו עוד ב-1925 – גרות כיום עשר משפחות. אגב תמרון בסבך הבלתי אפשרי של הצנרת הממסדית מתקדמת לאיטה תוכנית לבנייה מסיבית במקום שתביא אליו על פי התכנון לא-פחות מ-400 משפחות.
במתחם חושן שבראש הר הזיתים, שנכנסו אליו התושבים היהודים בליל הבחירות של 2006, גרות כיום עשר משפחות. בשכונת מעלה הזיתים, שהוקמה ב-2003 במורדות הר הזיתים, ובמעלות דוד, הצמודה אליה, גרות כיום 170 משפחות, שהן כאלף נפש בסך הכול.
בשכונת נוף ציון שבג'בל מוכבר, שנוסדה ב-2008, גרות כיום 125 משפחות. עם השלמת מבנים נוספים בשנים הקרובות יתווספו לשכונה עוד עשרות רבות של משפחות. התוכנית המאושרת לשכונה, אגב, יומרנית במיוחד וכוללת הקמת שני בתי מלון ומתחמי מסחר לצד השכונה, ליצירת רצף עד טיילת ארמון הנציב.
בעיר דוד, שההתיישבות היהודית בה חודשה ב-1992, גרות כיום 85 משפחות. בגבעה ממול, כפר השילוח – בשטח שיישבו עולי תימן בין 1882 למאורעות תרצ"ו (1936), והיהודים שבו להתגורר בו בשנת 2005, גרות כיום עוד 43 משפחות יהודיות. 15 דירות נוספות שפונו בחודשים האחרונים מפולשים ערבים – שמקצתם גרו בהן עוד מלפני מלחמת ששת הימים והוצאו בעקבות הליכים משפטיים שהתמשכו יותר מעשרים שנה – יאוכלסו בקרוב לאחר שיפוץ. בבתי המשפט מוסיפות להתנהל עתירות נגד פולשים נוספים, מה שעשוי להרחיב בעתיד עוד הרבה יותר את ההתיישבות היהודית בכפר. עמותת עטרת כהנים מגייסת בימים אלה תרומות לשם שיפוץ הבתים שנגאלו.
ברובע המוסלמי וברובע הנוצרי בעיר העתיקה, שההתיישבות היהודית בו חודשה ב-1979 וזכה לכינוי "הרובע היהודי המתחדש", גרות כיום תשעים משפחות יהודיות.
בניגוד לשכונות הירושלמיות הגדולות שמעבר לקו הירוק, כלומר באזורים שהיו נתונים לריבונות ירדן עד מלחמת ששת הימים – רמות, נווה יעקב, פסגת זאב, רמות, גילה, ארמון הנציב והר חומה – שגרים בהן כיום יותר מ-230,000 יהודים, שהם קרוב ל-40% מיהודי ירושלים, את ההתיישבות בעומק השכונות הערביות מובילות בעיקר עמותות פרטיות. המרכזיות שבהן הן אלע"ד ועטרת כהנים. ממילא מובן מדוע כאן המספרים אחרים לגמרי.
עד לעבר הלא-רחוק בכלל, לא רק שהמדינה ועיריית ירושלים לא סייעו בתהליך הזה, אלא לא-פעם גם טרחו לתקוע מקלות בגלגלים. כשהחלה ההתיישבות היהודית בעיר דוד למשל טרח ראש העיר דאז טדי קולק להגיע למקום ולהפגין נגד היאחזות יהודית במזרח העיר. הכיתוב על השלט שנשא, אגב, היה "לא ניתן לרסק את ירושלים השלמה".
ובכל זאת, אף שלכאורה גם אחרי עשורים ארוכים של מאמצי התיישבות עדיין מדובר בטיפה בים הערבי של מזרח העיר, בתנועות השמאל וגם באתרים הערביים לא מפסיקים לספר על ניצחון יהודי גדול ומתמשך. עוד לא ניצחון מוחלט, אבל איך אומרים? אנחנו כפסע משם.
גן עדן כמקדם
"עָשִׂיתִי לִי גַּנּוֹת וּפַרְדֵּסִים וְנָטַעְתִּי בָהֶם עֵץ כָּל פֶּרִי", אומר קהלת ומתכוון כנראה קודם כול לעמק הקדרון, בנקודה שמתחת לבריכת השילוח. זהו גן שיר השירים שבו שכנו גם ערוגות הבושם, נרד וכרכום, קנה וקינמון עם כל עצי לבונה, כנזכר במגילה ההיא.
גן המלך מוזכר גם בספר מלכים ובספר ירמיהו כמסלול שדרכו ניסה צדקיהו מלך יהודה להימלט מפני הכשדים: "וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאָם צִדְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה וְכֹל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה, וַיִּבְרְחוּ וַיֵּצְאוּ לַיְלָה מִן הָעִיר דֶּרֶךְ גַּן הַמֶּלֶךְ בְּשַׁעַר בֵּין הַחֹמֹתָיִם; וַיֵּצֵא דֶּרֶךְ הָעֲרָבָה".
האתר הזה נזכר גם בספר נחמיה (ג, טו) בקשר לעבודות שיקום וביצור חומות ירושלים בידי שבי ציון בראשית ימי הבית השני: "וְאֵת שַׁעַר הָעַיִן הֶחֱזִיק שַׁלּוּן בֶּן כָּל חֹזֶה שַׂר פֶּלֶךְ הַמִּצְפָּה, הוּא יִבְנֶנּוּ וִיטַלְלֶנּוּ וְיַעֲמִיד דַּלְתֹתָיו מַנְעוּלָיו וּבְרִיחָיו, וְאֵת חוֹמַת בְּרֵכַת הַשֶּׁלַח לְגַן הַמֶּלֶךְ, וְעַד הַמַּעֲלוֹת הַיּוֹרְדוֹת מֵעִיר דָּוִיד".
עד מלחמת ששת הימים אכן היה השטח הזה פרדס רחב וריק ממבנים, אולם הפקרות רבת שנים מצד העירייה והמדינה והזנחה מודעת של מזרח העיר הביאו – בעיקר בשלושים השנים האחרונות – להתמלאות השטח במבנים ערביים. הערבים אגב מכנים את המקום "אל-בוסתן". עוד בימי ניר ברקת בראשות העיר שינתה העירייה כיוון בנוגע למזרח העיר בכלל ובעניין גן המלך בפרט, וביקשה להרוס את המבנים הבלתי חוקיים שמילאו בינתיים את העמק מקצה לקצה ולהשיב את המקום לתפארתו.
"מתוך מחויבות לעבר והתחשבות בהווה שוקדת העירייה על פיתוח שכונת גן המלך", נכתב בפרסום של העיריה משנת 2010, "שחזור הבוסתנים לצד מתן פתרון ראוי והולם לתושבי השכונה. חזון התוכנית הוא הפיכת גן המלך לגן פורח אשר ילבלב לצד שכונת מגורים, בה יפעלו מסעדות, סדנאות אמנים, חנויות למזכרות ואמנות מקומית. בשטח שממערב לקדרון ישוחזר גן המלך תוך שחזור מפעל המים ההיסטורי. בשטח שמזרחית לקדרון תוסדר השכונה הקיימת, תוך שיפור תשתיות, הקמת שטחי מסחר וציבור. הבתים הקיימים כיום ממערב לקדרון יוסטו אל שטחים פנויים מזרחית לו".
הרבה מאוד מכשולים הוערמו על דרכו של ברקת ועל דרכם של שאר הגורמים, ממלכתיים ופרטיים, שביקשו להחזיר עטרה ליושנה בשטח גן המלך, והם הביאו לדחייה חוזרת ונשנית בתוכניות הפיתוח במקום בשל החשש הכבד של הממשלה מההשלכות הבין-לאומיות של הרס המבנים הבלתי חוקיים.
נדמה שרק מאז פרוץ המלחמה – שנים רבות אחרי פרסום התוכנית העירונית וכשברקת כבר מזמן איננו בעירייה – החלה המדינה לפעול ביתר שאת בעניין. שוב ושוב הורסות הרשויות מבנים בלתי חוקיים בגן המלך, חלקם בני עשרות רבות של שנים, ואט אט הגן מתפנה ממבניו. בחלק מהמקרים התושבים עצמם הורסים את הבתים לאחר שהבהירה להם העירייה שאם תיאלץ המדינה לפעול, יושתו עליהם הוצאות ההרס בסך מאות אלפי שקלים.
בריכת השילוח עצמה הולכת ונחשפת בשלוש השנים האחרונות, לאחר שעסקת רכישה של העמותות היהודיות העוסקות במזרח העיר מהכנסייה היוונית האורתודוקסית השלימה אחרי שנים רבות את מסלול הייסורים בבית המשפט. החופרים חיפשו את בריכת השילוח של סוף ימי בית שני, אולם נדהמו למצוא את זו של אמצע הבית הראשון, כיוון שהסכר העצום שאפשר את היקוותה השיב את החוקרים לתקופה מוקדמת ב-850 שנה מזו שחיפשו, והוא הסכר הגדול ביותר שנמצא בארץ מתקופת הברזל.
"הבוסתן האחרון בסילוואן נהרס בחיפוש אחר בריכת השילוח, אך היא לא שם", גרסה כותרת כתבתו של ניר חסון בעיתון הארץ באביב 2023, כשהתברר שמדרגות מסוף ימי בית שני שהתגלו בתחילת שנות האלפיים ונטען שהן רק שוליה של בריכת השילוח מימי בית שני, מסתיימות בתהום ואין להן המשך. אילו נאזר חסון רק במעט סבלנות, היה מגלה שטענותיו שגויות. גם אם למדרגות מימי הבית השני אין המשך, התברר כאמור שהקיר שהן נסמכות עליו איננו אלא סכר עצום.
הסכר הביא כבר בימים הרחוקים ההם ליצירת בריכה בתחתית ואדי התרופאון, שבתרגום מיוונית פירושו "גיא עושי הגבינה". זהו הגיא המרכזי בירושלים הקדומה, שחצץ בין גבעת עיר דוד לגבעה שממערב לה, נחל שראשיתו באזור שער שכם ונמשך משם לאורך רחוב הגיא, הקרוי על שמו, אל הכותל המערבי, ומשם מוסיף ומתחתר במורד עד מפגשו עם הקדרון.
מבדיקה מדעית של קש שנתחב בחומר המילוי של הסכר, זה שעל גביו עובר כיום הכביש המודרני, התברר שהוא נבנה קרוב למאה שנים קודם לימי חזקיהו, שעל פי המקובל במחקר פועליו הם שחצבו את נקבת השילוח. הסכר נבנה אפוא בימי מלכי יהודה יואש או אמציה, כלומר בשנים 805–795 לפני הספירה, וניקז את מימיו של הגיא המרכזי וגם את מי הגיחון, שזרמו אליו לא באמצעות הנקבה, שכנראה טרם נחצבה אז, אלא באמצעות תעלת השילוח העילית, תעלה שבחלקה הייתה קיימת כבר מהתקופה הכנענית.
הסכר טרם נחשף במלוא גובהו, ונותר לחפור עוד ארבעה-חמישה מטרים עד פני הסלע. גובהו הכולל כ-12 מטרים, עוביו כשמונה מטרים, ואורכו לכל הפחות 21 מטרים. נראה שאין בממצא הארכאולוגי קיר נוסף מהמאה התשיעית לפני הספירה ששרד לגובה דומה או אפילו שמתקרב לזה. בעמותת אלע"ד מתכננים למלא מחדש את בריכת השילוח במי הגיחון והתרופאון כמו בימי הפאר הקדומים עם סיום עבודת המחקר והחפירה במקום.
לא עוד קסבה
נחזור מהנקודה המסוימת הזו אל מבט-העל: מה שמתכננים בעמותת אלע"ד ובעיריית ירושלים הוא להמיר את אווירת מחנה הפליטים ששלטה באזור בעשורים האחרונים ברצף ירוק ומלבלב, מוצף עצים, שיחים ומים זורמים, שיימתח מגיא בן הינום דרך גן המלך אל בריכת השילוח ואל מעלה הקדרון. את יידויי האבנים, בקבוקי התבערה, מאורות הפשע ומלחמות החמולות יחליפו המוני מבקרים שלווים שיישאבו אל קסמי המורשת הקדומה של עיר הקודש.
אנחנו עוד לא שם, אבל כבר היום האזור הזה הרבה פחות עוין משהיה בעבר. בראשית שנות התשעים, כשהייתי תלמיד בית ספר יסודי, הסתיים טיול כיתתי שהשתתפתי בו בירי באוויר מצד מלווה הנשק בטיול, לאחר שעם יציאתנו מנקבת השילוח השליכו לעברנו אבנים נערים ערבים מגג המסגד שמעל לפתח הנקבה. הרבה מים זרמו בשילוח מאז, וגם אם מי השילוח הולכים לאט, המציאות בשטח מתקדמת בקצב מהיר ההולך וגובר.
לכך יש לצרף את השינוי הניכר שכבר חווה בשנים האחרונות גיא בן הינום הסמוך, שמשטח מופקר ונטוש נעשה כיום לאחד ממוקדי המשיכה המרכזיים בירושלים. הגשר התלוי הארוך בישראל – 202 מטרים – שנמתח מעל לוואדי והושלם לפני שלוש שנים, הוא סמלה המובהק של התמורה שהמקום עובר.
בעמק עצמו, מתחת לגשר, פתחה עמותת אלע"ד את חווה בגיא – אתר מושך מבקרים בפני עצמו. מעט מעליו ניצב גן אירועים ששמו בית בגיא. המתכונת הזו מוכיחה שלעיתים לא רק התיישבות יהודים בפועל בלב הכפר מחוללת את השינוי ומייהדת את ירושלים, אלא אפילו יציאה לבילוי עשויה להשיג את התוצאה המיוחלת. לוקחים את הנכדים לרכוב על חמורים וגמלים, להאכיל כבשים ולהכין פיתות בטבון בחווה בגיא – או לחלופין רוקדים בחתונה בבית בגיא – ועל הדרך כובשים מידי האויב עוד ארבע אמות בעיר הנצח.
מוקד משיכה נוסף למבקרים – אמיצים יש לומר – שמקבע את הנוכחות היהודית במזרח העיר באופן מתוחכם במיוחד, הוא כמובן האומגה במצפה דוד שבטיילת ארמון הנציב בירושלים. זו האומגה הארוכה ביותר בישראל, והיא נפרסת על פני 731 מטרים ומסתיימת בשלום ביער השלום שבמורדות אבו תור. גם המפעל הזה הוא יוזמה של עמותת אלע"ד.
התקדמות – אומנם פחות מושכת תיירים ומבקרים – נרשמת גם בשטח שמעל לגיא בן הינום ולגן המלך, בבית הקברות סמבוסקי שבמורדות הר ציון. זה בית קברות בן יותר מ-300 שנה שנקברו בו עניי ירושלים. לרבים ממשפחות הנקברים שם לא היה די כסף לממן מצבות על קברי יקיריהן, וכדי לציין את הקבר הן הסתפקו בשתילת חצבים. העובדה הזו ניכרת עד עצם היום הזה מדי סתיו, כשהמוני חצבים פורחים בשולי גיא בן הינום. בית הקברות סמבוסקי מחולל בידי הערבים זה שנים רבות. עוד לפני קום המדינה נבנו בתים בתחומו, אלא שממש לאחרונה החלה המדינה לטפל גם בכך.
כתבה שפורסמה החודש בעיתון הארץ מבכה את העובדה שחברה קדישא תובעת מאות אלפי שקלים מערבים שהקימו את בתיהם בבית הקברות הזה והפכו את שטחו לחניון למכוניותיהם. "בארגון טוענים כי השביל, שמשמש את תושבי האזור כבר כמאה שנה, הוא חלק מבית קברות יהודי סמוך, וכי מעבר בו מחלל את קדושת הקברים", התלוננו בהארץ.
במחוזות ההתנגדות לשיבת ישראל לעיר הקודש מתקשים להפנים את שינוי הכיוון בהתנהלות הרשויות בנושא אחרי הזנחה ממושכת כל כך במזרח הבירה. מה קרה שהתעוררתם עכשיו, אחרי עשורים של אחיזה ערבית ללא מצרים במרחבים הללו, הם תוהים, בלי להבין שהתרדמה שהיהודים מקיצים ממנה כעת היא למעשה בת אלפיים.
מלחמת חורמה בפקקים
הקושי המרכזי במזרח העיר – יעיד כל תושב או אורח מזדמן – הוא בגישה אליו וביציאה ממנו. גם בסתם ימים של חול סימן ההיכר הבלעדי של האזור הוא פקק תנועה ארוך ובלתי אפשרי שממאן להתקדם. בשנת השישים לאיחוד העיר כבר אפשר להעריך שהמציאות הזו נזקפת לא מעט גם לחובתה של המדינה, שהקפידה להשאיר את סביבת העיר העתיקה חצר אחורית של ירושלים ושל ישראל בכלל.
כדי להיווכח בכך די להזכיר את יוזמת הרכבל המתוכנן לאזור הזה. היוזמה, שגם היא כבר איננה צעירה, רכבל ממתחם התחנה אל חניון גבעתי בואכה הכותל, עיר דוד והר הבית, נועדה לנייד 3,000 איש בכל שעה לכל כיוון ולהקל את עומסי התחבורה בנתיבים הצרים באזור. אלא שזו נבלמה בכל הכוח, בין השאר בידי מרב מיכאלי בימי כהונתה כשרת תחבורה. כך או אחרת, מאמצי ההכשלה למיניהם לא צלחו, ובניית מסלול הרכבל, שהתגברה על כלל ההתנגדויות, אמורה להסתיים בשלוש השנים הקרובות.
אורך המסלול יעמוד על 1,397 מטרים, והוא יכלול שלוש תחנות. תחנת המוצא תהיה בגבעת התנ"ך, הסמוכה למתחם התחנה, התחנה השנייה תהיה בהר ציון, ליד שער ציון, והתחנה הסופית תהיה במרכז מבקרים עיר דוד, שיחובר במעבר תת-קרקעי אל מרכז דוידסון, שליד שער האשפות, ומשם בהליכה קצרה לכותל ולהר הבית.
על פי התוכניות העדכניות יכלול הרכבל 41 קרוניות שייתלו במרחק 73 מטרים זו מזו, וכל קרונית תישא עד עשרה נוסעים, תנוע במהירות של שישה מטרים בשנייה ובזמן נסיעה של 4.5 דקות בלבד מצד לצד. עלות השימוש ברכבל צפויה להיות כעלות שימוש באמצעי תחבורה ציבורית אחרים בירושלים.
הנהי בהארץ ובאתרי ארגוני השמאל נוגע גם למאמץ המוגבר בימים אלה בממשלה לבצר את האחיזה היהודית במעגלים רחבים יותר סביב הבירה. כזה הוא למשל כביש הטבעת, שעוקף את העיר ממזרח ומאפשר לתושבי גוש עציון למשל להגיע אל מעלה אדומים ואל יישובי חבל בנימין בלי להעמיס על צירי האורך הקיימים כיום בתוך העיר, דרך חברון וכביש בגין, העמוסים לעייפה, כידוע. על הדרך הכביש הזה נועד להעניק דריסת רגל למדינת היהודים באזור שהפלשתינים ייעדו לבירתם ולגדוע את הרצף הערבי בין בית לחם לרמאללה.
המיזם הריבוני החשוב הזה תוכנן כבר לפני שנים רבות מאוד, אולם כפי שכבר הוזכר בכתבה הזו כמה פעמים בהקשרים אחרים, רק בשנים האחרונות אזרה המדינה די עוז להוציא אותו לפועל. הכביש מחולק לשלושה חלקים: הדרומי כבר נסלל, ובצפוני כורים כיום פתחים למנהרה שתעבור מתחת למורדותיו המזרחיים של הר הזיתים. במקטע המרכזי הסתפקו בינתיים בשיפוץ "הדרך האמריקנית", כביש שנסלל במימון הממשל האמריקני כבר בשנת 1966, ימי השלטון הירדני במקום, כדי לחבר את הכפרים והשכונות שממזרח לאגן העיר העתיקה, אולם עבודות הסלילה שלו הוקפאו בעקבות מלחמת ששת הימים.
גורמים המעורים בעניין מסבירים שלא די בשיפוץ הדרך האמריקנית הישנה, שהתאימה לסדר הגודל של התחבורה בשנות השישים, אולם רחוקה מאוד מלהספיק לצרכים העכשוויים. שם מציינים: "זה יהיה כביש בגין של מזרח העיר. כיום יש שני צירי אורך בירושלים – כביש בגין ודרך חברון. הכביש ישמש את תושבי גוש עציון, בנימין ומעלה אדומים, וכמובן את הירושלמים". עד כה הושקעו בסלילת הדרך 440 מיליון שקלים, אולם יש צורך בהרבה יותר מזה כדי להביא אותו לידי גמר.
על חשיבות המיזם אפשר ללמוד למשל מאתר תנועת שלום עכשיו: "אם כביש הטבעת המזרחי יושלם הוא יביא באופן מיידי לפיתוח מואץ של ההתנחלויות באזורים שבלב הגדה המערבית. זהו כביש אסטרטגי. הוא מתוכנן להיות ציר עורק ראשי שמחבר בין החלק הדרומי של הגדה המערבית לבין צפונה. קיים צורך אדיר בציר אורך שכזה לפיתוח הפלסטיני בגדה המערבית, אך הכביש שסוללת ישראל חסום בפני הפלסטינים על ידי גדר ההפרדה שישראל הקימה סביב מזרח ירושלים, והוא עובר דרך שטחים שישראל סיפחה ב-1967 במזרח ירושלים.
"כך יוצא שהכביש נועד למעשה לשרת את המתנחלים בלבד, ובמידה מסוימת גם את תושבי ירושלים המזרחית. כל התחבורה הפלסטינית בגדה המערבית נאלצת להמשיך ולנסוע בכביש אחד ארוך ומפותל ממזרח לירושלים, דרך עיירות וכפרים בפקקים ועומסים שהולכים וגדלים".
עוד עדות מהשטח הירושלמי לכך שישראל מתמלאת מחדש בביטחון עצמי אפשר ללמוד גם מסיפור המרחב שבין מעלה אדומים לירושלים המכונה E1. תוכניות בנייה ישראליות במקום קיימות גם במקרה הזה יותר משלושים שנה, עוד מימי ממשלת רבין, אולם הן נגנזו שוב ושוב, ורק בשנה האחרונה אושרו.
בתחילת השנה הנוכחית פורסמו המכרזים הראשונים לביצוע הבנייה בפועל. 3,400 יחידות דיור שם כבר אושרו. תוכניות בנייה בהיקף גדול אפילו יותר ממזרח למעלה אדומים, יוזמה ששמה 'ציפור מדבר', אמורות להכפיל את אוכלוסיית מעלה אדומים – שלמעשה תתחבר לירושלים – וליצור רצף יהודי שיקיף ויכתר את מזרח ירושלים הערבית ואת הכפרים עיסאוויה, אל-עזריה ואבו דיס, בעזרת ה' כבר בשנים הקרובות.
על משמר יהודה
עוד נקודת התיישבות חדשה, משמר יהודה, מדרום לקידר ולמעלה אדומים, משלימה את המלאכה. שם מתכננת הממשלה עיר של ממש: יותר מ-13,000 יחידות דיור יסייעו בכיתור מלא של הכפרים הערביים במזרח ירושלים ובגדיעת הרצף הערבי.
אם לא די בכל זה, באתרי ארגוני השמאל מדווחים גם על תוכניות יהודיות להרחבה ניכרת של הבנייה באדם-גבע בנימין, שתיצור רצף יהודי עד נווה יעקב, על חידוש האחיזה היהודית בעטרות, שהשבוע הגיע אליה גם ראש הממשלה, ועל כביש חדש שיאפשר תנועה יהודית ביניהם. מדובר בנתיבים שמזה שלושים שנה – מאז יישום הסכמי אוסלו – רגל יהודי כמעט לא דרכה בהם.
כן, אין ספק שתמורה דרמטית מתרחשת בירושלים. גם אם באיחור של עשורים רבים, עיריית ירושלים, הממשלה ושאר הרשויות נוטלות סוף סוף את שרביט השליטה במזרח העיר ומפזרות עוד ועוד סימנים המורים שהאזור הזה הוא חלק ממדינת ישראל.
גם האחיזה היהודית בעיר מכל עבריה מתהדקת. לראשונה זה עשורים ההנהגה איננה מתמקדת עוד במבט מערבה אלא מתירה לעצמה להפנות מבט אל כיווני הרוח האחרים. לפאתי מזרח קדימה.