נכון לשעת כתיבת הדברים שער החליפין של הדולר עומד על 2.81 שקלים חדשים, ובימים האחרונים ירד גם ל-2.79. יש המעלים כיום על הדעת היחלשות נוספת של הדולר עד לרמה של שני שקלים וחצי לדולר בזמן הקרוב.
אם נזכיר נשכחות, כעת חיה לפני שנה עמד שער הדולר על 3.6 שקלים, ובשבוע שאחרי פרוץ המלחמה הנוכחית זינק השער עד 4.08 שקלים לדולר, אולם כעת אנחנו חוזים במה שנראה כמו התרסקות השער לרמות שלא נצפו מאז 1992 – זה 34 שנים – וכאמור, עוד היד נטויה. לא מדובר רק בדולר, גם האירו נחלש עד מאוד לעומת השקל. לפני שנה בדיוק היה שערו 4.14 שקלים – וב-2007 הוא התקרב לשישה שקלים – ואילו השבוע נסחר האירו סביב 3.27 שקלים.
משווק ההשקעות גיא חזן מסביר שעוד לפני שמשתפכים על הנס הכלכלי הישראלי (ואל דאגה, בהחלט נשתפך), יש גם הסברים טכניים וארציים יותר לעניין. " למה זה קורה?" הוא מסביר, " קודם כול מלחץ של טראמפ, שרוצה להחליש את הדולר בכל העולם. זה טוב לו. מוצר ישראלי שעלה ליבואן האמריקני 4,000 שקלים לפני שנתיים, עולה לו עכשיו פחות מ-3,000".
ישראל מציגה נתונים כלכליים חזקים, כמו למשל עודף בחשבון השוטף וזרמי השקעות לטכנולוגיית העילית (היי-טק), דבר שדוחף את השקל להתחזקות עקבית לעומת סל המטבעות העולמי
חזן מציין עוד גורם חשוב שמביא לידי החלשת הדולר: "יש בשוק המון כסף של הגופים המוסדיים. אלה הגופים שמנהלים לנו את הכסף: את הפנסייה, את הגמל, את ההשתלמות, את הביטוחים למיניהם. מאחר שהשוק פה קטן מדי לכספים הגדולים האלה, חלק מהכסף יוצא לחו"ל. כל אחד מאיתנו שיש לו קרן פנסייה עשוי להחליט שהוא רוצה שיהיו לה רק 20% חשיפה לדולר. המוסדיים צריכים להקשיב למה שבעל הקרן מורה להם, ובשביל לגדר את הסיכון הם מוכרים דולרים וקונים שקלים. אם אתה מוכר מוצר כלשהו כמו זבל, המחיר שלו יורד, נכון? "
וביתר בהירות: הגופים המוסדיים – חברות הביטוח, קרנות הפנסייה וקופות הגמל – מנהלים מאות מיליארדי שקלים של הציבור, ונעשו בשנים האחרונות לשחקן המשפיע ביותר על שער החליפין בישראל, לעיתים אף יותר מבנק ישראל. חלק עצום מכספי הפנסייה של הישראלים מושקע בבורסות בארצות הברית. הגופים המוסדיים קובעים לעצמם רף מסוים של חשיפה למט"ח (مטבע חוץ) – למשל, עד 20% מהתיק, כמו בדוגמה שהביא חזן. כשהבורסה בארצות הברית עולה, שווי הנכסים הדולריים של הקרנות מזנק. כדי שלא לחרוג מרף החשיפה שקבעו, המוסדיים חייבים לאזן את התיק, והם עושים זאת על ידי מכירה מסיבית של דולרים וקניית שקלים בשוק המקומי. הפעולה הזו, כמובן, מחזקת את השקל חיזוק דרמטי.
עוקפים את גרמניה ואת קטר
"עוד סיבה לזינוק של השקל", מציין חזן, "היא הריבית, שבארץ גבוהה יותר מבחו"ל, ולכן בשיקול של מה כדאי לי להחזיק בשביל לקבל ריבית טובה יותר, הספקולנט (סוחר הבורסה, א"ס) בוחר בשקל, כי בשקל מקבלים ריבית טובה יותר. יש פה מצולע בעל כמה קודקודים שגורם לדולר למעוד ככה".
ובכל זאת, אם יורשה – וחזן בהחלט מרשה – מדובר בהרבה יותר מעניין טכני. בכל הטיעונים הללו היה די לו חזינו גם במטבעות מרכזיים אחרים בעולם המתחזקים בשנה האחרונה לעומת הדולר, אולם התבלטות השקל בעניין איננה מותירה מקום לספקות, והוא נחשב כיום למטבע החזק בעולם.
ושוב, לפני שפוצחים בריקוד חשוב לציין שהעובדה שהמטבע המקומי חזק בפני עצמה לא בהכרח אומרת שגם הכלכלה המקומית חזקה. הנה, מייד אחרי השקל ניצב בשנה האחרונה הפסו הקולומביאני (19.7% התחזקות מול הדולר לעומת 20.2% של השקל), אולם הכלכלה הקולומביאנית דווקא אינה מציאה גדולה. אף שקקולומביה היא מדינה שאוכלוסייתה גדולה פי חמישה מישראל, התוצר הכלכלי הכולל של ישראל גדול יותר, והתוצר לנפש בישראל גבוה פי 7.5 מזה של קולומביה. חזן: "כשאומרים שהשקל הוא החזק בעולם מתכוונים להתחזקות לעומת הדולר, אבל השאלה היא מה עומד מאחורי ההתחזקות. אני לא יודע מה קורה בקולומביה, אני לא משקיע שם, אבל במקרה שלנו הכלכלה בהחלט מצוינת".
מצוינת היא מילה דלה לתיאור גודל הנס. ישראל של 2026 היא כלכלה חזקה במונחים עולמיים. למרות גודלה הזעיר והזניח של המדינה ונטל הביטחון התמידי והכבד מאוד, ישראל היא מספר 14 בעולם בתוצר המקומי הגולמי – 70,000 דולר לנפש – ועוקפת בכך בין השאר את גרמניה, את אוסטריה, את צרפת ואת קטר.
לשיא חוזקו הגיע הדולר בשנת 2002, שנות האינתיפאדה השנייה הקשות, שהכלכלה הישראלית נכנסה בהן לסחרור ולשיתוק. הדולר זינק אז עד לרמה של 4.99 שקלים
ישראל מציגה נתונים כלכליים חזקים, כמו למשל עודף בחשבון השוטף וזרמי השקעות לטכנולוגיית העילית (היי-טק), דבר שדוחף את השקל להתחזקות עקבית לעומת סל המטבעות העולמי, ובפרט לעומת הדולר. כך גם העובדה שהחל מראשית שנות האלפיים ישראל מייצאת בעקביות יותר סחורות ושירותים – ובמיוחד היי-טק – מאשר היא מייבאת, דבר שיוצר ביקוש קשיח וארוך טווח לשקלים.
חזן: "המשקיעים מחו"ל מסתכלים על הכלכלה הישראלית ואומרים לעצמם שהבורסה פה בהחלט יכולה להניב תשואות יותר טובות, ויש פה חברות מצוינות והון אנושי מצוין. והם מביאים לפה את הדולרים שלהם, מוכרים את הדולרים בשוק, דוחפים את הדולר למטה, קונים שקלים ומשקיעים את הכסף הזה".
חזן מסביר כיצד דווקא המלחמה הזניקה את הכלכלה: "עד פרוץ המלחמה המשקיעים אומנם התלהבו מאוד מהסטארט-אפ ניישן שהיינו, אבל הם הסתכלו סביב וראו שהמצב הביטחוני פה נפיץ, והחששות היו כבדים. היום החששות אלה ירדו פלאים. יש מה שנקרא פרמיית הסיכון של כל מדינה. בתחילת המלחמה רמת הסיכון של ישראל עלתה בחדות, אבל היום היא נמוכה יותר משהייתה ערב המלחמה. המשקיעים מבינים שעל כל דולר שישקיעו פה הם מסתכנים פחות ופחות".
ועם זאת הוא מציין שבהתחזקות השקל יש גם היבטים חיוביים פחות, לדוגמה: "עובד בחברת היי-טק שקיבל שכר של 10,000 שקלים, כשהדולר היה שווה ארבעה שקלים היה מדובר ב-2,500 דולר, אבל עכשיו אותו שכר בשקלים שווה 3,500 דולר. כלומר, חברות ההיי-טק משלמות שכר הרבה יותר גבוה בעקבות מהתחזקות השקל, ולכן הן מפטרות עובדים או מעבירות את הפעילות שלהן למקומות אחרים בעולם".
אני מזכיר לחזן את החלטת חברת ויקס הישראלית לפטר 900 עובדים בישראל, צעד שנומק בהיחלשות הדולר. במקרה הזה חזן סבור שמדובר בתירוץ, והסיבה האמיתית איננה שער הדולר וגם לא התקדמות הבינה המלאכותית, שעל פי הטענות מייתרת חלק מהעובדים: "פשוט מצאו תירוצים לא-רעים בשביל לפטר את כל העובדים היעילים פחות".
שנות אור מ-1992
שאלתי את חזן כיצד היה פותר את בעיות המציאות הנוכחית לו היה שר האוצר, והשורה התחתונה היא שאין הרבה מה לעשות: "כוחות השוק חזקים מהכול", הוא מסביר. ואם אפשר לבאר: אנחנו בעיצומו של מהלך היסטורי שמעלה את ישראל בהתמדה אל השורה הראשונה של כלכלות העולם, ובין כל ההשלכות הנהדרות של התהליך הזה יש פה ושם גם כאלה הגובות מחירים ודורשות התאמות מחודשות למציאות המתהווה.
בפעם האחרונה ששער הדולר היה דומה לעכשיו, איפה הכלכלה שלנו הייתה לעומת היום?
"זה היה ב-1992, ומצבנו אז ממש לא היה בר השוואה להיום. היינו חלשים בפער גדול. שנות אור. יחס החוב-תוצר היה גבוה, ובכלל היו לנו חובות גבוהים, אבטלה גבוהה, ריבית גבוהה, אינפלציה גבוהה. מצב אחר לחלוטין. היום – היינו כחולמים. בדיוק כמו בהיבט הביטחוני, היינו כחולמים".
גיא חזן: "בנק ישראל, עם כל הכוח שיש לו, לא יכול לעמוד מול כוחות השוק הכלל-עולמי, אלה לא כוחות שוק רק של אזרחי ישראל, אלא ספקולנטים של מט"ח מכל העולם"
כשנוסד השקל החדש ב-1985 עמד שערו על כ-1.5 שקל לדולר. עם השנים, בפרט בתחילת שנות התשעים, הלך הדולר והתחזק, ואילו השקל הלך ונחלש. שער כמו זה של היום נמדד כאמור בסוף 1992. לשיא חוזקו הגיע הדולר בשנת 2002, שנות האינתיפאדה השנייה הקשות, שהכלכלה הישראלית נכנסה בהן לסחרור ולשיתוק. הדולר זינק אז עד לרמה של 4.99 שקלים. מאז, אומנם בהפסקות ובתנודות, הדולר הולך ונחלש לעומת השקל, אולם שיאים שליליים כמו אלה הנרשמים כיום מעידים על התרחשות בקנה מידה אחר לגמרי.
"השתחררנו מהתלות בדולר", מסביר חזן. "שנים מחירי כל המוצרים כמעט היו צמודים לדולר. הבתים, השכירות, הכול. אנחנו כבר לא שם, כי הכלכלה התחזקה מאוד ויכולה לעמוד בפני עצמה".
עד 1976, לפני יובל בדיוק, המטבע הישראלי – אז לירה – הוצמד לדולר. אחר כך הצמידו את המטבע המקומי לסל מטבעות (דולר ארצות הברית, מארק גרמני, לירה שטרלינג, פרנק צרפתי וגילדן הולנדי, שעשור אחר כך הוחלף בין יפני). מדיניות ההצמדה לסל המטבעות בוטלה לחלוטין בקיץ 2005, ומאז ועד היום השקל הוא מטבע חופשי ששערו נתון לכוחות השוק של ההיצע והביקוש – וככלל מתחזק.
השער הנוכחי, בשנת 2026, הוא עוד ציון דרך במסע העלייה של השקל אל עבר פסגות הכלכלה העולמיות
שיטת האלכסון
אם נחזור ל-1992 הרחוקה, יש להסביר את המושג הכלכלי שנהג אז ביחס לדולר: שיטת האלכסון. שיטה זו נועדה לשמור על יציבות המשק לנוכח האינפלציה בלי לפגוע ביצואנים הישראלים. השיטה שילבה בין שוק חופשי לשליטה מבוקרת של הבנק המרכזי. בנק ישראל הגדיר מחיר יעד מרבי ויעד מזערי ששער השקל לא יחרוג מהם, והמסחר החופשי התנהל בין שניהם. אם הדולר או סל המטבעות זינק והגיע לתקרה המרבית, בנק ישראל התערב ומכר דולרים כדי לבלום את הפיחות החד בערך השקל. מנגד, אם הדולר צנח והגיע לרצפה, הבנק קנה דולרים מהשוק כדי למנוע פגיעה ביצוא.
שער האמצע והרצועה כולה לא היו קבועים, אלא עלו מדי יום בשיעור זעיר וקבוע מראש. כאשר משרטטים את גבולות הרצועה הזו לאורך זמן על גבי ציר הזמן, מתקבלים קווים משופעים הנראים כמו אלכסון עולה. השיפוע השנתי נקבע לפי ההפרש בין יעד האינפלציה בישראל לקצב האינפלציה במדינות המערב.
המדינה הרוויחה באמצעות השיטה ההיא ודאות בקרב המשקיעים וחיסול ההשערות בתחום: לפני כן נאלצו המשקיעים להסתפק בניחושים מתי תבצע הממשלה פיחות, וקנו מט"ח בטירוף. האלכסון הפך את פיחות השקל לצפוי, הדרגתי וידוע מראש. מנגד, גם היצואנים ידעו שהשקל ייחלש בצורה מבוקרת שתפצה אותם על עליית המחירים בישראל, וזה אפשר להם לתכנן קדימה. כך או אחרת, ברור שהשיטה התאימה למשק מתפתח ושברירי הסובל קשות מכאבי גדילה, מעין סד שמצמידים לרגל שאיננה מסוגלת להלך כרגיל בלא סיוע חיצוני.
כי מלבד שער הדולר הדומה שנרשם ב-1992, שום דבר אחר איננו בר השוואה בין הכלכלה הישראלית של לפני 34 שנים לזו של 2026. ב-1992 היה השער של 2.8 שקלים לדולר עוד נקודה על הרצף של פיחות ארוך ומתמשך בכוחו של השקל ושיקף כלכלה מתפתחת שנשענת על סיוע אמריקני ועל קליטת עלייה מסיבית, והשער הנוכחי, בשנת 2026, הוא עוד ציון דרך במסע העלייה של השקל אל עבר פסגות הכלכלה העולמיות.
ישראל של 2026 היא מעצמת היי-טק ויצואנית גז טבעי, וזאת למרות המלחמה הממושכת, שהעמיסה משקולת כבדה מאוד על תקציב המדינה וגבתה מאות מיליארדי שקלים. בניגוד לצפוי, העוצמה שהפגינה ישראל במלחמה הזו חיזקה עוד את כלכלתה ויצרה נתיב חדש שמוסיף ומעצים את האיתנות הישראלית – הייצוא הביטחוני – ששבר השבוע שיא נוסף (19 מיליארד דולר).
לא תלויים באמריקנים
בשנת 1992 עמד התמ"ג – התוצר המקומי הגולמי – על 74 מיליארד דולר, ואילו זה הצפוי ל-2026 הוא 720 מיליארד, כלומר המשק הישראלי צמח כמעט פי עשרה, ובפשטות – התעשר. ענף הייצוא המוביל ב-1992 היה תעשייה מסורתית, חקלאות ויהלומים, ואילו כיום הוא בעיקר טכנולוגיה עילית, היי-טק, שבעצמו שובר שיאי ייצוא ומגיע ל-85 מיליארד דולר (כ-58% מסך היצוא). ב-1992 היה יחס החוב-תוצר גבוה מאוד, סביב 85%–90%, ואילו כיום הוא מבוקר למדי, כ-68.6%, וזאת למרות עלויות המלחמה הכבדות מאוד.
האיתנות הכלכלית של המדינה טובה בהרבה מבעבר. האינפלציה השנתית עמדה ב-1992 על 9.4%, ואילו כיום היא נעה סביב 2%–3%. ב-1992 היה המשק הישראלי תלוי באופן מלא בייבוא נפט ופחם, ואילו כיום הוא רכש עצמאות בזכות גילוי מאגרי הגז הטבעי – בעיקר תמר ולווייתן – המספקים אנרגייה זולה ומכניסים למדינה מיליארדי דולרים. פיתוח מאגרי הגז בישראל וזינוק בהשקעות הזרות במגזר הטכנולוגי הזרימו למשק המקומי מיליארדי דולרים ואירו, וזה יצר לחץ קבוע לייסוף השקל.
ב-1992 גם היינו תלויים במענקי ארצות הברית – וזה אילץ אותנו לפסוע בלית ברירה בנתיב האסוני שדרשו מאיתנו משליכי חבל ההצלה הכלכלי, כלומר האמריקנים. כדי שמשקיעים זרים יסכימו להלוות לישראל כסף באותה שנה לקליטת העלייה הגדולה, ישראל נזקקה נואשות לחבילת ערבויות של עשרה מיליארד דולר מהממשל האמריקני. ללא הגיבוי האמריקני השוק העולמי התייחס אז לישראל כאל לווה בסיכון גבוה.
ואילו כיום, למרות הורדות הדירוג הזמניות עקב המלחמה, הכלכלה הישראלית של 2026 פועלת מנקודת מוצא שונה לחלוטין: היא נשענת על יתרות מט"ח עצומות בבנק ישראל, על תעשיית היי-טק חזקה ועל יכולת לגייס מיליארדי דולרים בשווקים הבין-לאומיים בכוחות עצמה וללא שום צורך בערבויות זרות. ישראל כבר איננה תלויה כלכלית באמריקנים, גם אם מכוח ההרגל היא נוהגת לעיתים להתנהל מבחירה כאילו התלות הזו עוד שרירה וקיימת.
חזן מסביר בנקודה הזו מדוע בנק ישראל עדיין מחזיק ביתרות עצומות של דולרים: "בנק ישראל, עם כל הכוח שיש לו, לא יכול לעמוד מול כוחות השוק הכלל-עולמי, אלה לא כוחות שוק רק של אזרחי ישראל, אלא ספקולנטים של מט"ח מכל העולם. כל בנק מרכזי בעולם שניסה להילחם בספקולנטים – הפסיד. אבל יתרות הדולרים נשארו, 240 מיליארד דולר. חלק מהכסף הזה מושקע במניות ובאיגרות חוב".
כלכלת ישראל סובלת מגרסה ייחודית ומורכבת של המחלה ההולנדית. בניגוד למקרה של הולנד, שנבע רק מגילוי גז, ה'מחלה' הישראלית מונעת משלושה מנועים עוצמתיים במקביל
צרות של עשירים
כדאי לומר מילה על פלאי הגז. מהפכת הגז הטבעי בישראל בעשור הקודם היא אחד הגורמים המרכזיים והעקביים ביותר להתחזקות המבנית של השקל בעשור האחרון. מחד גיסא היא הביאה לצמצום דרמטי של ייבוא אנרגייה. עד למציאת הגז נאלצה מדינת ישראל לרכוש כמעט את כל מקורות האנרגייה שלה – בעיקר נפט ופחם – מחברות זרות בחו"ל, ועשתה זאת אך ורק באמצעות תשלום בדולרים.
המעבר לייצור חשמל ואנרגייה כחול-לבן חוסך את כל זה, חיסכון שהיקפו מיליארדי דולרים בכל שנה. מכיוון שהביקוש של המשק לדולרים ירד בחדות, ערכו של הדולר נחלש, והשקל יוסף. מנגד חל זינוק בייצוא הגז, והוא מזרים בקביעות המוני דולרים למשק. ישראל חתמה על חוזי עתק למכירת גז טבעי למדינות כדוגמת מצרים וירדן, מה שלפחות לעת עתה מביא רווח עקיף נוסף, שכן הוא מאלץ אותן לשמור על יחסים תקינים עם ישראל. כדי לשלם מיסים, תמלוגים, משכורות והוצאות מקומיות בישראל חברות האנרגייה נדרשות למכור את הדולרים האלה בשוק החופשי ולקנות תמורתם שקלים. הביקוש המסיבי הזה לשקל דוחף את ערכו מעלה מעלה.
בהפוך על הפוך, המלחמה באיראן שישראל פתחה בה הביאה על מדינות המערב, בדיוק כמו על מדינות המפרץ, אינפלציה קשה וזעזועים כלכליים בכלל, ואילו ישראל, זו המעורבת עד צוואר במלחמה שלא ידעה כמותה זה קרוב לשלוש שנים, מוגנת בזכות חוזים קבועים וארוכי טווח עם מאגרי הגז המקומיים. החסינות הזו שומרת על יציבות המשק ומחזקת את השקל לעומת מטבעות זרים. אדרבה, ככל שמחיר הגז העולמי גבוה יותר, כך גדל פוטנציאל הרווח של ישראל מייצוא גז. הציפייה להכנסות דולריות עתידיות גבוהות יותר גם מובילה משקיעים לרכוש שקלים מראש.
באופק יש תוכניות להובלת גז לאירופה בצינורות תת-ימיים. שותפויות הגז הישראליות בוחנות הקמת מתקן הנזלה צף ישירות מעל מאגר לווייתן. מתקן כזה יאפשר לישראל להנזיל את הגז בעצמה, ללא תלות בתשתיות מצריות, ולייצא אותו באוניות ישירות לכל מדינה בעולם, כולל לשווקים צמאי האנרגייה של אסיה, כמו הודו וסין.
רו"ח אלון לוי מתריע: "המדיניות של הנגיד חונקת את המשק" | ראיון מיוחד
המחלה ההולנדית
היכן בכל זאת הבעיה, או שמא האתגר? במה שנהוג לכנות "המחלה ההולנדית". זהו מונח כלכלי המתאר מצב שבו ברכה כלכלית פתאומית הופכת לקללה למשק. התופעה מתרחשת כאשר מדינה מגלה אוצר טבע יקר ערך – כמו נפט או גז – בהיקף ניכר, או חווה זינוק חד בהכנסות ממגזר מסוים אחד, היי-טק למשל.
המונח נטבע כדי לתאר את המשבר הכלכלי שפקד את הולנד בשנות השבעים, לאחר שבשנת 1959 התגלה בשטחה שדה הגז הטבעי הענק חרונינגן. ייצוא מסיבי של הגז הזרים למדינה כמויות אדירות של כסף זר, וזה גרם להתחזקות ניכרת של המטבע המקומי, גילדן, שהרי כדי לקנות את המשאב נדרשו הלקוחות בעולם להמיר את כספם לגילדנים.
כשהמטבע המקומי נעשה חזק מדי, המוצרים של שאר המפעלים והתעשיות במדינה נעשים יקרים מאוד לקונים בחו"ל. ענפי הייצוא המסורתיים של הולנד, כמו חקלאות, טקסטיל ותעשייה כבדה, איבדו את כושר התחרות שלהם, נסגרו והותירו עובדים רבים מובטלים. המשק ההולנדי כולו נעשה תלוי תלות מסוכנת במוצר אחד בלבד.
כלכלת ישראל סובלת מגרסה ייחודית ומורכבת של המחלה ההולנדית. בניגוד למקרה של הולנד, שנבע רק מגילוי גז, ה'מחלה' הישראלית מונעת משלושה מנועים עוצמתיים במקביל: ענף ההיי-טק, תעשיית הגז הטבעי והזינוק מרקיע השחקים בייצוא הביטחוני. ההיי-טק הישראלי מייצא שירותים וטכנולוגיה בעשרות מיליארדי דולרים בשנה לצד גיוסי הון ואקזיטים שמזרימים הררי דולרים למשק.
חשוב לזכור לפני הכול ואחרי הכול שמדובר בברכה עצומה: התעשייה הזו מתפקדת בדיוק כמו שדה נפט אין-סופי המציף את השוק במט"ח. תגליות הגז הפכו את ישראל ממדינה שמייבאת אנרגייה למדינה שמייצאת גז. הדבר חוסך למשק רכישת דולרים לייבוא דלק ומזרים כסף זר מחו"ל. כך גם בנוגע לייצוא הביטחוני: בעקבות הלחימה הממושכת והביקוש העולמי הגובר לנשק ישראלי נרשם זינוק דרמטי בחוזים ביטחוניים עם מדינות זרות, והדבר מוסיף זרם ממשי נוסף של מטבע חוץ.
מצד שני, שקל חזק מדי עלול להוות כאמור גם בעיה. זרם הדולרים האדיר יוצר לחץ קבוע לחיזוק השקל. גם בתקופות של טלטלות ביטחוניות או הורדות דירוג אשראי העודף המובנה במאזן התשלומים של ישראל מונע מהשקל היחלשות דרסטית לאורך זמן, והדבר עלול לפגוע בתעשייה המסורתית: מפעלים ישראליים המייצרים מוצרים פיזיים לייצוא, כמו טקסטיל, פלסטיק או מתכת, מתקשים להתחרות בעולם. כשהשקל חזק המוצרים שלהם יקרים מדי בחו"ל ועלויות הייצור המקומיות גבוהות מדי. התוצאה היא שמפעלים נסגרים או מעבירים את פעילותם למדינות כמו פולין או מזרח אסיה.
הסכנה היא של פיצול המשק הישראלי לשתי כלכלות מקבילות: מצד אחד "מדינת ההיי-טק והביטחון", הנהנית משכר יוצא דופן, אפילו פלאי, ומצד שני שאר אזרחי המדינה, כ-90% מהעובדים, שסובלים מיוקר מחיה קיצוני ומקיפאון בשכר, שכן הפריון בענפים שלהם נמוך יותר.
נתון חשוב בהקשר הזה הוא מדד התוצר לנפש במונחי כוח קנייה. כפי שהזכרנו בראשית הדברים, ישראל במקום ה-14 בעולם בתמ"ג לנפש, אך כאשר בוחנים את התוצר לנפש במונחי כוח קנייה, ישראל מידרדרת למקום ה-38. זה לא אסון, אבל המצב בהחלט מחייב התייחסות וטיפול. כי אומנם נהרות של כסף עולמי נשפכים לארץ הקודש ולמדינת היהודים, אבל האזרח הפשוט שצריך לקנות חלב או ענבים באושר עד עדיין אינו חש בכיסו בתמורה המיוחלת כפי שהיה מתבקש שיחוש.
ולסיכום, שחשוב לכתוב באותיות של קידוש לבנה: למרות בעיות מסוימות, צרות של עשירים שמי היה מאמין בישראל של שנות התשעים שניאלץ להתמודד עימן, יש לזכור את העיקר. בעל הנס – שזה אנחנו – חייב להכיר בניסו. מקובל לייחס לבן-גוריון את האמירה שבישראל לא מצפים לנס אלא מתחשבים בו. ובכן, הנס כבר הגיע. כעת אנחנו מחויבים להתמודד עם השלכותיו.
