מאמר זה נכתב עוד טרם התבררו התוצאות הסופיות של הבחירות.

בין שהמחנה הלאומי נחל הפסד ובין שעמד באתגר הבלתי אפשרי של התגברות על מבצע השפעה מתמיד 24/7, ראוי להדגיש את היסוד הזה ולזכור אותו לקראת הבאות: דמיינו נוסע שמבקש לעלות על מטוס בואינג משוכלל. במטוס כבר יושבים מאות נוסעים הממתינים להמראה, ופתאום הם נתקלים בנוסע המבקש להצטרף לטיסה. "אני בלבד", כך הוא טוען בלהט. "לא חמישים, לא מאה, לא עשרה. רק אני".

הוא אינו מבין מדוע מסרבים לבקשתו, מתחנן על נפשו וזועק למראה האטימות של הקברניט. מה כבר יכול לקרות אם יעלה עוד אדם אחד בלבד לטיסה? מדוע אי אפשר להתגמש קצת?

אלא שמי שאחראי לטיסה אינו רואה רק את הנוסע שמבקש לעלות, יהיו הסיבות אשר יהיו. הוא רואה את המטוס כולו. את מרכז הכובד והאיזון, את העמידות המבנית ושיקולי האווירודינמיקה, את כללי הרגולציה של עולם התעופה המורכב, את מגבלות הבטיחות ואת שלומם של מאות בני האדם שהוא אחראי להם.

הנוסע רואה אדם אחד, את עצמו. האחראי לטיסה רואה מערכת שלמה. זוהי נקודת האיזון האסטרטגית: הנקודה שבה פעולה שנראית זניחה במבט נקודתי עלולה להפר איזון מורכב, והמחיר שלה עלול להיות גדול לאין שיעור מגודלה. וכפי שיש נקודת איזון בטיסה, יש נקודה כזאת בניהול המדינה המורכבת ביותר בעולם. 

גיוס החרדים: הדוגמה המובהקת

קחו לדוגמה את סוגיית גיוס החרדים, שיש מי שהרוויחו עליה הון פוליטי, ויש מי שהצטרפו אליה בצורה מגושמת. למי שמביט מבחוץ הפתרון נראה פשוט: אם צריך להתגייס, כולם צריכים להתגייס. מה הבעיה? מדוע לא ללכת אול-אין? מדוע לא להפעיל את מלוא הכוח, להציב דרישות חד-משמעיות ולסיים את הסיפור? הרי יש כאן צורך לאומי אמיתי. 

אלא שכאן בדיוק מתחילה מלאכת המחשבת של מי שאחראי לטיסה הלאומית. למרות הצורך להתגייס צריך להתמודד עם ההשלכות האפשריות של מהלכים דרמטיים וחדים על החברה החרדית ועל המרקם החברתי בישראל. להביא בחשבון השלכות על יציבות הקואליציה המאפשרת את המשך המלחמה, השלכות על מבנה צה"ל, על זהותה של המדינה, על יכולת הקיבול של המוני מתגייסים ועל תופעות של סירוב להתגייס שעלולות לפגוע ביציבות החברתית הכללית.

אין פירוש הדבר שצריך לוותר על יעד הגיוס. אין פירוש הדבר שכל חשש מפני שינוי צריך לשמש עילה להנצחת המצב הקיים. אבל יש הבדל בין הצבת יעד לאומי ובין ההנחה שאפשר להשיג אותו באמצעות הפעלת כוח מרבית בלי לשלם מחיר במקומות אחרים.

אי אפשר להפריד משתנים מהמשוואה המורכבת ולצפות לתוצאות מדויקות. זוהי מלאכתם של אומני הסכסוך והמניפולציה; הדגשת רכיב אחד מהמשוואה והתעלמות משאר הרכיבים. זכרו זאת לקראת הבאות.

מי שמתייחס לגיוס החרדים כאל משתנה יחיד ומניח שאפשר למקסם אותו בלי להביא בחשבון את שאר המשתנים, אינו פותר את המשוואה. הוא פשוט מתעלם מחלקים ממנה. כאותו נוסע יחיד המבקש לעלות לטיסה. האתגר הוא למצוא את נקודת האיזון: לקדם גיוס משמעותי, למלא את צורכי הביטחון, לצמצם את האי-שוויון, לשמור על עולם התורה, ובה בעת להימנע ככל האפשר מפירוק החברה החרדית ומיצירת קרע לאומי עמוק.

זו אינה מלאכה פשוטה. היא מחייבת להבין שלא כל מה שאפשר לדרוש היום אפשר גם לממש מחר, ולא כל הישג שנראה מרשים ברגע הראשון הוא בהכרח הישג אסטרטגי לאורך זמן. 

להחזיק מערכת שלמה בזמן מלחמה

הדבר נכון שבעתיים כאשר מדובר בהנהגה לאומית שפעלה במציאות מלחמתית ארוכה ומורכבת.

ממשלה לא רק מנהלת מערכה צבאית. היא צריכה להחזיק מערכת שלמה; להעניק לצה״ל את הגיבוי הדרוש בזירה הבין-לאומית המזוהמת, לקבל החלטות ביטחוניות, לפתח את הכלכלה, לשמור על רציפות שלטונית, לנהל שותפויות פוליטיות, לקדם יעדים לאומיים ולשמר את יכולתה לקבל החלטות גם ב'יום שאחרי'.

פוליטיקה היא מלאכת הרכבת השותפויות, ניהול המחלוקות, גיבוש הרוב הדרוש להחלטות ושימור התנאים שמאפשרים להנהגה לפעול. ממשלה שאינה מסוגלת לנהל את המתחים שבתוכה עלולה לאבד את יכולת הפעולה שלה דווקא ברגע שהמדינה זקוקה לה יותר מכול

כל אלה אינם בהכרח יעדים מתנגשים, אבל הם בהחלט עשויים להציב דרישות שונות ולעיתים סותרות.

מי שאינו שותף לקבלת ההחלטות יכול להתמקד בסוגיה אחת ולדרוש פתרון מוחלט. אבל מי שנדרש להחזיק קואליציה שתשמור על זהותה היהודית והלאומית של המדינה, תקדם התיישבות ותיתן גיבוי למהלכים הנדרשים להכרעה במלחמה, חייב לראות תמונה רחבה בהרבה. 

ודאי שנקודת האיזון האסטרטגית קשורה לעולם הערכים של הקברניט, אך לא פחות מכך לעולם הערכים של השותפים השונים לממשלה. כל עוד הוא הקברניט, דרושה זהירות מהזזת נקודת האיזון הזו.

בהקשר הזה, עצם יכולתה של ממשלה להחזיק מעמד ארבע שנים תוך כדי מלחמה וניהול מתחים פוליטיים וחברתיים, ראויה להיחשב להישג מרשים. אין בכך כדי להוכיח שכל פשרה הייתה מוצדקת או שכל יעד הושג. אבל היכולת לשמר מערכת מתפקדת בתנאים מורכבים היא נתון שראוי להביא בחשבון כשבוחנים את תפקודה.

מי שרוצה להבין עד כמה ההישג מרשים שיבחן את נקודת האיזון של ממשלת בנט-לפיד-ליברמן-עבאס. 

פוליטיקה אינה מילת גנאי

לעשות פוליטיקה תוך כדי מלחמה זו הדרך להבטיח שלממשלה תהיה היכולת להמשיך לנהל אותה. פוליטיקה היא מלאכת הרכבת השותפויות, ניהול המחלוקות, גיבוש הרוב הדרוש להחלטות ושימור התנאים שמאפשרים להנהגה לפעול. ממשלה שאינה מסוגלת לנהל את המתחים שבתוכה עלולה לאבד את יכולת הפעולה שלה דווקא ברגע שהמדינה זקוקה לה יותר מכול.

כמובן, אין פירוש הדבר ששימור קואליציה מצדיק כל ויתור. גם לפשרה יש מחיר, וגם לדחיית הכרעות יש מחיר. השאלה היא אם ניהול המתחים משרת את היעדים הלאומיים או הופך למטרה בפני עצמה.

אומנות האיזון

קל לומר ״לכו עד הסוף״ כאשר אינכם נדרשים לשאת באחריות להשלכות. וקל להתעלם מהמחיר של פירוק שותפות כאשר אינכם נדרשים להרכיב את המערכת מחדש. 

מנהיגות אינה תחרות על מי מסוגל להציג את הדרישה הנחרצת ביותר. היא מבחן של יכולת לחבר בין יעדים, לנהל מתחים ולמצוא את נקודת האיזון העדינה שמקדמת את האינטרס הלאומי בתנאים הקיימים. לעיתים פשרה היא הדרך היחידה להפוך עיקרון למציאות. מנגד, לא כל פשרה היא הישג, ולא כל שימור של שותפות מצדיק את המחיר. 

לכן כשבוחנים החלטה של הנהגה לאומית, צריך לשאול לא רק מדוע לא הלכה עד הסוף, אלא גם מה היה המחיר של הליכה עד הסוף. לא רק מה הרוויחה מהפשרה, אלא מה הייתה עלולה להפסיד בלעדיה. כל החלטה מתקבלת במארג של אילוצים, הזדמנויות וסיכונים.

לפעמים השאלה האסטרטגית החשובה ביותר אינה מדוע לא לחצתם עד הסוף, אלא אם לחיצה עד הסוף הייתה מקרבת אתכם ליעד או גורמת לכם לאבד את שיווי המשקל ולהתרסק. 

ראוי לזכור זאת לקראת האתגרים הלאומיים הבאים, ובמיוחד כדי להתכונן ליום סגריר, כשנראה נוסע אחד המבקש שיעלו לטיסה אותו, אבל רק אותו.