"זכויות המיעוט", אינן חלק מקורפוס ההגות המדינית.  הפילוסופים שעסקו בשאלות עיצובה של דמוקרטיה, דיברו על חירות הפרט –  הגבלת השלטון באופן שיגן על חופש הפעולה של יחידים. חירות "שלילית", איסור להפריע. בשונה מ"זכות" לקבל משהו שמטבעה מייצרת חובה של מישהו אחר לתת אותו. 

זו הסיבה ש"זכויות מיעוט" הן רעיון חתרני ולא דמוקרטי בעליל. כי זכויות כאלו מעניקות למיעוט מנוף  כפייה על החברה כולה. זה נשמע דומה ל"חירות הפרט" אבל למעשה ההפך הגמור. "זכויות" משעבדות את כולנו לחובה להעניק אותן ומכפיפות אותנו למי שמחלק אותן. 

איך הפכה חירות לאמצעי שעבוד? 

במדע המדינה "הזכות להורות" חירות פרט. הפילוסוף ג'ון לוק דיבר על הזכות של אדם לגדל ולחנך את ילדיו ללא התערבות השלטון. היא שונה כרחוק מזרח ממערב מ"הזכות להורות" שבשמה בית המשפט העליון הישראלי מאפשר קניה ומכירה של נשים וילדים. 

מערכת המשפט הישראלית המציאה זכות לילדים – במובן של חובה לאפשר להביא ילד לעולם, המכשירה כל אמצעי להשגת המטרה הזו – לרבות קנייתם. זה רעיון מעוות, הופכי לחלוטין לאתוס היהודי, שכבר דיברתי עליו כאן בעבר, שרואה את חינוך הילדים לא כחובה. של הורים לילדיהם לא את הילדים כרכוש הוריהם. 

אנחנו האומה שלימדה את העולם להוקיר את ילדיו. הגיוני שהבאתם לעולם היא מטרה חברתית ממעלה ראשונה עבורינו. טראומת השואה והרצון העז לנקום במי שביקשו להשמידנו באמצעות ילודה רק חיזקו את המחויבות שלנו להבאת ילדים לעולם בכל מחיר. 

אז זה לא מפתיע שאנחנו אלופי העולם בטיפולי פוריות ומממנים אותם מהקופה הציבורית בהיקף שאין לו אח ורע בשום מקום בעולם. ולמרות המחויבות העמוקה שלנו לילודה, היא לא בכל מחיר. כך לדוגמה, הדיון הציבורי על גישה לפונדקאות, נמשך כמעט שני עשורים. גילוי נאות, אני לא חסידה של  החוקים בנושא בישראל. אבל הם נעשו על בסיס דיון ציבורי מעמיק ומנומק ומשקפים הסכמה ציבורית רחבה. 

ברם אולם, הכללים שלנו לפונדקאות, לא כפופים לחוק המוסכם הזה. למעשה, הם מפרים את לשון החוק – בכוונה. 

בזבזתי את הבוקר שלי בדיון בבית משפט השלום בתל אביב. זוג גברים שהביא לעולם ילד בפונדקאות תבע אותי על "לשון הרע" כי העזתי לומר שזה לא מקובל עלי

מבינים, במקור, אסרו פקודת בריאות העם ותקנות ההפרייה החוץ גופית שנבעו ממנה את הפונדקאות לחלוטין. ב-1991, פסק בג"צ, בניגוד מפורש לחוק, שיש להתיר לרותי ודני נחמני להסתייע בשירותי פונדקאית למרות האמור בו. 

חשוב להבין, לא המדינה הפריעה לזוג נחמני להביא ילדים לעולם. הטבע עשה זאת. רותי לא יכלה להרות. המדינה, אסרה את השימוש בגופן של נשים למטרות רבייה של מישהו אחר – כפי שנוהגות עד היום מרבית המדינות בעולם. כשבג"צ המציא את הזכות להביא ילדים לעולם, הוא התעלם מהחובה שהיא יצרה לכולנו לספק פתרון לבעיה שלא אנחנו ולא המדינה,  גרמנו. חובה שלא אמורה להיות לאף אחד בחברה מתוקנת השואפת להבטיח חירות לאזרחיה. 

בתגובה, מינתה הכנסת את ועדת אלוני שהתוותה את ההסדרים הנדרשים שיאפשרו פונדקאות תוך איזון מול אינטרסים וצרכים חברתיים אחרים. ב-1996 אימצה הכנסת את חוק הסכמים לנשיאת עוברים. לא אלאה אתכם בפרטים, זה לא הנושא של הטור הפעם. אבל אציין שהחוק נכתב, במוצהר, באופן שהגביל בכוונה את השימוש בפונדקאות למה שהכנסת ראתה כהכרח, שהוגדר למקרים בהם הטבע מונע הבא לעולם של ילד – לא הבחירות החברתיות של הוריו.  

כך נוצר מצב נדיר, שבו ביטול החוק, הכלי הרגיל בידי בג"צ, דווקא ימנע ממנו להשיג את מטרותיו הפוליטיות. אם החוק יבוטל, נחזור למצב שבו הפונדקאות אסורה, בעוד שקו המגמה הפוליטי הוא לפרוץ את הגדרות לא להשיבן למקומן. 

טיפול רפואי הפך לסחר בבני אדם ורחם למוצר צריכה "בר השגה"

כשבאו גברים ודרשו "שיוויון" עם נשים בגישה לפונדקאות בתשלום (במחיר מפוקח כאילו רחם היא מוצר שיש להבטיח את זמינותו לכל דיכפין) בג"צ פספס מייד את ההבדל המהותי בין נשים עם בעיה רפואית וגברים בלעדיה וקבע שזו "אפליה" למנוע מגברים את השירות. 

אבל במקום לבטל את החוק, הוא דרש מהכנסת שתשנה אותו. הכנסת מינתה עוד ועדה לבחינת ההסדרים שהמליצה על כמה שינויים. ב-2018 הכנסת אימצה את המלצותיה, אבל השינוי העיקרי שעליו אנחנו מדברים – היתר לגברים לקנות ילדים ולשכור רחם – היה קו שהועדה התנגדה לו ושהכנסת סירבה לחצות. 

הכנסת לא שכחה, לא הזניחה, לא התעלמה. היא מינתה ועדה ציבורית (ועדת מור-יוסף) שבחנה את הנושא עמוקות והבהירה שפונדקאות לגברים היא רעיון גרוע. הציבור בישראל דן בשאלה, באריכות, והכריע שלא, אנחנו לא מעוניינים לאפשר את הניצול הזה. 

כך קרה שב-2021, בג"צ נאלץ המציא כלי חדש כדי לעקוף את רצון הציבור וכתב מחדש את החוק. כן כן, מה שאתם קוראים. בג"צ לא ביטל את החוק אלא שכתב אותו כשהוא מורה לממשלה להתעלם מהכנסת ולעשות מה שאמר לו בג"צ. עוד היתה לו החוצפה להטיל על המדינה הוצאות בדיון, כעונש על סרבנות הכנסת. אחר כך יספרו לנו שיש הפרדת רשויות בישראל. 

הפרוגרס במשרד הבריאות: קדנציה שלמה – וכלום לא השתנה | פרוייקט מיוחד

החל מינואר 2022, זה עדיין לא חוקי לגברים להעזר בשירותי פונדקאית בתשלום, אבל זה "פסוקי". או "פסיקתי"? בקיצור, משפטית, הם יכולים למרות שחוקית – זה לגמרי אסור. עד מאי 2023, נולדו ככה, לפי דיווחי התקשורת אז, לפחות 4 ילדים. אם תעשו חשבון ותזכרו שאישור פונדקאות זה תהליך ארוך לפחות כמו הריון, שבעצמו לוקח 9 חודשים, זה אומר שמישהו זירז הליכים בצורה מרשימה. אולי אפילו התעלם מהם כי אולי חוק זה "לאנשים אחרים".

החדירה הגברית למרחב נשי מוגן 

תאמינו או לא, רק עכשיו הגענו לחלק הכי מזעזע בסיפור. אחרי שבג"צ לגברים בריאים ללא כל צורך רפואי (ורק תנסו לומר להם שנטיה מינית היא מחלה, נראה אתכם), לשכור נשים ולקנות ילדים, במימון סל הבריאות והביטוח הלאומי, במחיר מפוקח ושווה לכל נפש שלא מגיע אפילו לשכר מינימום, בתי חולים ישראלים, בילינסון לדוגמה, התחילו לשווק אשפוז לגברים במחלקת יולדות – כדי לאפשר "בונדינג" בין האבות החדשים לתינוקות שקנו. 

מזכירה לכם, שמחלקות יולדות בישראל, תודה לא-ל, עולות על גדותיהן. יולדות שתינוקותיהן נשארים באשפוז, משוחררות מייד כשאפשר ונאלצות, ימים ספורים אחרי לידה, לשבת לידם בתינוקיה בלי תנאים בסיסיים לאשה בתקופת משכב הלידה, כי אין מקום. 

אבל לגברים בריאים שלא ילדו, שהיולדת של תינוקם היתום מאם בכוונה, נשלחה למחלקת נשים כלאחר כבוד? להם נמצא המקום. תוך התעלמות ממיעוט המשאבים ומחוסר הנעימות שהנוכחות שלהם במחלקה גורמת ליולדות במחלקה. לא בגלל הנטיה המינית שלהם. בגלל שהן נשים אחרי לידה והם גברים. אם יש מקום בעולם שראוי שיהיה ייחודי לנשים ויאפשר להם את מקסימום הפרטיות האפשרי, זה המקום. 

אבל בישראל 2026 – נשים – וילדים – חזרו להיות כלי לסיפוק צרכים של גברים כפי שהיו בעידן טרום התנ"ך. הדיסטופיה חסרת הפשר והמוסר הזו, שמחזירה אותנו אלפי שנים לאחור באבולוציה המוסרית והחברתית שלנו היא התוצאה של היבריס "הזכויות" המתנשא. בג"צ בחן בצורה שטחית ופופוליסטית את הצרכים של זוג ספציפי של גברים, ודרס את כל הנשים במדינה כדי לשמור על "זכויות המיעוט" וכמובן "הזכות להורות" שלהם. ככה זה זכויות. הן דורסניות. 

בריונות משפטית כאמצעי להשתקת ביקורת

הטור הזה יורד לדפוס ביום שלישי. אתמול, בשני, בזבזתי את הבוקר שלי בדיון בבית משפט השלום בתל אביב. זוג גברים שהביא לעולם ילד בפונדקאות (בארה"ב במקרה שלהם, אבל במימון מלא של הביטוח הלאומי) תבע אותי על "לשון הרע" כי העזתי לומר שזה לא מקובל עלי. 

הזוג הזה, שפרסם בעצמו את מעשיו בציפייה שכל העולם יראה ויעשה להם לייק, תבע אותי גם על הפרת פרטיות למרות שהגבתי לפרסום המאד ציבורי שלהם. וגם על "הטרדה מינית". כי, אם הבנתי נכון, כל ביקורת על התנהגות שלהם כזוג חד מיני, היא הטרדה מינית. 

מה באמת מסתתר מאחורי דגלי הגאווה ברחובות?

במילים אחרות, הם מנסים לנצל את המערכת שאיפשרה להם לנצל נשים ולקנות ילדים, כדי להשתיק, בבריונות כלכלית ואלימות משפטית, את הביקורת הציבורית על ההתנהגות שלהם. ועל הדרך, הם מבקשים להבהיר שזו לא אשמתם, הם "נאלצו" להשתמש בפונדקאות, אין להם אחריות לבחירות שלהם ו"מגיע להם" ילד כמו שכולם מקבלים. 

לצערי, לא סיימתי לבזבז את זמני הפרטי על התביעה המגוחכת הזו, שהשופט כבר אמר לתובעים פעמיים לשקול לוותר עליו מרוב שאין לו בסיס משפטי אבל אין לי מושג אם העדר בסיס חוקי לתביעה מספיק כדי להגן עלי בבית משפט בישראל. 

למה אני מספרת לכם על זה? 

כי פסיקה לטובת התובעים שלי תפגע אנושות בחופש הביטוי שהוא הכלי האחרון שנותר לנו לעצור את ההתנהגות חסרת המוסר והאחריות הזו. הטור הזה יורד לדפוס בשלישי בערב – לפני פרסום תוצאות הבחירות. אני לא יודעת מי, אם בכלל, ניצח. אני יודעת שזה לא משנה אם מערכת המשפט שלנו מאפשרת לגברים להשתמש בדחפים המיניים שלהם כהצדקה (לא) חוקית לפגוע בנשים וילדים כדי לשרת את הרצונות שלהם.