1.

הבחירות מאחורינו, אבל החלק הקשה עוד לפנינו. תהיינה התוצאות הסופיות אחרי ספירת כל המעטפות הכפולות אשר תהיינה, בדבר אחד ברור שהימין נכשל: הליכוד אומנם מחזיק בתואר המפלגה הגדולה, הרוב היהודי באופן די ברור מצביע לימין, אבל נכשלנו בעיקרון הפשוט ביותר שאם אתה יוצא למלחמה קשה שלא ברור איך תצא ממנה, לפחות תגיע מאורגן. 

רבותינו מסרו לנו שסטרא דקדושה שרי בפירודא ומסיים בחיבורא, ונראה שבגוש הימין החליטו ללכת על זה אול-אין. גוש השמאל היה מאוחד ומחובר, גוש הימין מפוזר ומפורד, שורף טונה של אנרגייה על מלחמות הדדיות במקום להשקיע את הכסף ואת הכוחות בהבאת מצביעים מבחוץ. במקום להתאחד לגוש אחד חזק שמשדר עוצמה וחשק להצטרף אליו, גוש הימין נגרר בעל כורחו למלחמות בוץ בשל התעקשות של מפלגות קטנות לרוץ על החיים ועל המוות. 

עשרות אלפי קולות קריטיים נמחקו תחת אחוז החסימה, ולערבים הייתה אורה ושמחה. לולא התפלץ הימין מהתורים בקלפיות הערבים, מי יודע איפה היינו היום.

2.

המופע המבעית שראינו השבוע עם שיעור ההצבעה הערבי הוא קריאת ההשכמה הכי חשובה שהייתה כאן מאז 7 באוקטובר: כבר שנתיים שבימין מתווכחים כאן על שטויות, שטויות חשובות אולי, כמו גיוס חרדים, אבל בכל זאת שטויות לעומת הסכנה שאנחנו ניצבים בפניה. 

אצלנו בימין הקמת היישובים, החורבן בעזה וההריסות בנגב נהיו מובנים מדי מאליהם. ידיעות על הקמת יישובים חדשים הפכו לאהלן אהלן, חיסולי בכירים בעזה כבר נדחקו לסוף המהדורה. בזמן הזה כשטחנו מים על סוגיית החרדים, הערבים התכוננו ליום פקודה, מבועתים מהמחשבה שבן גביר יישאר בביטחון הלאומי, סמוטריץ' באוצר ונתניהו על המושכות. 

המופע שראינו השבוע בקלפיות הערביות הוא הרבה יותר מתמרור אזהרה: הוא צליל הגונג של הצונאמי שמתקרב לכאן, סכנה מובהקת לגורל המדינה היהודית שלנו. אין דבר גרוע מערבים שמרגישים בעלי בית, וכעת לאחר ההצלחה בבחירות והתוצאה שמחייבת את גוש השמאל לכרוע ברך לפניהם אם יקבלו את המנדט, מבחינתם הם על הגל.

לא ברור מה יהיה הפתרון, אבל דבר אחד ברור: המצב הזה של חברה ערבית אנטי-ציונית שהולכת וגדלה בלב מדינת ישראל לא יוכל להמשך לעד. שומר החומות היה פרומו של הפרומו, ומתישהו החבית הזו שוב תידלק, והעסק יבער. השבוע זה פגש אותנו במתקפה חזיתית בקלפי, מחר זה באבנים, בחסימת כבישים ובפרעות סטייל שומר החומות. 

השמאל הטיף כאן כל המלחמה שהחרדים שאינם מתגייסים אינם ראויים להשפיע על מהלכי המלחמה. להבדיל אלף אלפי הבדלות, לא ייתכן שמצביעים ערבים שאינם מכירים במדינה היהודית ושרוצים בכיליונה יקבלו מנדט והשפעה על ביטחון ישראל. לא ייתכן שבעת מלחמת קיום חברי כנסת שתומכים במפגיע באויב, ובהם כאלה שקשורים לתנועה האסלאמית – תנועה אחות של חמאס – יקבלו יד על ההגה של מדינת היהודים. 

כבר עכשיו חשוב לומר: ממשלה שתוקם על יסוד המפלגות הערביות היא ממשלה לא-לגיטימית, בין שהיא ממשלת מיעוט בהצבעה ערבית מבחוץ, ובין שהיא נשענת מבפנים על קולות הערבים. ממשלה כזו אינה ממשלה יהודית, היא לא-לגיטימית והיא גם לא בת קיימא, וסופה ליפול בהקדם.

3.

למרות תחושת החמיצות המסוימת לנוכח התוצאות בשל אובדן קולות רבים תחת אחוז החסימה, מחנה הימין חייב להרים את הראש. אצלנו ייאוש אינו תוכנית עבודה, אנחנו לא מאיימים לרדת מהארץ, אנחנו ממשיכים לאהוב את המדינה בלי תנאים. כשסוכמים את מספרי המצביעים היהודים ומוסיפים עליהם את מי שנמחקו תחת אחוז החסימה, המספרים ברורים: רוב היהודים בארץ בוחרים במחנה הלאומי. 

לקראת הסיבוב הבא אין צורך בתחקיר מעמיק, כי המסקנות ברורות: אחדות המחנה לפני הכול. כאן ב'עולם קטן' קראנו לאחדות הימין שלצד הליכוד פעם אחר פעם. סמוטריץ' ובעיקר בן גביר היו נחושים שהליכה בנפרד תניב יותר מנדטים. בינתיים, לפי התוצאות המסתמנות, נראה שלכל היותר הם שחזרו את אותו הישג של הבחירות הקודמות – 14 מנדטים. אם המשותפת מסוגלת להתאחד למרות ההבדלים הגדולים בין המפלגות המרכיבות אותה, ולשמוח ביחד לאיד היהודים עם היוודע התוצאות, אז גם בן גביר, סמוטריץ', פייגלין, וינטר ומעוז יכולים להיות ביחד על במה אחת. 

מדינת ישראל נאבקת על קיומה במובן הפיזי ובמובן הרוחני. היהודים מול הגויים, מחנה הימין מול מחנה השמאל, שמעדיף חיבור עם תומכי טרור מלשבת לשולחן ממשלה תחת מנהיג הליכוד ועם החרדים. 

כבר אמרנו זאת בעבר, אמרו זאת אחרים, וכעת נאמר שוב: מחלוקת לנו עם החרדים, אבל אנחנו נעדיף אותם אלף פעמים מלשבת עם גויים תומכי טרור. החרדים הם אחים, המשותפת ורע"ם הם אויבים, ומי שאינו מבדיל בין מחלוקת עם אח למאבק עם אויב נמצא בבעיה תודעתית חמורה.

4.

ובקצה מערכת הבחירות הזו, רחמיי על הימין הדתי-ליברלי, שפעם אחר פעם מחפש בית פוליטי ואינו מוצא מנוח לפתקו. למסורתיים נעים אצל בן גביר ובליכוד, הדתיים בסך הכול מסתדרים אצל סמוטריץ', אבל הקבוצה הזו, שיש לה כוח חזק ברשתות אבל כוח מוחלש במיוחד במציאות, כבר שרפה את פתקיה בבחירות הקודמות אצל שקד, וכעת התלבטה בין הנדל לווינטר, שתי רשימות שצללו כאבן במצולות תהום הנשייה. 

הדתיים הליברלים חולמים על אוטופיית אחדות בין ימין לשמאל ומסרבים להביט למציאות בעיניים, שלצערנו יותר מאשר הימין מתקשה לשבת עם השמאל, ראשי השמאל הם שאינם מוכנים לשבת עם הימין ועם העומד בראשו – בנימין נתניהו.

5.

ולסיום, בלי קשר לבחירות: ביום שישי האחרון, כמה שעות לאחר ההיתקלות שנפלו בה שני לוחמי צה"ל הי"ד ליד חברון, השתתפתי בתדרוך של המח"ט לכתבי התיישבות וצבא. המח"ט תיאר את ההתרחשות ואת הקרב שהתפתח במקום, וכן את הפעולות ההתקפיות וההנדסיות שצה"ל נוקט בתגובה על האירוע. "אנחנו כואבים מאוד על המחיר ששילמנו", אמר המח"ט בתדרוך ברגע שהצליח להוציא ממני דמעה, "כואבים מאוד אבל שמחים על התוצאה: חיילים לפני אזרחים. לוחמים מלפנים, אזרחים מאחור". 

צה"ל פעל מהר: כבר באותו יום שישי החריבו באגרים של צה"ל כמה מבנים באזור ההיתקלות, מבנים בלתי חוקיים כלשון הודעת דובר צה"ל, שגם שימשו מסתור למחבלים בזמן הירי. כבר באותו לילה יצאו כוחות צה"ל למבצע בעיר, ובמסגרתו פונו מאות משפחות, בתים בלתי חוקיים נהרסו, ומטעים שעלולים לשמש מסתור לפיגועים נעקרו – ללא ספק עליית מדרגה ניכרת של צה"ל. 

הלוחמים שחיסלו את המחבלים הם גיבורים, הלוחמים שמנעו בגופם פיגוע הם קדושים וגיבורים, והפיקוד והממשלה שפעלו מהר זה אחלה. אבל כשמסתכלים על התמונה הגדולה, הזרעים של הקונספציה עדיין כאן. הגידול הסרטני עדיין שולח גרורות. כי אם יש בניינים לא-חוקיים של ערבים, אין צורך בפיגוע ובשני לוחמים מתים בשביל להרוס אותם, פשוט תהרסו אותם ועוד ים שאין לו סוף של בתים בלתי חוקיים ביהודה ושומרון, ובהם רבים שעומדים ריקים ונבנו נטו בשביל להשתלט על השטחים הפתוחים. 

אם ידוע על נשק רב בנפת חברון, אין צורך לסיבה טרגית כדי לצאת למבצע ולאסוף אותו. זה בדיוק הלב של הקונספציה הסרטנית שהכתה בנו ב-7 באוקטובר, והתרופה שאנחנו אמורים לבלוע אמורה להפוך אותנו ליוזמים, מפתיעים, מקדימים את האויב ומכים בו לפני שהוא מפיל שערה אחת משערות ראשי לוחמינו.