כל הורה יודע שסוכות הוא חג משוגע על סטרואידים: המון טיולים, חופשות, אכילות ראש ובעיקר התלבטויות לאן לקחת את הילדים. תמיד חייבים להספיק, ותוך כדי פעילויות מנסים לשמור על השפיות. הישרדות גרסת היהדות.
אבל בסוכות הזה תרשו לי להציע לכם משהו קטן, לא בומבסטי, ובכל זאת כזה שלגמרי יוכל להיות גיים צ'יינג'ר: לא עוד טיול. לא עוד אטרקציה. לא עוד מקום שחייבים להספיק עם הילדים בחול המועד. אני מדבר על שעה אחת, שישים דקות ביום. בלי טלפונים.
שימו אותם בחדר אחר, במגירה, בתיק. לא על השולחן הפוכים, כי כולנו יודעים שגם כשהטלפון הפוך, חלק מהמוח עדיין מחכה שהוא ירטוט.
ופשוט תהיו שם. בסוכה. עם הילדים שלכם. זה נשמע כמעט מגוחך. הזיה. כאילו, אשכרה בשביל זה צריך טור? נראה שכן. כי אנחנו חיים בתקופה שבה אבא יכול לשבת חצי מטר מהבן שלו ולא להיות איתו בכלל. אימא יכולה להנהן לילדה שמספרת לה משהו, ובאותו זמן לענות לוואטסאפ, להציץ במייל ולבדוק מי הגיב על התמונה.
תאמינו לי שאני יודע על מה אני מדבר. רק בשבוע האחרון שמעתי כמה וכמה הורים מתוסכלים ששאלו איך אפשר להתנהל באופן חכם ושפוי יותר. כי בסוף, איך שלא נהפוך את זה, נראה שאנחנו נוכחים פיזית אבל לגמרי נעדרים רגשית.
והילדים מרגישים את זה. יש אפילו מילה לתופעה הזאת: פאבינג (phubbing). התעלמות מאדם שנמצא מולך לטובת הטלפון.
מחקר שפורסם ב-2024 ב-BMC Psychology מצא קשר בין פאבינג של הורים ובין פגיעה באיכות הקשר בין הורים למתבגרים, ואיכות הקשר הייתה אחד המנגנונים שקישרו בין התנהגות ההורה ובין שימוש בעייתי יותר באינטרנט אצל המתבגר. חשוב לומר שמדובר במחקר שבוחן מתאם ולא סיבתיות, ואין כאן הוכחה שכל הצצה של הורה למסך גורמת לנזק, אבל הכיוון בהחלט ראוי לתשומת לב.
ויש נתון מעניין אפילו יותר. במחקר אקראי מבוקר שפורסם ב-2025 ב-BMC Medicine חילקו חוקרים לשתי קבוצות סטודנטים בריאים ובדקו מה קורה כאשר מגבילים לשלושה שבועות את זמן הסמארטפון לשעתיים ביום. בקבוצת ההפחתה נרשמו שיפורים ברווחה הנפשית, במתח, בתסמינים דיכאוניים ובאיכות השינה. ההשפעות היו קטנות עד בינוניות.
המחקר נעשה בצעירים ולא במשפחות עם ילדים, ולכן הוא אינו מוכיח ששעה נטולת טלפון בסוכה תפתור את בעיות הבית. אבל הוא כן מספק עדות ניסויית מעניינת להשפעה הממשית שעשויה להיות להפחתת זמן המסך נוסף על התחושה הנוסטלגית שפעם היה טוב יותר.
אנחנו משקיעים הון בחוויות משפחתיות, ובינתיים אחת המתנות הכי יקרות לילד עולה בדיוק אפס שקלים: המבט של ההורה שלו
ופה סוכות נכנס לתמונה. כי יש משהו כמעט אירוני בכך שאנחנו יוצאים מהבית כדי לשבת בסוכה, אבל לוקחים איתנו בכיס את כל העולם: חדשות. קבוצות. סרטונים. התרעות. עבודה. ואז אנחנו יושבים בסוכה, אבל הראש נמצא בכל מקום חוץ ממנה.
אולי השנה כדאי להפוך את הסוכה גם לסוג של אזור נקי מרעש. שעה אחת ביום בלי הטלפון של אבא. בלי הטלפון של אימא. ואם הילדים גדולים ובעלי טלפון, גם בלי הטלפונים שלהם.
תשחקו משחק קלפים. תאכלו משהו. תשאלו כל ילד מה היה הרגע הכי מצחיק שלו השנה. ספרו להם משהו שהם לא יודעים על הילדות שלכם. תשאלו לאן היו רוצים לנסוע. תשתקו קצת. אל תנסו ליצור "זמן איכות". הביטוי הזה מלחיץ מדי. פשוט תיצרו זמן.
למה שמחתי כל כך לשמוע את השכנים צועקים בסוכה? | חנה כהן אלורו
כי ילדים לא תמיד צריכים שנפעיל אותם. לפעמים הם רק רוצים להרגיש ששעה אחת אין בעולם הודעה חשובה יותר מהם.
אנחנו משקיעים הון בחוויות משפחתיות, ובינתיים אחת המתנות הכי יקרות לילד עולה בדיוק אפס שקלים: המבט של ההורה שלו. המבט המלא. זה שלא קופץ למסך אחרי שלוש שניות.
הסוכה ממילא זמנית. בעוד שבוע נפרק אותה. אבל אם שבעה ימים הילדים יקבלו שעה אחת ביום של אבא ואימא שנמצאים איתם באמת, יכול להיות שמשהו מהסוכה הזאת יישאר עומד אצלם הרבה אחרי שהסכך כבר יהיה במחסן.
***
צילום תמונת כותב: יח"צ פרויקט 252