זרם בלתי פוסק של יהודים עובר ברחובות העיר. הם נכנסים מכל השערים בלבוש חגיגי, בחיוך על הפנים, בשירה ובזמרה, ופניהם מועדות אל המקום הקדוש ביותר לעם היהודי.
זה קורה כיום מדי חול המועד בירושלים ומספק לנו טעימה מהימים שבתי המקדש עמדו על תילם. אז שלוש פעמים בשנה היה עם ישראל יוצא לדרך הארוכה ועולה לירושלים לראות ולהיראות. היום עדיין אין לנו בית מקדש, ובכל זאת המונים, מאות אלפים, מגיעים מדי חול המועד אל ירושלים שבין החומות.
בנקודות שונות ברחבי העיר אפשר לראות עמדות לחלוקת מים קרים ואף דוכני מזון ללא תשלום: בחג הסוכות האורחים מוזמנים אל הסוכות הציבוריות לאכול ולשתות, ובחג הפסח מוצבים שולחנות, וילדים מחלקים לצידם מצות מרוחות בשוקולד למבקרים הרבים.
כשאני נמצא שם בחול המועד ומתרגש לראות את עם ישראל מגיע לירושלים, אני מסתקרן לדעת איך נראו הדברים אז, בימים שבית המקדש עמד נכון בראש ההרים. הפעם נצא בעקבות חז"ל ומקורות נוספים לנסות ולהבין איך עבדה בפועל ההפקה הגדולה הזו של עלייה לרגל. "שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר בְּחַג הַמַּצּוֹת וּבְחַג הַשָּׁבֻעוֹת וּבְחַג הַסֻּכּוֹת וְלֹא יֵרָאֶה אֶת פְּנֵי ה' רֵיקָם" (דברים טז, טז).
וספרתם לכם
הנתון המעניין ביותר הוא כמה הגיעו: האם כל יהודי העולם היו עוזבים את בתיהם כמה שבועות לפני החג ויוצאים למסע הארוך לירושלים? האם העלייה הייתה זהה בכל אחד מהמועדים או שהיו כאלה
שהגיעו בהן יותר אנשים?
אם היום, בעידן הרחפנים והבינה המלאכותית, קשה לקבוע במדויק כמה משתתפים היו בהפגנה או בעצרת, והוויכוחים על זה לעולם אינם באים לכלל מסקנה ברורה, בוודאי יהיה קשה לנסות להגיע למספר מדויק של עולים בתקופת בית שני. יש הערכות שונות, ונביא אותן כאן, גם אם המרחק ביניהן גדול.
יוסף בן מתתיהו מציג את המספרים הגדולים ביותר. הוא מעריך שבשלהי ימי בית שני, בשנת 66 לספירה, היו 2.7 מיליון יהודים בירושלים בחג הפסח. המספרים נראים מופרזים בהתחשבות בגודל העיר ואוכלוסייתה. גם היום, בגודלה הנוכחי של ירושלים החדשה. קשה לדמיין מספר כזה של יהודים ברחבי העיר. ייתכן כי יוסף בן מתתיהו רצה להמחיש כמה גדולה וחזקה הייתה ירושלים בימים שלפני החורבן, אך המספרים כנראה נמוכים בהרבה.
יש המעריכים, לפי גודלה של העיר ולפי היכולת הלוגיסטית שלה, שהיו מגיעים בכל חג בין 100,000 ל-150,000 יהודים. בעיר עצמה גרו בסביבות 80,000 תושבים, וזה מספר שאפשר לארח לכמה ימים בלי לחוות מחסור או צפיפות בלתי נסבלת.
כאן טבלו עולי הרגל לפני שנכנסו למקדש? צפו במתחם הטהרה הגדול שנחשף
כך פילון האלכסנדרוני מתאר את החוויה: "אלפי אנשים מאלפי ערים, אלה דרך היבשה ואלה דרך הים, ממזרח וממערב, מצפון ומדרום, מגיעים בכל חג אל בית המקדש כאל מקלט משותף, אל נמל מוגן מפני סערות החיים… והם מבקשים למצוא בו את השקט, להיפטר מן הדאגות אשר מעיקות עליהן משחר ילדותם, לנוח מעט ולבלות את זמנם בחדווה ובגיל. בלב מלא תקוות טובות הם עושים את החופשה החיונית הזאת בקדושה ובמתן כבוד לא-ל: הם גם קושרים קשרי ידידות עם אנשים שלא הכירום עד כה, ובמיזוג הלבבות על זבח ונסך הם מוצאים את ההוכחה הניצחת לאחדות הדעות."
בשערי העיר
תחילת הבאת הביכורים הייתה בחג השבועות, וכך המשנה מתארת: "הַקְּרוֹבִים מְבִיאִים תְּאֵנִים וַעֲנָבִים, הָרְחוֹקִים מְבִיאִין גְּרוֹגְרוֹת וְצִמּוּקִים. וְהַשּׁוֹר הוֹלֵךְ עִמָּהֶן, וְקַרְנָיו מְצֻפּוֹת זָהָב, וַעֲטָרָה שֶׁל זַּיִת בְּרֹאשׁוֹ. וְהֶחָלִיל מַכֶּה לִפְנֵיהֶם, עַד שֶׁמַּגִּיעִין קָרוֹב לִירוּשָׁלַיִם. הִגִּיעוּ קָרוֹב לִירוּשָׁלַיִם, שָׁלְחוּ לִפְנֵיהֶם וְעִטְּרוּ אֶת בִּכּוּרֵיהֶם. הַפַּחוֹת וְהַסְּגָנִים וְהַגִּזְבָּרִים יוֹצְאִין לִקְרָאתָם. לְפִי כְּבוֹד הַנִּכְנָסִים הָיוּ יוֹצְאִין" (ביכורים א, ג).
לא רק נכבדי העיר היו יוצאים, אלא גם התושבים, שהתכוננו לחג והתרגשו בציפייה לראות את בני משפחותיהם ואת מכריהם המגיעים אל העיר לאחר דרך ארוכה. אפשר בקלות לדמיין את המפגש הזה בכניסה לעיר, בכלי נגינה ובריקודים. כך היו נכנסים אל החג מתוך שמחה של מצווה. העולים היו מתכבדים באוכל ובשתייה ובמקום לנוח עם תום המסע המפרך.
העולים היו מגיעים מצוידים במתנות לכוהנים ולתושבי ירושלים, ובימי החג היו יושבים בחבורות לסעודות חג, מטיילים בעיר ובסביבתה וצופים בעבודת בית המקדש. חג הסוכות היה אטרקטיבי במיוחד בשל חגיגות שמחת בית השואבה: "מִי שֶׁלֹּא רָאָה שִׂמְחַת בֵּית הַשּׁוֹאֵבָה לֹא רָאָה שִׂמְחָה מִיָּמָיו", והעולים בוודאי השתתפו בחגיגות הללו וחזרו הביתה מלאי חוויות עד השנה הבאה.
מי בא?
על פי דין תורה, חובת העלייה לרגל למקדש חלה אך ורק על גברים בוגרים, בריאים בגופם ובנפשם. המשנה במסכת חגיגה מפרטת שורת פטורים רחבה, הכוללת נשים, ילדים קטנים, עבדים, קשישים, חולים ומי שאינם מסוגלים לצעוד ברגליהם לירושלים. אך בפועל לא הייתה העלייה לרגל מצווה לגברים בלבד אלא חוויה משפחתית וקהילתית אדירה. נשים רבות בחרו לעלות לרגל באופן קבוע, משפחות שלמות צעדו עם עולליהן, ויישובים התרוקנו מתושביהן. הנוכחות המלאה של כל שדרות העם – על זקניו, נשיו וטפו – הפכה את העלייה למפגש לאומי ייחודי, שכל חלקי העם נאספו בו יחד בחצרות בית ה'.
אחד החששות הגדולים של עולי הרגל היה עזיבת הבית, השדות והרכוש ללא כל הגנה. ההבטחה המקראית, "וְלֹא יַחְמֹד אִישׁ אֶת אַרְצְךָ בַּעֲלֹתְךָ לֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ", התממשה בשורת ניסים שהגנו על רכוש העולים. הירושלמי מספר: "מעשה באחד שהניח את כריו ובא ומצא אריות סובבים אותו, מעשה באחד שהניח בית של תרנגולים ובא ומצא חתולים מקורעים לפניו", ובמדרש שיר השירים רבה מתואר מקרה של נוכרים שניסו לנצל את היעדרותם של העולים ונכנסו לבתיהם הנטושים, אך מלאכים בדמות בני הבית הופיעו, והשוד נמנע. ניסים אלו הפכו את העלייה לרגל למפגן של אמונה וביטחון מלא שלא יקרה שום דבר רע.
היערכות מוקדמת
כדי לקלוט מספר גדול של מבקרים, גם אם לא מדובר במיליונים, היה צורך בהיערכות מוקדמת. חז"ל מתארים לנו את ההכנות לקראת העלייה לרגל, בעיקר לקראת חג הפסח. באמצע חודש אדר, עם שוך גשמי החורף, יצאו שליחי בית הדין למבצע הכנה רחב היקף שכלל כמה משימות:
תיקון הדרכים – חוויית ההגעה לירושלים חשובה, ודרכים משובשות עלולות להפריע. לכן שלח בית הדין עובדים לתקן את כל הדרכים והרחובות שנהרסו או נפגעו בחורף בשל הגשמים, כדי שיהיו נוחים ובטוחים למעבר לקראת עולי הרגל שעולים לירושלים.
חידוש מקוואות – ניקוי ותיקון של בורות הטבילה המפוזרים בדרכים, המשמשים תחנות מעבר הכרחיות לפני שמגיעים למקום המקדש. השליחים בדקו את תקינות המקוואות ואת כשרותם, ובעת הצורך הכשירו את מה שחסר.
סימוני טומאה – סימון קברים לאחר שהסימונים הקודמים נעלמו בחורף, כדי למנוע מהעולים, בעיקר הכוהנים שבהם, להיטמא בדרכם לירושלים. בית הדין סימן את מקומות הטומאה באמצעות סיד לבן על גבי אבנים קבועות ויציבות.
נוסף על כך היו מסירים את המנעולים מבורות המים ודואגים מראש לאילנות שיטילו צל במקומות שונים לאורך הדרך כדי שיהיה לעולים מקום מנוחה ומחסה מהשמש.
אָלִין בִּירוּשָׁלַיִם
מספר כזה של מבקרים המגיעים בעת ובעונה אחת דורש היערכות גם בתחום הלינה. אומנם "לֹא אָמַר אָדָם לַחֲבֵרוֹ צַר לִי הַמָּקוֹם", אבל איפה ישנו? היו מי שהתארחו אצל בני משפחה או מכרים או על גגות הבתים, והיו גם אזורי לינה גדולים, מתחמי קמפינג היו קוראים לזה היום, שהכילו את כל העולים. הלינה הייתה ללא תשלום, שכן ירושלים אינה שייכת לאיש באופן פרטי, אך היה נהוג שהמתארחים נותנים למארחים את עורות הקורבנות. היום זה בטח היה יותר בכיוון של בקבוק יין.
אם רוצים היום לראות איך זה עובד, מספיק להגיע לחברון בשבת חיי שרה ולראות איך אפשר להכיל המוני אנשים בשטח די מצומצם בהתארגנות לוגיסטית מרשימה. כנראה היו בירושלים די עסקנים רציניים שידעו איך לארגן כל מה שצריך.
ושאבתם מים
מספר כזה של יהודים (וגם לא-יהודים) ששוהה בירושלים שבוע דורש היערכות מיוחדת גם בתחום המים. צריך הרבה מאוד מים לשתייה ולרחצה, והיה צורך לוודא מראש שהמים יספיקו לכולם. אחד מבעלי התפקידים במקדש היה נחוניא חופר שיחין, שהיה מומחה גדול בתחומו וידע היכן וכמה עמוק לחפור כדי למצוא מקורות מים שישמשו את העולים.
הגמרא מספרת על נקדימון בן גוריון, אחד מעשירי ירושלים, שהיה שוכר בורות מים ודואג שיישמרו מלאים ונקיים לקראת החג. באחת השנים סבלה העיר מצמא קיצוני וממחסור במים. נקדימון פנה לשליט מקומי ולווה ממנו 12 בורות מים להמונים, בהתחייבות להחזיר את המים או לשלם סכום עתק של 12 כיכרות כסף עד לתאריך קצוב.
כשהגיע יום הפירעון והשמיים נותרו בהירים, לחץ השליט ללא הפוגה בדרישה לקבל מים או כסף, אך נקדימון המשיך לדחותו באמתלה שנותר עוד זמן עד שקיעת החמה. משראה השליט שהזמן אזל בלא גשם, פנה שמח לבית המרחץ, בטוח שניצח בהתערבות.
באותה שעה נכנס נקדימון לבית המקדש, התעטף בבגדו וזעק בתפילה כי פעל לכבוד שמיים בלבד, למען עולי הרגל. מייד התקדרו השמיים, ומטחי הגשם שירדו מילאו את כל המאגרים עד אפס מקום. השליט טען ששקעה החמה והגשמים ירדו כשהמאגרים כבר ברשותו. נקדימון שב ונשא תפילה קצרה, וברגע אחד התפזרו העננים והשמש זרחה מחדש בשמיים, מוכיחה מעל לכל ספק שהיום טרם הסתיים וכי חובו שולם במלואו.
בסוף ימי בית שני היו כמויות גדולות של מים מובלות לעיר מדרום באמצעות אמות מים שנבנו במומחיות גדולה. שרידים של מערכת המים הזו אפשר לראות עד היום בכמה מקומות, בעיקר באמת המים התת-קרקעית העוברת מתחת להר אצל, המוכר היום כטיילת ארמון הנציב. היה צורך גם ליצור פתרונות הלכתיים סביב נושא בורות המים, וכך נולד המושג "פסי ביראות", מחיצה חלקית סביב בורות המים שהופכת את המרחב לרשות היחיד ומאפשר לשאוב מים מן הבורות.
ותבנהו מהרה
האם בחורבן בית שני פסק מנהג העלייה לירושלים בשלושת הרגלים? התיאור במדרש ממחיש את ההבדל שבין ימי המקדש לימים שלאחר החורבן: "אלה אזכרה ואשפכה עלי נפשי. כנסת ישראל אומרת לפני הקדוש ברוך הוא: לשעבר הייתי עולה לירושלם ודרכים מתוקנים ועכשיו בשך… אלה אזכרה לשעבר הייתי עולה ואילנות מסככות על ראשי, ועכשיו תלויה לשמש. אלה אזכרה לשעבר הייתי עולה בצלו של הקדוש ברוך הוא, ועכשיו בצלן של מלכיות… אמר רבי ברכיה: אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא: לשעבר הייתי עולה וסלי בכורים על ראשי בהשכמה, שהיו אומרים: קומו ונעלה ציון… אלה אזכרה לשעבר הייתי עולה בשירות ובזמירות לפני הקדוש ברוך הוא ועכשיו, בכיה סלקא בכיה נחתא" (איכה רבה א, נב).
יש דיון הלכתי מעניין אם מצוות עלייה לרגל חלה גם כשאין בית מקדש, והרוב פוסקים שלא, אך בפועל כנראה המשיכו לעלות ככל שהיה אפשר. אומנם העיקר חסר מן הספר: בית המקדש חרב ועבודת הקורבנות פסקה, וכמוה גם מצוות רבות הקשורות לעלייה לרגל, אך היו יהודים שהמשיכו לעלות לירושלים, ולו כדי לשמר את החיבור לעיר הקודש ולהיזכר בימים עברו. בימי השלטון הרומי והמוסלמי עוד הגיעו עולים לירושלים, גם אם לא המונים, אך זה נפסק ככל הנראה עם הכיבוש הצלבני.
בעשרות השנים האחרונות התבסס מנהג יפה ומרגש של ברכת כוהנים המונית ברחבת הכותל באחד מימי חול המועד. עשרות אלפי יהודים מגיעים לתפילה, והכוהנים מברכים יחד את ההמון בשחרית ובמוסף. יש בזה הד לימי המקדש, שהכוהנים היו מברכים בהם את העם המגיע להקריב קורבנות ולהתפלל במקום אשר בחר ה'. נמשיך להתפלל ולקוות עד היום שבו "וְהָיָה מִדֵּי חֹדֶשׁ בְּחׇדְשׁוֹ וּמִדֵּי שַׁבָּת בְּשַׁבַּתּוֹ יָבוֹא כׇל בָּשָׂר לְהִשְׁתַּחֲוֺת לְפָנַי אָמַר ה'".
