יוסף חיים בן דוד מראה לי את ספר תהלים שלו, המודפס בכתב ברייל. זו חוברת גדולה מאוד, שאת דפיה הרחבים ממלאות בליטות עדינות של הכתב המיוחד לעיוורים.
"אני יודע בעל פה את כל החומש, כל ספר תהלים, וכמובן את התפילות של יום חול ושל שבת. רק ביום טוב אני לוקח איתי את הסידור, כי הסידור מאוד גדול. לא תמיד יש לי מקום בשבילו בבית הכנסת, ולכן אני מעדיף שלא להיסחב איתו", הוא אומר. בן דוד הוא עיוור מלידה. אם תתחילו לצטט פסוק כלשהו מהחומש או מתהלים, הוא ישלים אותו מייד, ובהרצאותיו על תפילה הוא מאתגר את הקהל לבחון את ידיעותיו בפסוקים.
אני מגיעה לביתם של יוסף חיים וענבר בן דוד ביום גשום וחורפי. הדירה מסודרת ונקייה להפליא, לא עניין של מה בכך בכלל, ועל אחת כמה וכמה במשפחה שבה בני זוג בעלי מוגבלויות מורכבות ופעוטה שובבה.
יוסף חיים בן דוד הוא עיוור מלידה. אם תתחילו לצטט פסוק כלשהו מהחומש או מתהלים, הוא ישלים אותו מייד
ענבר ויוסף חיים נשואים זה עשר שנים. לפני שלוש שנים נולדה בתם חנה לאה, ילדה בריאה לחלוטין. "אני עיוור מלידה", פותח יוסף חיים. "נולדתי בחודש השישי להיריון, וכתוצאה מכך נפגעו לי הוורידים בעיניים ואיבדתי את יכולת הראייה". הוא בן 37, יליד ארצות הברית. כשהיה בן שמונה עלו ארצה הוריו, הוא ואחותו, והמשפחה התמקמה בכפר חב"ד. "תמיד למדתי בבתי ספר רגילים. המדיניות של משרד החינוך היא לשלב עיוורים בבתי הספר הרגילים ולא לשלוח אותם לחינוך מיוחד. היה לי מאוד קשה וסבלתי לא מעט", הוא אומר בכנות.
מדוע?
"לא היו לי ספרי לימוד בברייל כמו שהיו באמריקה, וסבלתי מהרבה קשיים חברתיים, מבריונות, מהצקות ומאלימות. אני לא יודע אם היום השתפר היחס לעיוורים במוסדות החינוך, אבל אני בטוח שאם יש לילד העיוור הדרכה נכונה, אפשר למנוע את זה.
"רוב המאבק של העיוורים בארץ הוא על קבלת הזכויות המגיעות להם, שזה חשוב, אבל כמעט ולא מדברים על השתלבות חברתית. לכן יזמתי וכתבתי ספר, 'רואים בעיניים עצומות', שבו אני מסביר את הנושא החברתי של הקשר בין העיוור לסביבתו הרואה. כבר הוצאתי מהדורה שמינית שלו, ואני עובד על המהדורה התשיעית. אני מאמין שאם החברה תדע איך להתייחס נכון לעיוורים, כל שאר הקשיים של העיוורים יתגמדו".
מה לדעתך הקושי העיקרי בשילוב העיוורים בחברה?
"המודעות לצורך והיכולת לגשת לעיוור, לדבר איתו, לשאול אותו שאלות ענייניות", הוא אומר. "אני יכול להגיע למשל לבית הכנסת, ואף אחד לא מתייחס אליי, אף אחד לא ניגש ולא מתעניין. הייתי רוצה שיתעניינו יותר בחיים שלי ובי". הוא מספר שכשהרצה לאחרונה בבית ספר הוא מצא דווקא בילדים את ההתעניינות שהיה מצפה שיגלו המבוגרים: "הילדים ניגשו אליי, שאלו שאלות ודיברו איתי בטבעיות ובפתיחות. המבוגרים לא עושים את זה. אני מרגיש שעולם המבוגרים הוא עולם מת. הם יציעו לעזור לי לעבור את הכביש, אבל לא ייצרו שום אינטראקציה או שיח.
ענבר: "באחד הימים הראשונים ילדה אחת שאלה אותי: למה את ככה? ועניתי לה: כי ככה ה' ברא אותי"
"זה לא בכוונה תחילה", הוא מסביר, "אבל כשאדם רואה פוגש חבר הוא ניגש אליו ומפתח שיחה. עיוור לא רואה מי נמצא לידו, אז הוא לא יכול לעשות את זה. הוא צריך שיעזרו לו בתיווך, ולא לכל אחד יש היכולת, הפניות והסבלנות".
יוסף חיים התחיל להקים, עם צביקה ליטמן מכפר חב"ד, בית חב"ד לעיוורים וכבדי ראייה. יש שישים חברים בקבוצת ואטסאפ ייעודית, והוא מנסה להרים פעילות יהודית שתתאים לבעלי לקויות ראייה. "צביקה הוא בעל לקות מסוימת בשמיעה. הוא קרא את הספר שלי והציע לי להקים בית חב"ד לעיוורים. כשהסכמתי הוא התחיל לאסוף אנשים ולהביא תוכניות ופעילויות.
"הקבוצה שלנו נקראת אור חב"ד, ואנחנו מארגנים מדי פעם מפגשים, בעיקר מקוונים". יוסף חיים היה רוצה שתהיה היענות רבה יותר ליוזמות הפעילות של הקבוצה, וענבר מעודדת אותו שבע"ה זה יתפוס נפח של פעילות ועשייה. הוא מסכם: "לדעתי הפסגה של העיוור היא השתלבות בחברה. הדבר הכי הכי טוב הוא שהוא יהיה חלק מהחברה, מהקהילה, ושיתייחסו אליו טוב ונכון".
רק ה' קובע מי יחיה ומי ימות
ענבר נולדה עם פגיעה פיזית ניכרת. הוריה, שכבר היו הורים לבת בכורה, גילו את הלקויות של העוברית שלהם רק לקראת סוף ההיריון. כשנולדה ענבר לא צפו הרופאים שהיא תשרוד, ולאחר שבועיים נטשו אותה הוריה בבית הרפואה. תשעה חודשים אחר כך הגיעה לבית היולדות מרים מזרחי מלוד, חסידת חב"ד, אם לשמונה ילדים בוגרים, שבאה לבחור תינוק או תינוקת לגדל כמשפחת אומנה.
"היא הסתכלה על כל התינוקות שחיכו שמישהו יבחר בהם, ובחרה בי. היא אמרה שאני הייתי הכי חמודה", מחייכת ענבר. "הרופאים לא הבינו למה היא בחרה דווקא אותי ואמרו לה: למה אותה? היא לא תשרוד! אבל אימא שלי אמרה להם: אתם לא מחליטים, רק ה' קובע מי לחיים ומי למוות, וגם אם היא לא תשרוד, לפחות אני אביא אותה לקבורה יהודית ראויה".
מרים ובעלה בנימין ע"ה לקחו את ענבר הביתה וטיפלו בה במסירות. חוץ ממנה הם הכניסו הביתה עוד שלושה ילדים עם נכויות פיזיות ניכרות וגידלו אותם באהבה עד שבגרו. "לא רק ששרדתי, גם התחלתי ללכת. אף אחד לא האמין שזה יקרה", מספרת ענבר. "התניידתי בכיסא גלגלים, אבל בסעודת שבת אחת פשוט נעמדתי והתחלתי ללכת. זה היה מדהים".
שניהם מנגנים באורגן, יוסף חיים לפעמים מנגן ומשמח באירועים. הוא מחפש עבודה בתמלול ובהקלדה, וענבר למדה מזכירות רפואית ועיצוב גרפי אבל מתקשה למצוא עבודה, ולכן היא עצמאית ועובדת מהבית. "הייתי בהמון ראיונות עבודה, אבל לא התקבלתי", היא אומרת בצער.
זה פוגע?
"ברור. נכון שאנחנו מוגבלים, אבל זה לא ימנע מאיתנו לתפקד כשצריך. בכל פעם שאנחנו לא מתקבלים לעבודה ואנחנו יודעים שזה בעיקר בגלל המוגבלויות שלנו, יש לנו צביטה בלב".
הם נפגשו בשידוך כשענבר הייתה בת 19. "נפגשנו פעמיים, והייתה תחושה שזה הולך להיסגר", מספרת ענבר. "כבר רצינו להתקדם לפגישה השלישית, אבל אז השדכנית התקשרה ואמרה שהצד של הבחור רוצה לעצור את הפגישות".
למה?
"גם אני לא ידעתי. התברר שאימא של יוסף חיים התרגשה מאוד כשחשבה שאנחנו הולכים לסגור שידוך והחליטה לספר על כך לאחד האחים שלה, והוא אמר לה שכדאי לבדוק את העניין הגנטי".
בשל הבדיקות הגנטיות נפסקו הפגישות בין השניים לשלוש שנים. "הבדיקות היו ארוכות ורבות, ואימא שלי לא רצתה שנמשיך להיפגש כל עוד אין תוצאות. היא פחדה שיישבר לי הלב", אומרת ענבר. "נפגשתי עם עוד בחורים, אבל כל הזמן אמרתי לאימא שלי שאני מחכה לבן דוד.
"יום אחד נתקלנו בחמותי דהיום באירוע, והיא מאוד התחברה אליי וביקשה שנחזור להיפגש. אני אמרתי לאימא שלי שנמאס לי שזה כל הזמן ברקע ולא מתקדם. ביקשתי ברכה באיגרות הקודש של הרבי, כפי שמקובל בקרב חסידי חב"ד. פתחתי ומצאתי תשובה על החתונה של הקב"ה וכנסת ישראל. לא הבנתי מה בדיוק זה אומר, אבל אימא שלי אמרה לי: מה את לא מבינה? זה אומר שתהיה פה חתונה!"
יוסף חיים, הוריך אמרו לך למה נעצרו הפגישות?
"לא. הם לא אנשים שמדברים ומסבירים. היה להם קשה לתווך לי את הנושא".
פשוט חשבת שהיא לא רוצה?
"כן. זה מה שחשבתי שלוש שנים", הוא אומר.
יוסף חיים: "כשאדם רואה פוגש חבר הוא ניגש אליו ומפתח שיחה. עיוור לא רואה מי נמצא לידו, אז הוא לא יכול לעשות את זה"
ברוך ה' השידוך נסגר בשעה טובה, ויוסף חיים וענבר התחתנו ועבר לדירה משלהם בלוד, ליד משפחת מזרחי. שבע שנים הם חיכו לילדים. "בשלב מסוים התכוונו להתחיל טיפולים", הם מספרים. ענבר מרחיבה: "הלכנו לפגישת ייעוץ, וכשיצאתי משם הרמתי את העיניים לשמיים ואמרתי לה': אתה מכיר אותי ויודע את רמת כוח הסבל שלי. אם אתה סבור שאני אעמוד בטיפולים הללו, אני אעשה אותם, אבל אם אתה יודע שזה יהיה יותר מדי בשבילי, בבקשה תעזור לי שזה יקרה באופן טבעי". זה היה לפני פסח, ובפסח ענבר הרגישה לא טוב. חברה אמרה לה: ענבר, את בהיריון. חנה לאה הקטנה הגיעה לעולם בהיריון טבעי.
לוקחת לקניות מקל נחייה
חנה לאה יודעת שההורים שלה מיוחדים?
"היא גדלה לתוך זה, אבל היא לא מבינה עד הסוף", אומרת ענבר. "עד לא מזמן היא הייתה אומרת לי: אני רוצה ללכת לקניות, ולוקחת את התיק שלי ואת המקל של יוסף חיים, כי מבחינתה ככה הולכים לקניות. לאחרונה שמתי לב שכשהיא מביאה משהו ליוסף חיים, היא מכוונת לידיים שלו. זה מאוד מתוק".
מה קורה אם ילדה בגן שואלת אותה למה ההורים שלה נראים כך?
"כשהיא עברה לגן מאוד חששתי מהסיטואציה הזאת", מודה ענבר. "דיברתי על זה עם הגננת כבר ביום הראשון, כי הילדה בעצמה לא מבינה שיש לה הורים מיוחדים. היא אמרה שהיא תתייעץ כדי שנצליח לתווך את זה.
"מהצד שלי אני יכולה להגיד שבזכות חברה טובה, שאמרה לי: את צריכה ללכת בכל יום לגן כי ככה הבנות יראו אותך ויתרגלו אליך, אני מביאה אותה לגן בכל בוקר ומחזירה אותה משם בכל צהריים. באחד הימים הראשונים ילדה אחת שאלה אותי: למה את ככה? ועניתי לה: כי ככה ה' ברא אותי. אחת האימהות ששמעה את זה אמרה לי: ואי, איזו תשובה יפה".
את נפגעת משאלות כאלה?
"מילדים אני לא נפגעת, ובכלל, אני רגילה מגיל צעיר שמסתכלים עליי. כשאנשים מסתכלים עליי אני אומרת להם: מה זה, הצגה? תשלמו. יש לנו הרבה בדיחות כאלה. אם זו חברה של הבת שלי, אני מעדיפה לעצור ולהסביר בנעימות שככה נולדתי. לאחרונה אפילו שמעתי את חנה לאה משחקת עם הבובה ואומרת לה: את קטנה בגלל שככה ה' ברא אותך. היה כזה מתוק לראות שהיא הפנימה את זה", היא מתמוגגת.
איך הסתדרת מבחינה חברתית כשהיית ילדה ונערה?
"יש מצב שחוויתי את מה שהיום קוראים לו חרם, פשוט לא ידעתי לקרוא לזה כך. אימא שלי תמיד אמרה לי שמי שלא רוצה לשחק איתי, זו הבעיה שלה. היא אמרה לי: תתרחקי ממי שלא מתנהג אלייך יפה.
ענבר: "הלכנו לפגישת ייעוץ, וכשיצאתי משם הרמתי את העיניים לשמיים ואמרתי לה': אתה מכיר אותי ויודע את רמת כוח הסבל שלי"
"תמיד חלמתי על חברות ושתהיה לי חברה טובה ממש, אבל עד כיתה ט' לא הייתה לי חברה כזו. בכיתה ט' כבר למדתי פה בתיכון שמגיעות אליו בנות מכל הארץ. ליום הראשון קבעתי עם מישהי שהכרתי שנשב יחד. רציתי שהיא תשב לידי כדי שיראו שיושבים לידי, אבל כשהגעתי ביום הראשון היא ישבה ליד מישהי אחרת, והתחלתי את היום כשאני יושבת לבד. פתאום הגיעה מישהי שנכנסה מאוחר. המורה הושיבה אותה לידי, ונהיינו החברות הכי טובות עד היום. ביום הראשון שהבאתי אותה הביתה עשיתי לה הכנה ואמרתי לה שיש לי עוד שלושה אחים עם מוגבלויות, והיא אמרה: אה, סבבה. זה לא היה עניין מבחינתה בכלל".
יש לך קשר עם המשפחה הביולוגית שלך?
"פגשתי אותם כמה פעמים", היא אומרת. "הפעם אחרונה שפגשתי אותם הייתה שלושה שבועות לפני הלידה. אם אני לא יוצרת איתם קשר, הם לא ייצרו קשר מיוזמתם".
הם אנשים נורמטיביים?
"כן. אנשים רגילים, חמים ואמידים. הם לא שומרים על קשר איתי כי קשה להם", היא אומרת בשלווה. "הם לא חשבו שדבר כזה יקרה להם, ואני חושבת שהעובדה שנולדתי עם מוגבלות כזו הייתה להם מעין סטירת לחי. אמרו להם שלא אשרוד, אבל לא רק ששרדתי, גם התחתנתי והבאתי להם נכדה".
הם היו מעדיפים שלא תחיי?
"יכול להיות", היא אומרת בפשטות. "הם מאוד אהובים בקהילה שלהם, ואף אחד בסביבתם לא יודע עליי. יש להם ארבעה ילדים, וגם הם לא ידעו על קיומי. הם גילו להם לא מזמן, רק לפני כמה שנים, וילדיהם חטפו שוק ולא רוצים לשמוע עליי כרגע. רק אחות אחת נפגשה איתי פעם".
מרים ובעלה בנימין ע"ה לקחו את ענבר הביתה וטיפלו בה במסירות. חוץ ממנה הם הכניסו הביתה עוד שלושה ילדים עם נכויות
את לא כועסת?
"לא, אני מבינה ומכבדת את זה. נכון שאני רוצה משהו אחר, והייתי שמחה לקשר יותר חזק. אני מחכה שזה יקרה". היא נפגשה עם הוריה לראשונה רק אחרי החתונה. "זה קרה בזכות מרים, אימא שלי", היא אומרת, מתייחסת אל האם המאמצת כאל אימא לכל דבר. "סיפרתי לה על חלום שחלמתי שקשור למשפחה, והיא אמרה לי: אני חושבת שהגיע הזמן. החלום הוא סימן שאת יכולה לפגוש אותם".
איך הייתה הפגישה?
"מאוד מרגשת. אימי הביולוגית לא יכלה לדבר מרוב התרגשות, וכך גם אני. מי שדיברו היו אבי ומרים. אני חושבת שזה היה צעד טוב וחשוב".
כתף הדדית
הם עצמאיים לחלוטין, ענבר נוהגת, והם אוהבים לבשל יחד לשבתות. "אני מאוד אוהבת לבשל, אוהבת את המטבח", אומרת ענבר. "יוסף חיים מקלף את הירקות, זה התפקיד שלו, ואני חותכת ועושה את כל השאר".
יוסף חיים, איך אתה לא נחתך?
"אני שם כפפה על יד שמאל ומקלף ביד ימין ישר לתוך הפח, ככה הכי קל לי", הוא מתאר. "הוא מקלף ואני חותכת", ענבר מאשרת. "אנחנו יחד, ואנחנו זה הכתף של זה. כשיש קושי אנחנו משתפים זה את זה".
מה תאחלו לעצמכם להמשך?
"עוד ילדים", אומרת ענבר. "ילד זה הדבר הכי מדהים שיש. וחוץ מזה שנמשיך להיות מאושרים באמת, בפנימיות. זה הדבר הכי חשוב בעולם, והלוואי שנמשיך להיות מאושרים".
