דברים שאמרתי השבוע בכנס 'בניין שלם' לנשים, בבנייני האומה: אחרי הדרמות של ספר בראשית, שמות, ויקרא, במדבר – השבת מתחילים לקרוא את חומש דברים, האחרון בחמשת חומשי תורה. לכאורה לא קורה בו כלום. משה רבנו נפרד מאיתנו בנאום ארוך. זה ספר שלם שבו הוא מסכם ארבעים שנות נדודים במדבר.
אז למה זה חשוב? למה ספר דברים קריטי כל כך, בעיקר לפני שנכנסים לארץ ישראל? כי השאלה בחיים היא לא רק מה קרה, אלא איך אנחנו מספרים לעצמנו את הסיפור. למשל: איך להתייחס לחטאים ולנפילות? האם אנחנו טועים וחושבים שזה משהו שמגדיר אותנו, או רואים זאת כמשהו זמני, שצריך לקום ממנו ולצמוח? ואיך להתייחס להצלחות, לרגעים של קדושה ורוממות? האם לתת להם בטעות לחלוף, או להשכיל לזכור אותם לתמיד, באמצעות מצוות?
לאורך ספר דברים משה רבנו מכוון אותנו לתשובה הנכונה, מלמד אותנו איך לספר נכון את הסיפור שלנו, נותן לנו רוח להמשך המסע.
אנחנו בתקופת בחירות וגם בשיא הקיץ. חשוב לשים לב: מה בכלל הסיפור הגדול שלנו, לאן אנחנו הולכים? מי ה'משה רבנו' שלנו, דמויות שהן מעל לכאן ולעכשיו, שמחברות אותנו לעצמנו ולאלוקים? כמה שאנחנו זקוקים עכשיו לספר דברים – לפרספקטיבה רחבה, לפרשנות של אהבה ואמונה, למילים עתיקות שנותנות כוח ומשמעות. בשורות טובות.
יום פטירתו של רש"י: מה ניתן ללמוד ממנו
השבוע צוין יום פטירתו של רש"י, רבי שלמה יצחקי, גדול פרשני התורה והתלמוד. מה נלמד ממנו? איך ננסה להתקרב לדמותו?
1. גדלות. מדהים לאיזו רמה, היקף ואיכות יכול בן אנוש להגיע. אדם אחד הצליח לספק לכל העם היהודי פירוש מקיף ובהיר לרוב התנ"ך ולרוב התלמוד.
2. קצר זה לא שטחי. פירוש רש"י הוא תמציתי. הוא למד אלפי מקורות ומדרשים ומתוכם בחר וערך נקודות מרכזיות, כדי שנבין את התורה בקלות. כשקוראים אותו רואים שהחוכמה היא לפעמים לא להאריך אלא לקצר.
3. בכל דבר יש משמעות. אחד היסודות ביהדות הוא שכל מילה בתורה ובגמרא היא קדושה ובעלת מסר. זו הסתכלות מיוחדת על התורה ועל העולם: שום דבר אינו סתמי, כל דבר מחובר ומשפיע, ויש לנו תפקיד – לחפש את משמעות הדברים. רש"י מתעכב על מילים, מקומות ופרטים – ומאיר אותם באור חדש, מחבר אותם לסיפור הגדול.
4. לא רק לחדש. בעידן שבו מקובל להשמיע קודם כול את הקול שלך, לחדש ולהמציא ולהתבלט, רש"י מקשיב בענווה לתורה, מאזין לחז"ל, ומתוך כך בוחר ועורך ומסביר. הוא 'צינור' שמחבר אותנו למקורות, ויודע ללקט ולהנגיש.
5. לומר "איני יודע". כמה יושר וענווה צריך כדי לכתוב את צמד המילים הזה. הרי רש"י יכול גם לדלג מעל הפסוק ולא לפרש אותו כלל. אבל האיש שהוא שם נרדף לידע עצום ולבקיאות אדירה, לא מתבייש לומר לפעמים לאורך פירושו שהוא לא יודע הכול. אולי כך הוא גם משאיר לנו מקום לנסות ולחשוב… אלה רק חלק מהסיבות לכך שגם הבוקר, 921 (!) שנים אחרי פטירתו, מיליוני יהודים לומדים תורה עם פירוש רש"י. לזכרו.
איך מקבלים כוחות למסע החיים?
איך מקבלים כוחות למסע החיים? פרשות מטות־מסעי שקראנו בשבת שעברה מתארות 42 מסעות של עם ישראל במדבר. פרשנינו מסבירים כי גם אנחנו עוברים 42 מסעות כאלה בחיינו. איך עוברים את הדרך? איך ממשיכים במסעות?
הנה כמה כלים, 'צידה לדרך' מתוך תורת רבי נחמן מברסלב: 1. קשר לצדיק. רבי נחמן מסביר שהחיבור לצדיק, לאדם גדול, הוא דבר בסיסי. למצוא רב להתייעץ איתו, ללמוד ממנו, להיות קשור אליו כדי שירים אותנו למעלה. 2. התבודדות. רבי נחמן כותב שיש חשיבות גדולה לתפילה ודיבור לאלוקים מעומק הלב, בשפה שלנו, בכל יום, ובכל צעד ושלב בדרך.
3. שמחה. זה המפתח להתקדמות. מובן שיש חשיבות לבדק בית, אבל חשוב לזכור שיש עוד צד. במקום לעורר כלפי עצמנו ביקורת שמובילה לעצבות – לחפש נקודה טובה, אפילו קטנה. ואז עוד אחת. ועוד אחת. ולשמוח בכך. 4. לא להתייאש, ותמיד להמשיך לנסות. אחת האמרות המוכרות ביותר של רבי נחמן היא "אין שום ייאוש בעולם כלל". אנחנו יורדים כדי לעלות. גם אם ניסינו ונכשלנו, אפשר להתחיל מחדש, לדבריו, "אפילו מאה התחלות ביום". גם הרגע. בהצלחה.
מאות אלפים מהאחים שלנו מחשבים מסלול מחדש
שמעתם על שתי הכותרות האלה? הן מעידות על זרמים תת־קרקעיים חשובים: גדעון כץ ועמנואל וותארי הם אנשי עסקים ישראלים שעורכים כבר שנים ירידי נדל"ן ליהודים בחו"ל. בחודשים האחרונים הם ערכו אירועים כאלה באוסטרליה, באנגלייה וברחבי צפון אמריקה, וראו שני חידושים: קודם כול, מחוץ לאולם – הפגנות ומחאות סוערות. ארגונים פרו־פלסטיניים מוחים, לפעמים באלימות, נגד אירוע שבו קונים בתים בארץ ישראל.
אבל בפנים, לדברי כץ, נוצרת מציאות חדשה. "פעם יהודים עשירים היו באים בנחת, ברוגע, קונים לעצמם דירה להשקעה בישראל", הוא מספר. "הם הרגישו נחמד שיש להם גם אופציה כזו, דירת נופש או דירה להשכרה. היום המוטיבציה שונה לגמרי. הם באים בתחושת דחיפות. כשבעיר שבה אתה גר פתאום מפגינים נגדך מחוץ לאולם, אתה מבין שהעתיד של הילדים והנכדים שלך הוא לא בניו יורק של ראש העיר ממדני".
כמו גורמים רבים בתחום העלייה, הוא מרגיש שאנחנו מפספסים את הכותרת הראשית הגדולה והחיובית הזו. מאות אלפים מהאחים שלנו מחשבים מסלול מחדש, שוקלים עלייה והולכים להקפיץ את ישראל קדימה. מאות עסקות נחתמו מאז שמחת תורה. ואחרי ההצלחה במכירות, הכי עצוב לו, לדבריו, לראות יהודים שמשתתפים בהפגנות נגדו מחוץ לאולם. "הרי גם להם יש ילדים, וגם הם חלק מהעם שלי. זה מעורר מחשבה, לאיזו רמה של ריחוק אפשר להגיע".
תפילין בבתי הספר
ולפעמים העלייה היא כאן. עולים קומה. שר החינוך יואב קיש הסדיר השבוע את נושא הנחת התפילין בבתי ספר ממלכתיים. בעבר שרי חינוך היו מנחיתים תוכניות חינוכיות מלמעלה למטה. כל מיני יוזמות מורשת שמשרד החינוך ניסה להטמיע, לא תמיד בהצלחה. אבל הזמנים השתנו. הפעם זה מלמטה למעלה. השר מגיב לצמא הגדול בשטח. הקונספציה של הדור הצעיר משתנה: מסורת זה רק לא משהו עתיק של הסב, זה משהו מעודכן של הנכד.
וזה כבר מזמן לא רק דוכני תפילין. הייתי לא מזמן בכנס של מנהלי בתי ספר. מנהל תיכון חילוני סיפר על תלמידים בכיפות, על ספר תורה שהוכנס לבית הספר, על תלמידים שומרי שבת. מנהל תיכון דתי שהיה שם אמר לו בחיוך שהוא מקנא בהתלהבות של הדור הצעיר אצלו…
בימים אלה נפתחו שתי מכינות קדם־צבאיות חדשות, שמעידות על הכיוון החדש הזה.
שתיהן מיועדות לבנים בוגרי חינוך ממלכתי, לא דתי, שרוצים יותר יהדות ותורה. מכינת 'שורשים' מוקמת במושב שובה שבעוטף עזה, מתוך אידיאל של שיקום וצמיחה באזור. מנדי בלוי, אחד המנהלים, מספר על נערים מסורתיים שחווים התעוררות רוחנית ומחפשים בית ושפה. מכינת חמת גדר של עמותת דרך עמ"י זיהתה בדיוק את אותו הצורך. המייסד קובי וולק סיפר לי השבוע: "בציבור הכללי, לא הדתי, מסיימים תיכון ומרגישים שמשהו חסר. רוצים בית מדרש, רוצים מורשת". אם לא שמעתם על ההתפתחויות האלה, בדקו מי מספר לכם את הסיפור…
"כיוון שבא לכלל כעס – בא לכלל טעות".
בתחילת הפרשה הקודמת מסופר על אלעזר הכוהן שמלמד את העם נושא מסוים בהלכה. זה מפתיע, מפני שעד אותו הרגע את כל התורה לימד משה רבנו שירד מהר סיני עם הלוחות. מדוע הפעם זה לא היה משה? ובכן, כי הוא כעס על העם על חטא מסוים, ולכן שכח את ההלכה. רש"י כותב על כך את הדברים האלה: "כיוון שבא לכלל כעס – בא לכלל טעות".
הכעס, גם אם מוצדק, וגם אם אתה משה רבנו שאצלו זה חד־פעמי, גורם לאדם לטעות, לשכוח, להתבלבל, לא לדעת.
פרשנינו מבקשים שנשים לב לסיפור הקטן והחשוב הזה בתורה: כעס הוא לא סתם תכונה רעה. הוא גורם לנו לאבד את עצמנו, את ההיגיון והחוכמה. לעשות דברים שנתחרט עליהם. עלינו לפעול מתוך שמחה, יישוב הדעת, ביטחון בה', מנוחת הנפש. והכעס, בדיוק להפך – מוציא אותנו מאיזון ומתפקוד נכון. כמה חשוב לדעת לזהות את הרגש הזה, לדעת לומר "סליחה, אני כועס עכשיו" ולעצור. שלא נבוא לכלל כעס, שלא נבוא לכלל טעות.
העולם היהודי נראה אחרת אחרי 7.10
עשרות משפחות ישראליות יוצאות הקיץ לשליחות חינוכית בבתי ספר בחו"ל. הן נפגשו לאירוע פרדה חגיגי שנערך עבורן ברחבת המוסדות הלאומיים בירושלים, רגע לפני שהן לוקחות את ירושלים איתם – לכל העולם. העולם היהודי נראה אחרת אחרי 7.10. הגעתי לדבר איתם ולתאר כמה הדור הצעיר שם צמא ומחכה להם, עד כמה הלבבות פתוחים והמשימה דחופה וחשובה.
באותו אירוע ציינו עוד חגיגה: הגיליון 'אור מישראל' חוגג 100 גיליונות… בכל שבוע ההסתדרות הציונית מפיצה לבתי ספר יהודיים בחו"ל עלון עם תוכן מישראל, על יהדות ואקטואליה, בעברית, אנגלית, צרפתית, ספרדית, פורטוגזית ובולגרית, וגם גיליון בעברית קלה, ללימוד השפה. אם אתם מעוניינים בעלון גם לבית הספר שלכם, ללא עלות כמובן, אתם מוזמנים להגיב.
תודה ליו"ר ההסתדרות הציונית העולמית יעקב חגואל, לרועי אבקסיס שאיתו התחלנו את העלון, לגאל גרינוולד שדואג להמשיך את הפרויקט, לעדי ירחי ורותם יהושע (הבולדוזריות שבזכותן יש עלון כזה), לכל המתנדבים והמתרגמים של העלון 'אור מישראל' (בדרך לגיליון ה־200 כמובן). ותודה לכל המשפחות שיוצאות לשליחות והולכות להביא באמת, ממש, אור מישראל. בשורות טובות.
