הבעל שם טוב, איך לא, מלמד שתוצאות של חוויה מסוימת שעברנו יהיו לפי השם הטוב שנוציא למסע הזה בסופו. כך הוא מסביר את המילים התמוהות בתורה: "ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם", והרי זה אמור להיות הפוך! קודם המסע, ואחר כך המוצא ממנו! הבעל שם טוב מסביר שהמוצא ממסע הוא בעצם מוצא פינו, והוא שיחיה למפרע גם מסעות שהיו קשים מאוד: "חיים הם למוציאהם בפה". מוצא פינו יהיה מוצא גם מחוויות קשות מאוד. פראנקל היה קורא לזה מסגור מחדש.
השבוע, במסע למינכן למפגש עם רבניות מכל אירופה, פגשתי את אוריה נגר, עובדת במרכז הבין-לאומי לטראומה בעוטף, והיא באה איתנו למרכז יאנוש קורצ'אק במינכן, ששם התכנסו מומחים לטראומה שביקשו לשמוע על ההתמודדות הישראלית אחרי 7 באוקטובר. אוריה סיפרה סיפור מופלא: היא מטפלת באיש שעוסק במשימות מיוחדות מאז 7 באוקטובר, והוא תשוש: בסוף יום מאתגר, כך סיפר, הוא חוזר הביתה ומחכה לו עוד "יום עבודה": עזרה בבית, מפגש עם הילדים, והוא מרגיש מותש משתי החזיתות האלה.
ואוריה שאלה אותו: מה כן מרגיע אותך? והוא ענה: אני נרגע מעבודות שיפוץ קטנות בבית, מהטיפוח והניקוי של הגינה. רגע! היא אמרה לו, והרי זה מה שמחכה לך בסוף יום פעילות, לא? והוא מחייך ועונה: אכן. אז למה לקרוא לזה ניצול אם זו גם הצלה?
נכון, לא תמיד אפשר לייפות חוויה רעה, שלא נדע, אבל לעומס אפשר לקרוא מסע. מפני שיש לו מטרה, מפני שלמסע הזה יש סוף טוב! יש פוסט שמח להעלות אחרי הטראומה, ונשאר רק להוציא בפה את התפילה שמבקשת עומס טוב, עומס של ישועות לעם עמוסים: "יום יום יעמוס לנו הא-ל ישועתנו סלה".
