ראוי לפתוח בגילוי נאות. כאשר כותבים מאמר פוליטי התוקף את בצלאל סמוטריץ' ואת הציונות הדתית בשם ערכי נעם לישראל, יש מקום שהקורא יידע מהו הקשר של הכותב למפלגה, לאנשיה או למוסדות המזוהים עימה. ביקורת פוליטית היא לגיטימית, אבל היא אינה מתקיימת בחלל ריק. ככל שקיים קשר כזה, ראוי לציינו בגלוי ולא להשאיר לקורא את הרושם שמדובר במתבונן מן הצד. ומכאן לגופו של עניין.
יש משהו לא הוגן בניסיון להציג את סמוטריץ' כאדם שהתרחק כביכול מערכי היהדות מפני שבחר להתמודד בגוש טכני עם משה פייגלין. אפשר לחלוק על סמוטריץ'. אפשר לבקר החלטות שלו. אבל מי שמבקש לצייר אותו כמעט כמי שמכר את עולמו הרוחני תמורת קולות – מוציא שם רע ומתעלם מן המציאות. של נעליך מעל רגליך כאשר אתה מדבר על פועלו של סמוטריץ' למען הזהות היהודית במדינת ישראל.
מעשים, לא רק הצהרות
במהלך כהונתו פעלו סמוטריץ' ואנשי הציונות הדתית להעברת תקציבים גדולים לחיזוק הזהות היהודית, התרבות היהודית, מוסדות דת, מקוואות ורבנים. סמוטריץ' עצמו התגאה בכך בפומבי, כאשר השיב ב"עולם קטן" לביקורת של אבי מעוז וטען שהציונות הדתית משקיעה מאות מיליוני שקלים בחיזוק הזהות היהודית במדינה. אפשר בהחלט להתווכח אם נעשה מספיק. תמיד אפשר לעשות יותר. אבל אי אפשר למחוק את מה שנעשה ולהציג תמונה כאילו כל דגלי הזהות היהודית הונחו בצד.
במבחן המעשה, קשה להשתחרר מן הרושם שסמוטריץ' עשה בתחום הזה ביום אחד יותר ממה שאבי מעוז הצליח לעשות בתקופות ארוכות הרבה יותר של פעילות פוליטית. מעוז נשא נאומים, הגיש הצעות והתריע שוב ושוב – לעיתים בצדק – אבל פוליטיקה נמדדת גם ביכולת להפוך רעיונות לתקציב, לחקיקה, למשרדי ממשלה ולמדיניות. וזה בדיוק המקום שבו נדרשת מעט צניעות ממי שבא להטיף מוסר לציונות הדתית.
זהות אינה הציונות הדתית
הטעות המרכזית בביקורת על החיבור עם זהות היא ההתייחסות אליו כאילו סמוטריץ' אימץ את מצע פייגלין. הוא לא. הציונות הדתית וזהות הן שתי מפלגות נפרדות. הן מתמודדות ברשימה משותפת במסגרת גוש טכני, תוך שמירה על עצמאות רעיונית ופוליטית. גם לאחר הגשת הרשימות הוצג החיבור כבלוק טכני, שייפרד לאחר הבחירות, ולא כמיזוג מפלגות.
המשמעות פשוטה: כאשר פייגלין אומר שהמדינה אינה צריכה לממן ישיבות – זו עמדת מפלגת זהות (ובעצם רק חלק מזהות). אין זו עמדת מפלגת הציונות הדתית. כאשר זהות מציעה שוק חופשי רחב יותר, צמצום משרדי ממשלה או תפיסה אחרת של יחסי דת ומדינה – הציונות הדתית אינה מחויבת לעמדות הללו. באותה מידה, פייגלין אינו הופך בן לילה לחסיד כל סעיף במצע של סמוטריץ'. זה בדיוק הרעיון בגוש טכני: להתאחד בקלפי כדי לא לאבד קולות – ולהישאר חלוקים במקום שבו קיימת מחלוקת.
גם נעם כבר גילתה שהמציאות מורכבת
כדאי להזכיר עובדה היסטורית פשוטה למי שמבקש לפסול חיבור פוליטי עם שותף שאינו זהה לו בהשקפתו. נעם עצמה כבר התמודדה במסגרת גוש טכני עם מפלגות שלא חלקו איתה את מלוא השקפת עולמה. היא התמודדה לצד עוצמה יהודית – מפלגה שאנשיה תומכים בעלייה להר-הבית, נושא שבו קיימות מחלוקות עמוקות בעולם התורני שממנו צמחה נעם – ולצד אותה ציונות דתית שעכשיו מוצגת לפתע כמי שחצתה כביכול קו רעיוני פסול. רחמנא ליצלן.
אם עצם הישיבה ברשימה אחת עם מי שחולק עליך בסוגיות אמוניות או הלכתיות הופכת אותך לשותף לכל השקפותיו, כיצד היה אפשר להצדיק אז את אותו חיבור? התשובה ברורה: אפשר היה להצדיק אותו משום שהיה מדובר בגוש טכני שנועד למנוע אובדן קולות. אותו היגיון בדיוק חל עכשיו.
האחריות לגוש הימין אינה מילה גסה
אחרי יותר מדי מערכות בחירות שבהן קולות בימין ירדו לטמיון מתחת לאחוז החסימה, האחריות הפוליטית מחייבת לפעמים להתגבר על הפיתוי לטהרנות. פייגלין עצמו קרא עוד לפני סגירת הרשימות לריצה בגוש טכני רחב של מפלגות הימין, והסביר שהמטרה היא למנוע מצב שבו כל כוח קטן מתמודד לבדו ומסכן את המחנה כולו. סמוטריץ' בחר לקבל את העיקרון הזה. אפשר להתווכח על המחיר, על המקומות ברשימה ועל מידת הכדאיות. אבל קשה לטעון שמדובר במהלך חסר אחריות.
להפך: ההיגיון שלו הוא לצמצם את הסיכון שקולות ימין ייזרקו לפח. במיוחד מוזרה הביקורת כאשר היא מגיעה מסביבה פוליטית שבחרה בעצמה להתמודד בנפרד, תוך סיכון ממשי שלא לעבור את אחוז החסימה, וזאת לאחר תקופה ארוכה שבה טען מעוז כי הוא פועל לחיבורים עם הגוש המסורתי. נעם לישראל אכן הגישה רשימה עצמאית, בעוד הציונות הדתית וזהות בחרו להתאחד טכנית. אפשר להאמין בכל לב באמת שלך ועדיין לשאול אם האחריות הציבורית מחייבת לפעמים לוותר על ריצה עצמאית.
לא כל מחלוקת היא בגידה
כן, קיימים פערים בין סמוטריץ' לפייגלין. פייגלין מבקש להפסיק בהדרגה את התמיכה הממשלתית בישיבות כחלק מתפיסה רחבה של הפסקת מימון ממשלתי לעולם הרוח, לתרבות ולאקדמיה. זו עמדה שונה מאוד מעמדת הציונות הדתית ונעם, הרואות בתמיכה בעולם התורה חובה לאומית.
זהות גם מציגה תפיסה שונה בנושאי חירות הפרט, שבת, מסחר, חינוך וגודל הממשלה. אבל מחלוקת רעיונית איננה בגידה, וריצה משותפת איננה אימוץ הדדי של המצעים. מי שמבקש להפוך כל פער רעיוני לקו אדום שאסור לחצותו יגלה מהר מאוד שאין שום שתי מפלגות דתיות-לאומיות שיכולות להתמודד יחד. ואז, בשם הטהרנות, אפשר בהחלט להביא לכך שאף אחת מהן לא תהיה בכנסת.
קצת הכרת הטוב
הציונות הדתית אינה מושלמת. סמוטריץ' אינו חסין מביקורת. יש נושאים שבהם אפשר היה לצפות ליותר, ויש החלטות שראויות לוויכוח ציבורי חריף. אבל ביקורת הוגנת מתחילה בהכרה בעובדות. סמוטריץ' היה מן הגורמים המרכזיים בממשלה שקידמו בפועל התיישבות, ריבונות, זהות יהודית, מוסדות דת, עולם תורה ומאבק במערכת המשפט. אפשר לחשוב שהקצב איטי מדי או שההישגים אינם מספקים. אי אפשר להתייחס לכל זה כאילו לא היה.
לפני שמכריזים כי החיבור הטכני עם זהות הוא הוכחה לנטישת הדרך, כדאי לזכור שגם נעם עצמה ידעה בעבר להבחין בין שותפות טכנית לבין זהות רעיונית. והיא צדקה אז. אותה הבחנה נכונה גם היום. המבחן איננו אם פייגלין וסמוטריץ' מסכימים על כל סעיף במצע. הם לא. המבחן הוא אם כל אחד מהם נשאר נאמן לדרכו, ובו בזמן מגלה אחריות מספקת כדי לא להשליך קולות ימין לפח. במבחן הזה, דווקא מי שבחר בגוש טכני יכול לטעון ברצינות שהוא למד משהו מן ההיסטוריה הפוליטית של המחנה.