"אני אפעל אצל שותפיי להקים ממשלה עם רע"ם… חייבת להיות פה קואליציה רצינית, אחראית, שמבינה ביטחון, שמבינה דמוקרטיה, שמבינה הפרדת דת ממדינה, כדי להצעיד אותנו לכיוון אחר…". כך אמר ראש מפלגת הדמוקרטים, יאיר גולן, ועורר כנגדו, ובצדק, תגובות סוערות ונזעמות מימין.

בין שלל הגינויים והתגובות בלטה בעיקר תגובתו של שר האוצר בצלאל סמוטריץ', שאמר את מה שכולם מבינים וגם מחה בחריפות על מה שבאמת ראוי למחות עליו. לדבריו: "יאיר גולן אומר שוב בקולו את מה ששותפיו איזנקוט וליברמן מנסים להסתיר בכל דרך. יחד שלושתם יקימו ממשלה מסוכנת, ממשלת סזון בשותפות עם המפלגות הערביות… ותפגע בזהות היהודית של מדינת ישראל. אסור לתת לזה לקרות – ורק ציונות דתית גדולה וחזקה תמנע מזה לקרות".

אז באמת כל הכבוד לשר סמוטריץ' שלא היסס לרגע, הוקיע ומחה, אבל עכשיו במחילה, אם אפשר ואם זה לא מפריע לאף אחד, רק שאלה קטנה: כיצד "ציונות דתית גדולה וחזקה תמנע מִזה לקרות"? כי אם אני מבין נכון, "מִזה", הכוונה מכל מה שיאיר גולן תיאר כאוטופיה שלו, אוטופיה שלא כוללת רק שותפות יהודית-ערבית, אלא גם הפרדת הדת מהמדינה.

אני אצביע נועם | הרב שלמה אבינר

בהחלטה של הרגע האחרון, בשם החשש מפני אחוז החסימה האימתני, בחר שר האוצר לצרף לרשימת הציונות הדתית את מפלגת 'זהות' בראשות ח"כ לשעבר משה פייגלין. צעד שאצל 'החוזים בכוכבים', מנתחי הסקרים ומְחַשְבי הכדאיוּת, היה צעד מתבקש וכמעט הכרחי. אלא שמלבד עיסוק בכוכבים, ישנה גם מהות. מלבד עיסוק בסקרים וכדאיוּת, מפלגת 'זהות' והעומד בראשה הינם בעלי תפיסת עולם ברורה, מוצהרת ומנוסחת היטב.

פייגלין סיפק בעבר לא מעט כותרות ביחס לשאיפותיו בכל הקשור לדמותה היהודית של המדינה. בין השאר הוא הבטיח לבטל את חוק איסור חמץ בפסח במוסדות ציבוריים, את חוק איסור מכירת חזיר ואת תקציב הישיבות, לאחרונה הוא הזכיר שוב את רצונו להפעיל תחבורה ציבורית בשבת ולאפשר להומואים לצעוד בגאווה. אבל נראה שהבשורה הבאמת גדולה שלו היא הבטחתו להפריד את הדת מהמדינה.

מהי אותה 'הפרדת דת ומדינה'?

מהי אותה 'הפרדת דת ומדינה', אותה מבטיחים יחד גם ח"כ יאיר גולן וגם ח"כ לשעבר משה פייגלין, על כך כמעט ולא מדברים. מאין נולדה הסיסמה הזו, עבור מי היא תמיד הייתה בשורה ומה אחריתה – בזה כמעט אין מי שעוסק. בניגוד למה שמקובל לחשוב, הפרדת דת מהמדינה איננה שאלה שנוגעת רק לתקציבים, חוקים וסעיפים שונים. הפרדת הדת מהמדינה הינה רעיון במחשבה המודרנית, לפיו ראוי למוסדות המדינה להיות נפרדים מן המוסדות הדתיים ומן הערכים הדתיים.

ישנה המדינה, שהיא 'חברת אחריות גדולה' בה כל האזרחים שותפים; וישנה הדת, עולם הערכים, אותו כל אדם בוחר וחי לעצמו.
המדינה, לדידם, הינה חברת השקעות ומה שרבים יכולים להשיג כשהם מתאגדים יחד, אני הקטן לעולם לא יוכל לזכות. מה חושבים כלל המשקיעים באותה חברה כלכלית בשאלות של זהות, דת, תרבות, חינוך וערכים, זה עניין למחקר, אך דבר לגמרי לא נוגע לעניינו של אותו 'עסק מוצלח'.

התפיסה הנ"ל עוררה בלא מעט מקומות בעולם מלחמות של ממש. 'מלחמות תרבות' הן נקראו. מצד אחד עמדו אנשי העולם החדש והנאור וטענו שאל לה למדינה להיות אחראית על עולמו הרוחני של היחיד וודאי שחס מלהזכיר כל אפשרות של מימון פיתוחו של כזה. מן הצד השני, עמדו הדתיים, אלו שראו במדינה מכשיר רב כוח להתפשטות דתם, מקור מממן ומעצים לתפיסתם הרוחנית.

תורת משה הייתה ועודנה תורה לעם

המלחמה הייתה בלתי נמנעת כיוון שאף חברה כלכלית לא יכולה ל'עוף קדימה', כאשר על ראשה יושב 'משגיח כשרות' שבוחן כל העת את דרכה, המתאימה היא לרוחה של הדת אם לאו. הדת תוקעת וחונקת את החיים, כך נקבע, ומכאן קצְרה הדרך אל הפרֵידה. לכאורה אין קל מלהעתיק את אותו דגם של מחלוקת ומלחמה גם אל מדינתנו. ישנה מדינה, ישנה דת, להתקדם יחד לא ניתן. אלא שמלבד הדמיון החיצוני, זה שעוסק רק בשמות וכותרות, כמעט ואין שום דמיון פנימי ואמתי.

מי שמבקש להפריד את הדת והמדינה כאן אצלנו חוטא בהבנת דתנו ובהבנת עניינה של מדינתנו. תורת משה מעולם לא יועדה להיות נחלתו של המאמין הבודד. גם מאמינים רבים אינם מספיקים עבורה. תורת משה הייתה ועודנה תורה לעם, עם שחי בארץ משלו, בה הוא מקיים את מלכותו.

ולא זו אף זו – אף אחת מהדתות שמדינותיהן נפרדו מהן, לא הולידה את אותה מדינה. אף אחד מהן לא הייתה המקור למחשבה הלאומית המכוננת של אותה ישות ממלכתית. כמעט בכל המקרים, לא הדתות היו הגורם המחבר בין בני אותו עם ובני אותה מדינה, אלא גורם שהצטרף בשלב מאוחר ומצא לו מקום בנפשם של היחידים ומשם התגלגל הלאה וקנה לו שביתה במוסדות המדינה.

האם משהו מכל זה מזכיר את תורתנו ומדינתנו?

האם משהו מכל זה מזכיר את תורתנו ומדינתנו? מהיכן צצנו פתאום, יותר משמונה מיליון יהודים כאן בארץ ישראל? האם כולנו בחרנו במקום בגלל הנוף, או שמא בגלל אוצרות הטבע, מרבצי הנפט והאדמה הרוויה בגז טבעי? מהיכן בכלל צץ עמנו, האם משהו בהיסטוריה שלו מזכיר ולו במעט התפתחות לאומית אחרת במקום כלשהו על פני הגלובוס? בכל מקרה, זו ה'בשורה' החדשה של משה פייגלין, שהיא בעצם 'בשורה' ישנה מאוד, בשורתם של מדינות אירופה ואמריקה, ששחררו את עצמם מְעולה של הכנסייה הנוצרית שר"י.

אז נכון שעכשיו, רגע וחצי לפני הבחירות העומדות בפתח, יש כאלה שהתעייפו מלעסוק באידיאולוגיה ומצפוּן ערכי, ובשם פחדי שווא מפני אחוז החסימה ואיומיו של עמית סגל נ"י, מוכנים לקחת סיכונים ולעשות ויתורים, אבל האם יש איזשהו גבול אותו לא עוברים? ואם הלחץ הוא כל כך גדול, עד למצב בו מחליטים לחבור למי שבעד אותה עוולה של 'הפרדת דת ממדינה', לא הגון יותר לפחות להסיר ממצע 'הציונות הדתית' את ההבטחה לשמור על זהותה היהודית של אותה מדינה?  או לפחות לא לקפוץ ולהזהיר מפני מה שעלול יאיר גולן לעולל, כאשר אתה בעצמך עתיד להכניס לכנסת ישראל גורם שרוצה לעולל את אותם הדברים.

בשולי הדברים כדאי להוסיף: זו לא הפעם הראשונה בה שר האוצר היקר שלנו נופל באותה הטעות. גם בעבר החשש מפני אחוז החסימה דרדר אותו לעשות שיתוף פעולה עם בנט ושקד ולהמליך אותם על מפלגתו, בזמן בו כולם כבר הכירו את השקפת עולמם בנושאים של דת ומדינה ועד כמה היא רחוקה מהשקפת עולמה של הציונות הדתית. מצער לראות שבסוף מי שניצח בקרב על התודעה הוא דווקא נפתלי בנט, שביסס את המחשבה שתפקידם הפוליטי של האוחזים בתפיסה הציונית-דתית הוא רק המשך הבניין החומרי של מדינתנו האהובה ושאין להם שום אחריות על הנשמה שלה וצביונה הרוחני.