ליל המדגמים תפס את כולנו בהפתעה. השמאל היה בטוח שהוא מנצח וסוגר עניין, וגם אנחנו בימין היינו משוכנעים שיש לנו היכולת להביא את הרוב הנדרש. ההפתעה הייתה מוחלטת. אבל האמת היא שהנורות האדומות נדלקו זמן רב לפני כן. כישלון לעולם אינו גזרת גורל; הוא תוצאה של שאננות, חובבנות, חוסר טיפול וזלזול מתמשך. תוצאות הבחירות האלה, שהפילו את הגוש מרוב יציב של יותר מ-61 למקומות שאנחנו נמצאים בהם היום, הן שילוב קטלני של כל אלה.
עוד יגיע הרגע לנתח לעומק את המספרים ואת מה שהשתבש במדגם (מלבד מתקפת סייבר ממוקדת על חשבונותיי), אבל כבר עכשיו יש שלוש מגמות ברורות שהשפיעו על התוצאות: הראשונה היא יציאת הערבים להצביע בהמוניהם, ועכשיו נבדק כמה זה שילוב של התעוררות אידאולוגית אותנטית וכמה בעקבות זיופים והמרצה לקלפיות בכסף שנחשב שוחד בחירות; השנייה היא יציאת החרדים להצביע פחות מכוחם, ובגלל אובדן הקולות במקום לגדול הם ירדו מ-18 מנדטים ל-13; והמגמה השלישית והכואבת מכולן היא הגעת מחנה הימין לקלפיות שאנן, מפוזר וחסר סולידריות, אף שחלקים בתוך הגוש עשו דין לעצמם.
אגו, טהרנות ופרובוקציות
הקבוצות הקטנות בימין החליטו שדגל הטהרנות שלהן חשוב יותר מהספינה כולה וקדחו חור ענק ברצפה. חמש מפלגות קיקיוניות (וינטר, זליכה והנדל, נעם, צבע שחור והציבור החרדי), שכל בר דעת שיודע לקרוא נתונים ידע שלא יעברו את אחוז החסימה, רצו בנפרד ושרפו לגוש חמישה מנדטים יקרים מפז.
אנחנו נדרשים כעת להתארגנות מהירה, לחשבון נפש ולהסתכלות קדימה. בלוק הימין המיתולוגי, שכלל את הליכוד, הציונות הדתית, החרדים וציבור עולי חבר העמים, הגיע לפרשת דרכים היסטורית
אם לא די באובדנות הפוליטית הזו, נוסיף את התרומה הייחודית של עוצמה יהודית, מפלגה שהתעקשה לפעול עצמאית ובחוסר תיאום באשליה שתביא 15 מנדטים על חשבון מפלגות אחרות בגוש. כיום יש טענה לא לגמרי מופרכת שההתעוררות המסיבית של המגזר הערבי בקלפיות תודלקה ישירות מסדרת הפרובוקציות של בן גביר וחבריו לאורך הקדנציה. על כל אלה שילמנו במנדטים יקרים.

בין היסטוריה לקומבינות
אי אפשר גם להתעלם מהפער המטריד בתוך הממשלה עצמה: מצד אחד הקבינט הביטחוני ישב אלפי שעות, קיבל החלטות היסטוריות והביא להישגים כבירים. מנגד הרבה משרדי הממשלה, בעיקר נותני השירות לאזרחים, סיפקו הישגים בינוניים ומטה ושידרו תחושה מתמדת של דאגה למגזריות ולקומבינות פוליטיות במקום לכלל הציבור. התוצאות בקלפי משקפות בדיוק את הדיסוננס הזה.
מתעוררים למציאות פוליטית חדשה
אבל – וזה אבל גדול – עכשיו ממש לא הזמן להתחשבנויות או לעריפת ראשים. עכשיו הזמן להסתכל קדימה ולפעול. הפוליטיקה הישראלית השתנתה, והמציאות שהכרנו בעשור האחרון מתה וספק אם תחזור.
מי שיחפש אשמים מפספס את האירוע; אנחנו נדרשים כעת להתארגנות מהירה, לחשבון נפש ולהסתכלות קדימה. בלוק הימין המיתולוגי, שכלל את הליכוד, הציונות הדתית, החרדים וציבור עולי חבר העמים, הגיע לפרשת דרכים היסטורית. ב-2019 עזבו הרוסים, ב-2021 עזבו בעקבות בנט חלק מאנשי הציונות הדתית, ובימים אלו שוקלים גם החרדים לפרק את הברית עם הבלוק.

במצב החדש הימין עלול להתכווץ לגרעין קשה של כארבעים מנדטים (הליכוד, הציונות הדתית, עוצמה יהודית), וכדי לייצב ולחזק אותו ניאלץ כולנו בקרוב לוותר על חלק מהרעיונות הגדולים, החשובים והדחופים שרצינו לקדם. המחשבה שאם רק נדפוק את הראש בקיר חזק יותר, הוא ייפול, לא ממש הראתה את כוחה, וכנראה גם לא תעבוד בעתיד.
בזמן הזה מתגבשת מולנו קואליציה ירוקה-אדומה של פרוגרסיבים וגורמים אסלאמיים שחולקים חזון למחיקת אופייה היהודי של המדינה, ולצידם התגבש גוש מרכז-שמאל שכל זהותו נכון להיום מתמצה ב"רק לא ביבי" אך בקרוב יצטרך להכריע מהי דרכו מה יחסו לציונות, מה חשוב בעיניו בסוגיות ביטחון ואיך הוא מנווט את המדינה לנוכח עולם משתנה (הציר האיראני, התחזקות סין והשינויים בארצות הברית).
גם אנחנו בימין היינו משוכנעים שיש לנו היכולת להביא את הרוב הנדרש. ההפתעה הייתה מוחלטת
כך אנו מוצאים את המפה הפוליטית מתגבשת מחדש ובחלוקה שונה. גוש ימין של ארבעים מנדטים, החרדים, שלהם 15–18 מנדטים, גוש פרוגרסיבי אסלאמי של כשלושים מנדטים וגוש של שמאל ציוני שלו 32–35 מנדטים.
התרחישים שעל השולחן
גדי איזנקוט קיבל את המנדט, והשמאל נחוש לעשות הכול כדי שלא להעבירו לנתניהו. גם מי שבונה על בחירות חדשות מתוך אשליה שיוכל לעשות שם מקצה שיפורים עלול להתאכזב וטרם הבין את העולם החדש שנכנסנו אליו.
הימין חייב להיערך לשלושה תרחישים מעשיים, וכל אחד מהם דורש מאיתנו משימה אחרת והתמקדות בשמירה ובהגנה על ערכים אחרים:
- ממשלת מיעוט בתמיכת הערבים: חלום בלהות. תרחיש שיפגע אנושות בהישגי ההתיישבות והביטחון שלנו. תפקיד הימין כאן יהיה לעבור למגננה טקטית עיקשת על המשילות בנגב ובגליל ועל הריבונות ביהודה ושומרון אגב שמירה על ההישגים הצבאיים ומאבק עיקש בכוונה לקבע כאן את אותה ברית פרוגרסיבית-אסלאמית שכבר הרסה את אירופה ושוטפת כיום את ארצות הברית.
- ממשלת שמאל-חרדים: ממשלת הציניות במיטבה. השמאל יעניק לחרדים פטור על מגש של כסף (אותה סוגיית שוויון בנטל שבג"ץ מתדלק כבר עשרים שנה), רק כדי שהם יעזרו לו לבלום כל שינוי במבנה השלטון והמשך שליטה במערכת המשפט. הם אולי ייזהרו מפירוק הסטטוס-קוו הדתי, אך ינצלו את ההזדמנות לקבע את אופייה ה"דמוקרטי" של ישראל על חשבון המדינה היהודית.
- ממשלת אחדות (שני הגושים): תרחיש זה ידרוש מאיתנו סבלנות גדולה. נצטרך להתפשר ולוותר בקצב התקדמות היישום של שני הדגלים המרכזיים שלנו – ריבונות מלאה ורפורמה שלטונית – למען סוג של פיוס לאומי שיאפשר גיבוש מחנה מרכזי יציב ארוך טווח, כזה שיבלום את הטירוף משולי השמאל והמגזר הערבי.
ויש עוד תרחיש – להפטיר כדאשתקד ולהאמין שבבחירות נוספות נחזור לנצח ובגדול. ייתכן, תלוי כמה מדתיי "ברית המשרתים" שהתפזרו לליברמן, בנט ואיזנקוט יתפכחו, תלוי בכמה צניעות וכובד ראש יבואו ראשי מפלגות הגוש למערכה הבאה. זה תלוי בשאלה אם וינטר, זליכה והנדל למדו לקח ממסע ההיבריס שלהם או ששוב יסבירו לכולם שבפעם הבאה הם "עוברים בוודאות".
דבר אחד די ברור: ממשלת ימין מלא מלא כבר לא תוקם בקרוב גם אם יהיו בחירות נוספות וגם אם הימין ישיג 61 מנדטים. במבחן ארבע השנים האחרונות היא כשלה בהתנהגות אחראית וקיבלה נכשל בתחושת העם כי ממשלה כזו היא הטובה ביותר. מה שלא עשינו ארבע שנים נתקשה לשכנע כי נעשה בפעם הבאה.

לקראת הכרעה
הימין אינו יכול להרשות לעצמו להמתין. הוא חייב לגבש לעצמו מדיניות חדשה, להגדיר לעצמו קווים אדומים חדים וברורים, ובעיקר לשרטט את קווי הגמישות שלנו בכל תרחיש. המציאות השתנתה; עכשיו תורנו להתאים את עצמנו למשחק החדש.

בדרך כלל. ברוב המכריע של המקרים אני מסכימה איתך. הפעם אני חושבת שאתה טועה. הממשלה היתה עסוקה ב7 חזיתות שהקשה בינהן היתה הפנימית. לדעתי בבחירות הבאות העם ידע את הסכנה העומדת בפתח ויגיע בהמוניו. 70 מנדטים לפחות. חובה בחירות !