בעולת ראיה (בהלכות ברכת המזון) כתב מו"ר הרצי"ה קוק זצ"ל: "ואם חל יו"ט או ר"ח במוצ"ש, ויצא שבת בתוך סעודתו, אוכל פת גם בלילה ואומר גם רצה וגם יעלה ויבוא". הרב צבי קוסטינר שליט"א העיד ששמע מנכדו של הרב זצ"ל, הרב שלמה אליהו רענן הי"ד, שכך היה נוהג הרב, ומנינו של הרב זצ"ל שמעתי שאביו, הרב רענן, היה מקפיד שיאכלו במקרה כזה גם לפני השקיעה וגם לאחריה, כדי שיאמרו גם רצה וגם יעלה ויבוא. כך נהג גם הרצי"ה, כמובן, ובעקבותיו תלמידיו הרב זלמן מלמד שליט"א בישיבת בית אל ולהבחל"ח הרב אליעזר ולדמן זצ"ל בישיבת ניר בקריית ארבע ועוד.
לעומת דברי הרצי"ה בעניין יעלה ויבוא, בעניין אמירת על הניסים כתב: "כשחלו בערב שבת ומשכה בליל שבת, וכן כשחלו במוצ"ש ונמשכה סעודת שבת בהם, אומר רק רצה ולא על הניסים". יש להבין מדוע יש הבדל בין שני המקרים.
פסק השו"ע (קפח, י): "היה אוכל ויצא שבת, מזכיר של שבת בבהמ"ז דאזלינן בתר התחלת הסעודה; והוא הדין לראש חודש ופורים וחנוכה". ובמקום אחר כתב (תרצה, ג): "אומר על הנסים בברכת המזון בברכת הארץ; ואם התחיל סעודתו ביום ומשכה עד הלילה, אומר: על הנסים, דבתר תחלת סעודה אזלינן; ויש מי שאומר שאין לאומרו (ונוהגין כסברא ראשונה)".
המגן אברהם כתב שדין זה דווקא אם לא התפלל ערבית, אך אם כבר התפלל, לא ניתן להזכיר של שבת אחר ערבית של חול משום "תרתי דסתרי". מקורו של דין זה בתרומת הדשן ובמהרי"ל, וכן הובאו דברי המהרי"ל בבית יוסף. לכן פסק המגן אברהם (תיט, א) שאם חל ראש חודש במוצאי שבת, עדיף לומר רק יעלה ויבוא, כיוון שכעת ראש חודש, ויש לומר בו יעלה ויבוא, אולם בחנוכה ובפורים יאמר רצה, הואיל ואמירת על הניסים אינה חובה אלא רשות.
לעומת זאת הט"ז (וכן 'שו"ע הרב') פסק שיש לומר גם רצה וגם יעלה ויבוא, הואיל ואומר רצה קודם יעלה ויבוא, ולכן אין כאן תרתי דסתרי, ואין זה דומה למקרה שהתפלל ערבית של חול ואחר כך מברך, שאינו יכול לומר רצה.
לפי דברי הט"ז אפשר להבין את החילוק בין אמירת על הניסים לאמירת יעלה ויבוא, שכן אמירת יעלה ויבוא היא אחר אמירת רצה, ואין כאן תרתי דסתרי, אולם אמירת על הניסים היא קודם רצה, ולכן יש כאן תרתי דסתרי. ואף שלדברי הרצי"ה גם כאשר חלים חנוכה או פורים ביום שישי ונמשכה הסעודה עד שבת, אין לומר על הניסים, אף על פי שבמקרה זה אין תרתי דסתרי, הואיל וחנוכה ופורים לפני שבת, כסדרם בברכת המזון, מכל מקום במקרה כזה אסור לאכול מייד אחר השקיעה עד לאחר הקידוש, ואחר שיקדש אם יאמר על הניסים, יש בכך תרתי דסתרי.
אם כן, גם כשחל ראש חודש בערב שבת ונמשכה הסעודה לשבת, לא יאמר גם יעלה ויבוא וגם רצה, כיון שיש בכך תרתי דסתרי, הן משום שכבר קידש, והן משום שאמירת רצה קודמת לאמירת יעלה ויבוא (וקצת קשה מדוע לגבי על הניסים הזכיר הרצי"ה גם את המקרה שחל ביום שישי וגם את המקרה שחל במוצ"ש, אבל לגבי יעלה ויבוא הזכיר רק את המקרה שחל במוצ"ש ולא את המקרה שחל ביום שישי). לשיטה זו נחלקו האחרונים אם יזכיר שבת או ראש חודש.
לכאורה היה אפשר להסביר את ההבדל בין פסקי הרב גם על פי דעת המגן אברהם, שכן אמירת על הניסים היא רשות, ולכן אין לאומרה במקום ספק. אבל אמירת יעלה ויבוא היא חובה, ולכן יש לאומרה במקום ספק. אך נראה שאין לומר כן, שהרי בעיירות הספקות אומרים על הניסים בפורים בשני הימים (מ"ב תרצג, ו בשם הפרי מגדים), ואין זה הפסק, ואף שיש הפוסקים שאין אומרים משום הפסק (כף החיים אות טז בשם האר"י, וכן כתב בלוח לארץ ישראל שכך הוא המנהג "זה מזמן"), בעולת ראיה פסק כמשנה ברורה.
הרב רענן, היה מקפיד שיאכלו במקרה כזה גם לפני השקיעה וגם לאחריה, כדי שיאמרו גם רצה וגם יעלה ויבוא
למעוניינים להעמיק נציין שהב"ח הקשה מדברי השו"ע במקום אחר: "אם גמר סעודתו וקידש היום קודם שברך בהמ"ז… וצריך להזכיר של שבת בבהמ"ז, אף על פי שמברך קודם קידוש. הגה: וי"א דאינו מזכיר של שבת, דאזלינן בתר תחלת הסעודה, וכן עיקר" (רעא, ו). נראה לבאר שחיוב ההזכרה נובע לדעת השו"ע ממועד תחילת הסעודה וממועד הברכה. לכן אם אכל בשבת ויצאה שבת, מזכיר את השבת, ואם נכנסה שבת, מזכיר אותה גם אם לא אכל בלילה כלל.
המשנה ברורה הסביר שכוונת השו"ע אינה דווקא על התחלת הסעודה אלא על זמן האכילה, וגם לסוברים שאין לומר יעלה ויבוא אם מברך בראש חודש (ולא אכל בו), אם אכל בו, יאמר יעלה ויבוא גם אם תחילת הסעודה הייתה לפני ראש חודש.
לשאלות, לתגובות ולהצעות למדור: [email protected]
