את התופעה המסוכנת של הרס הקודש מבפנים הגדיר הראי"ה "שממית בהיכל" (אורות, ישראל ותחייתו, טו), על סמך הפסוק "שְׂמָמִית… תְּתַפֵּשׂ וְהִיא בְּהֵיכְלֵי מֶלֶךְ" (משלי ל, כח). הצליל מזכיר את הביטוי "צלם בהיכל", אלא שהצלם הוא התרסה בוטה שקל לזהות אותה, ואילו השממית היא יצור קטן שאינו מעורר בהלה. כמו אז גם היום השממית מתוחכמת ומשתמשת בערכי הקודש לקידום התוכנית שלה, וכאן בדיוק נעוצה סכנתה.

בראשית דבריי אציין כי הם מוסבים כלפי חלקם של העלונים, ולא כולם, ובשורות הבאות אשרטט את התופעה ואת אתגריה בקריאה לזהירות ולתיקון.

בתופעת עלוני השבת כבר דנו מן הפן ההלכתי פוסקים חשובים, המגדירים את אלה שרובם דברי מסחר מוקצה בשבת ומתריעים מפני בעיות גניזה קשות. נוסף על כך יצאו נגד חלוקת העלונים לפני התפילה, שגורמת לחלק מהמתפללים לעיין בהם במקום להתפלל, וגם פוגעת בקדושת בית הכנסת, שהופך למועדון קריאה. עוד התריעו מפני תכנים שליליים שיש בהם כפירה בסגנונות שונים, המוגשת כשסביבה דברי תורה וחודרת אל תוך הקודש פנימה.

המבדיל בין קודש לחול

בית המקדש היה מוקף חומה שהבדילה בין מקום החול למקום הקודש, שהאדם ניצב בו לפני א-לוהיו. לכן אף שאכילת בשר קודשים היא מצווה במתחם הזה, אסור לשחוט שם בהמת חולין או לאכול בשר חולין גם אם זו סעודה לאביונים להשביע רעבונם. בית הכנסת נקרא בפי חז"ל "מקדש מעט", ודיני קדושתו נלמדים מבית המקדש, עד כדי שאפילו אם נחרב, עדיין נשארה בו קדושה.

בכל מוצ"ש אנו מברכים "המבדיל בין קודש לחול ובין יום השביעי לששת ימי המעשה". זה לא הופך את החול לטמא או את ימי המעשה לשליליים. חשוב לנו לשים גבול בין חול לקודש. לפיכך הדריכו אותנו חז"ל להיכנס לבית הכנסת "שיעור שני פתחים", כפי שבונים בתי כנסת רבים, שיש בהם מסדרון לפני הדלת הפנימית (כהוראת הפוסקים, ראו ב"ח ומגן אברהם סימן צ). כלומר, יש להשיל את לבוש החולין, ורק אחר כך להיכנס אל הקודש (על פי מהר"ל מפראג, נתיב העבודה, ה).
הבעיה הראשונה בעלונים אלה המוכנסים לבית הכנסת היא שהם פורצים תחום זה. אם נמשיך את המשל לחומות העזרה, בכך הובקעה חומת הקודש.

בשם "קבלת האחר" נותנים מקום ל"מסורת" של קהילות שהיו מנותקות מתורה שבעל פה ומעולם ההלכה, ומציבים זאת כחלופה שוות ערך לשולחן ערוך

השלב הבא – לאחר דברי חולין – הוא גיוס מקורות תורניים למאמרים פוליטיים, מה שמזכיר את דברי המדרש שבא שיר השירים והתאונן לפני הקב"ה, "בניך עשאוני כמין זמר לנגן בו בבתי משתאות". אמת, יש לתורה מה לומר בפוליטיקה – כלומר הנהגת הציבור – לא פחות ממה שיש לה לומר בהנהגת היחיד.

הרצי"ה טבע את הביטוי "פוליטיקה א-לוהית", וזה היה תוכן המאמרים שפרסם בעיתונות התקופה (חלקם פורסם בספרו 'לנתינות ישראל'). אבל במה דברים אמורים – כשעוסקים בערכי הקודש בהקשר המעשי ולא כשעיקר הנכתב הוא פוליטי והתורה משמשת לו קישוט שכל תפקידו אינו אלא להכשיר אותו להיכנס להיכלי הקודש.

רוח הזמן

בגלל המסגרת הפופולרית של עלוני השבת יש מגמה, הנובעת מרצון טוב, לחבב את התורה על מי שעולמם הרוחני מושפע מאוד מרוח הזמן (צייט גייסט). אלא שמכאן קצרה הדרך להפנמת תחושת נחיתות והסברת ערכיה הקדושים של תורה בהתאמה לשיח הציבורי. ידועים דבריו החריפים של הרב סולוביצ'יק, שהזהיר מפני התופעה:

"אין לשפוט, להעריך חוקים ומשפטים של תורה על פי אמות מידה של שיטת ערכים חילונית".
"ניסיון כזה בין אם יהא מבוסס על פרשנות היסטורית או פסיכולוגית, בין אם יבוא מכיוון אוטיליטריסטי [תועלתני], חותר תחת עצם אושיות התורה והמסורה, ומוביל לבסוף לתוצאות היותר טרגיות של אידיאולוגיות התבוללות וניהיליזם, ואין זה משנה כמה טובה היא כוונת האדם המציע הצעות אלו".

"אסור לנו להיכנע רגשית אסור לנו להרגיש נחותים […] הסובל מתסביך נחיתות נכנע בפני הקסם החולף של סיסמה מודרנית פוליטית או אידיאולוגית. אני אומר שלא רק שלא להתפשר […] אלא אפילו שלא להיכנע רגשית, לא להרגיש נחות.
"אסור שאי-פעם יעלה על דעתו של מי שקיבל עליו עול מלכות שמים, שחשוב לשתף פעולה אפילו במשהו עם כיוון של פילוסופיה מודרנית חילונית. לדעתי, אין היהדות זקוקה להתנצל לא בפני האשה המודרנית ולא בפני נציגים מודרניים של הסובייקטיביזם הדתי. […] אין צורך לומר שאין לנסות להתאים את הנורמה ההלכתית הנצחית לערכים חולפים של חברה נוירוטית, ואכן כזו היא החברה שלנו" (דרשת 'זה סיני', שיחה בכינוס בוגרים של ה-YU).

על פרנסי הציבור לקבל עליהם אחריות לבניין החומה סביב בתי מקדש מעט, להיות מי שמחליטים אילו עלונים יתקבלו ולוודא שלא יהפכו ל"חומר קריאה" בעת התפילה

לא אחת כותבים מאמרים שמוצאים בתורה אסמכתה לרוחות המנשבות באותה עת, בלי ביקורת ותשומת לב. והיה אם פמיניזם רדיקלי ינשב באוויר, יימצאו לכך ראיה מבנות צלפחד (שנדרשו להתחתן דווקא עם בני השבט שלהן. זה לא נראה פמיניסטי ומשוחרר). והיה אם תהיה הסיסמה "קבלת האחר" – כלומר לגיטימציה גם לכופרים או אפילו לרודפי הציבור המאמין – יימצאו לכך "ראיות" במצות אהבת הגר (שהוא יהודי כשר המקיים מצוות).

בשם "קבלת האחר" נותנים מקום ל"מסורת" של קהילות שהיו מנותקות מתורה שבעל פה ומעולם ההלכה, ומציבים זאת כחלופה שוות ערך לשולחן ערוך. לעיתים סתם מהרהרים בקול על ה"בעיה" שבשמירת ההלכה וגורמים בכך לרפיון ידיים, גם אם מגיעים למסקנה "אין ברירה וכרגע זה המצב".
לעתים תוקפים נושא הלכתי מאתגר (קטניות בפסח לאשכנזים, למשל) ומתגוללים על הפוסקים שאינם "אמיצים" די הצורך להתיר. כך מקעקעים את סמכותם, וממילא את יסודות ההלכה.

שוב ושוב מתפרסמים מאמרים (וגם ספרים) שיש בהם הפנמה של ביקורת המקרא למחצה, לשליש ולרביע. כך גם מאמרים שבהם תכנים פוסט-מודרניים מטשטשים הנותנים לגיטימציה לכל נרטיב, אגב סילוף הפסוק הידוע "צַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה" (חבקוק ב, ד) ל"איש באמונתו יחיה". הגדילו לעשות מי שלאחרונה הכניסו דברים של אחד מהגרועים שבאפיקורסים הלוחמים נגד היהדות בנימוק של הוגנות.

לבניין החומה הפרוצה

ההבחנה בין מה שראוי למה שאינו ראוי להיכנס להיכלי התפילה והתורה לא תמיד קלה, בייחוד בגלל בעיית הטשטוש. באותו עלון גרים זאבים ונמרים של כפירה עם כבשים וגדיים של אמונה.

אחד ממנהיגי האומה בשיבת ציון היה נחמיה, שליבו נחמץ כשראה כי ירושלים עיר הקודש חסרת הגנה וכל שועל יכול להיכנס העירה, לכן קרא "לְכוּ וְנִבְנֶה אֶת חוֹמַת יְרוּשָׁלִַם וְלֹא נִהְיֶה עוֹד חֶרְפָּה" (נחמיה, ב, יז). על פרנסי הציבור לקבל עליהם אחריות לבניין החומה סביב בתי מקדש מעט, להיות מי שמחליטים אילו עלונים יתקבלו ולוודא שלא יהפכו ל"חומר קריאה" בעת התפילה.