הוא לא היה ראש ממשלה, לא החזיק בתפקיד מדיני רשמי ולא עמד בראש מפלגה. הוא היה רב, בוגר ישיבת וולוז'ין, שהחליט להקדיש את חייו להסברה ציונית. עשרות שנים נדד בין ערים ועיירות, מבתי הכנסת של פולין ועד לקהילות היהודיות באנגלייה ובארצות הברית, ונשא אלפי נאומים שקראו ליהודים לעלות לארץ ישראל ולסייע בבניינה. שמו היה הרב נתן מילֵיקובסקי. הוא היה אחד מגדולי הנואמים בדורו, והשפעתו חרגה הרבה מעבר לגבולות הערים והארצות שביקר בהן. 

באחת מהרצאותיו קם אדם מהקהל והגיב בזלזול על דבריו הנלהבים: "אין אלו אלא מילים נאות בלבד". הרב מיליקובסקי לא נבהל. הוא השיב בביטחון: "כן, אדוני! אבל רק בכוחן של מילים נאות נפלו אימפריות אדירות, התמוטטו מצרים, נתגשמו התוכניות הנועזות ביותר, נאספו מיליונים. אין כוח נעלה ואדיר יותר מן המילה היפה!"

בדברים הללו אפשר כמעט לשמוע הד לנאומיו של נכדו, ראש הממשלה בנימין נתניהו, ששנים רבות לאחר מכן הפך את כישרון הנאום ואת ההסברה הבין-לאומית לאחד מסימני ההיכר של פעילותו הציבורית. שניהם ראו בהיסטוריה היהודית מקור השראה לפעולה בהווה, שניהם עסקו בהסברת הרעיון הלאומי לעולם, ושניהם נקלעו למאבקים פוליטיים חריפים. אלא שבניגוד לנכדו, שהיה לאחת הדמויות המוכרות ביותר בתולדות מדינת ישראל, הרב מיליקובסקי כמעט נשכח.

השכחה הזאת מפתיעה במיוחד, כי בימי חייו נחשב הרב לאחד הנואמים הציונים המבוקשים בעולם היהודי. הוא מילא אולמות ענק, משך אלפי מאזינים והיה שותף ליוזמות ציבוריות חשובות, מהקמת מוסדות הרבנות הראשית ועד לניסיונות להקים יישובים חדשים בארץ ישראל. הוא היה ידידם של הרב קוק, של זאב ז'בוטינסקי ושל אנשי רוח והנהגה ממחנות שונים, והצליח לפעול בעולם הציוני בלי להשתייך רשמית למפלגה כלשהי.

כעת מבקש החוקר והסופר משה נחמני להשיב את הרב מיליקובסקי-נתניהו אל הזיכרון הציבורי. בספרו החדש, "הרב נתניהו", הוא מתחקה אחר סיפור חייו של הרב, חושף פרקים לא מוכרים בפעילותו ומשרטט את דמותו של רב מיוחד שהאמין כי אהבת התורה ואהבת הארץ אינן שני ערכים נפרדים אלא חלק מאותו מפעל לאומי קדוש.

המטיף הלאומי

משה נחמני (40), תושב צפת, עוסק זה כעשרים שנה בחקר תולדות הציונות, ושם דגש מיוחד על הזיקה של גיבוריה למסורת ישראל. הוא פרסם ספרים ומחקרים על דמויות רבות, ובהן הרצל, טרומפלדור, א"ד גורדון, דוד רזיאל והרב אי"ה קוק, אך דווקא המחקר על הרב קוק הוא שהוביל אותו אל דמותו של הרב מיליקובסקי.

"התחלתי לאסוף חומרים על הקשר בין הרב קוק לרב מיליקובסקי-נתניהו", מספר נחמני. "ידעתי שהם היו קשורים מאוד, חברים טובים, ונפגשו בהרבה תחנות בחייהם. שניהם למדו בישיבת וולוז'ין, אם כי לא באותן שנים, הקדישו את חייהם למען העם והארץ, ושניהם נפטרו באותה שנה. בכל פעם שחקרתי פרק אחר בחייו של הרב קוק, הרב מיליקובסקי-נתניהו הופיע שם. הופתעתי במיוחד לגלות שהוא היה מהרבנים שפעלו להקמת הרבנות הראשית עם הרב קוק".

בתחילה התכוון נחמני להוציא חוברת קצרה על הקשר בין שני הרבנים. אלא שככל שהעמיק במחקר, התברר לו שהוא ניצב בפני סיפור גדול בהרבה. "פתאום ראיתי שיש על הרב מיליקובסקי-נתניהו המון חומר בארכיונים, אבל אף אחד לא כתב עליו ביוגרפיה. התחלתי לאסוף עוד ועוד מסמכים, כתבות ומכתבים, והחוברת הפכה בסוף לספר באורך מלא המקיף את תולדות חייו ופועלו".

איך ייתכן שאדם שהיה מפורסם כל כך בדורו כמעט אינו מוכר כיום? נחמני סבור שהתשובה קשורה לאחת הפרשות הסוערות ביותר בתולדות היישוב היהודי, פרשת רצח ארלוזורוב. אבל לפני שנגיע אליה כדאי לחזור אל ראשית דרכו של הרב. הוא נולד בשנת תרל"ט (1879) והתחנך בעולם הישיבות הליטאי. הוא למד כאמור גם בישיבת וולוז'ין, וביקש להקדיש את חייו ללימוד תורה. אלא שבשלב מסוים עזב את הישיבה ופנה לפעילות ציונית נמרצת. מדוע עשה זאת? אפילו לאחר מחקר מקיף נחמני אינו יודע להשיב בוודאות.

"אנחנו לא יודעים בדיוק מה גרם לו לצאת מהישיבה", הוא מודה. "זה רגע מסתורי מאוד בחייו. הוא לא סיפר על כך, וגם אחרים לא השאירו לנו הסבר. אנחנו כן יודעים שהוא הצטער מאוד על שנאלץ לעזוב את הישיבה. הוא תכנן ללמוד בה שנים רבות ולהיות אחד מגדולי הדור. זו הייתה התוכנית שלו. אבל בהדרגה הוא נכנס לעולם ההסברה הציונית, ובסופו של דבר הקדיש לו את חייו". 

את הידע התורני ואת הכישרון הרטורי שניחן בו הפנה כעת למטרה חדשה. הוא עבר מעיירה לעיירה, נאם לפני קהילות יהודיות וקרא להן להצטרף למפעל הציוני. בתוך שנים אחדות דבק בו הכינוי "המטיף הלאומי". בפולין לבדה ביקר ביותר מ-300 ערים ועיירות. הוא נאם בבתי כנסת, באולמות ובמועדונים, לעיתים לפני אלפי אנשים ולעיתים לפני כמה עשרות בלבד.

באחת האספות, שנערכה בשעה מאוחרת, החליטו המארגנים להגביל את זמן הדיבור של כל נואם לעשר דקות. אלא שכאשר עלה הרב מיליקובסקי לבמה, הקהל לא הסכים שיפסיק לדבר. זמן נאומו הוארך פעם אחת, ואחר כך פעם נוספת, עד שגם המארגנים נאלצו להיכנע להתלהבות המאזינים.

"הוא היה ממש נערץ", אומר נחמני. "כשהיה מגיע לבתי כנסת ולאולמות גדולים בפולין, ברוסיה, באנגלייה או בארצות הברית, המקומות היו מתמלאים. אנשים היו מתפרצים דרך החלונות כדי להיכנס ולשמוע אותו. היום קשה לנו לתפוס עד כמה הוא היה מפורסם. עשרות שנים הוא הופיע בעיתונות היהודית שוב ושוב. מיליוני יהודים שמעו עליו".

גבורה ורוח לנוכח סכנת חיים

בשנת תרס"ב (1902) יצא הרב מיליקובסקי למסע הסברה ציוני בסיביר, שנמשך כשנתיים. הוא עבר בין קהילות יהודיות מרוחקות, נשא דרשות והרצאות, הקים מסגרות ציוניות ועודד יהודים לפעול למען ארץ ישראל, והכול מתוך גבורה ועוצמות רוח. במהלך מסעו לסיביר כמעט שילם בחייו. בעת שחצה ימה קפואה פרצה סופת שלגים עזה, והרב חולץ מן המקום והובהל לבית החולים קפוא כולו, במצב אנוש. רק בנס הצליחו הרופאים להציל את חייו. אבל הוא לא נתן לחוויה הקשה לעצור אותו אלא המשיך במסע ההסברה הציוני ובהקמת תאים וארגונים ציוניים בקהילות היהודיות בסיביר.

גם מלחמת העולם הראשונה לא עצרה את מסעותיו. באחת מהרצאותיו קם לפתע אדם מן הקהל וכיוון אליו רובה, מאיים לירות בו. מהומה פרצה באולם, אבל הרב מיליקובסקי לא איבד את עשתונותיו. בכוח דיבורו הצליח להרגיע את האיש ולפייסו, ולאחר שהוסר האיום המשיך בהרצאתו בשלווה. בהזדמנות אחרת, במסע בגליציה, הלשינו עליו שהוא מורד במלכות, והוא נאלץ לחצות את הגבול בחשאי, מסתתר בעגלת חציר, רגע לפני שנתפס. מבחינת הרב, הנאום לא היה מטרה בפני עצמה אלא כלי להנעת אנשים לפעולה.

גם פרעות אוקטובר 1905 לא עצרו אותו. באותם ימים פרץ גל אלימות אנטישמי ברחבי האימפריה הרוסית. מאות יהודים נרצחו, ואלפים נפצעו. הרב מיליקובסקי, ששהה באחת הערים שהתחוללו בהן פרעות, נחלץ להגן על יהודים שהותקפו. במהלך המאבק הוכה בראשו במוט ברזל, התמוטט ואיבד את הכרתו. רק לאחר שהפורעים ראו את הדם השותת מגופו, הם עזבו אותו. הוא הובהל לבית החולים, והרופאים חששו לחייו. לאחר שהתאושש הורו לו להמשיך לנוח, אך הוא לא נשמע להם. עוד בטרם החלים לגמרי חזר למסעותיו, להרצאותיו ולפעילותו למען הקהילות היהודיות.

אותה רוח גבורה של הסב לא עזבה את משפחת נתניהו: נכדו סגן-אלוף יוני נתניהו השתתף במערכות ישראל ונפל כשהיה מפקד סיירת מטכ"ל במבצע להצלת החטופים באנטבה, ונכדו סרן בנימין נתניהו היה אף הוא לוחם במלחמות ישראל ומפקד צוות בסיירת מטכ"ל, ונפצע גם הוא במבצע להצלת חטופי מטוס סבנה.

עיר חרדית בארץ ישראל

אחד הפרקים המפתיעים בפעילותו של הרב מיליקובסקי הוא ניסיונו להקים בארץ ישראל עיר חרדית חסידית שנים לפני הקמתה של בני ברק. ערב מלחמת העולם הראשונה היה הרב ממעוררי היוזמה להקמת עיר חדשה במסגרת אגודת בית לחם. הרעיון היה לרכוש שטח אדמה גדול ולהקים עליו יישוב חרדי שיאפשר למשפחות חסידיות לעלות לארץ ולהתפרנס מעבודה יצרנית בלי לוותר על אורח חייהן.

התוכנית הייתה מפורטת להפליא. בשלב הראשון נועדו להתיישב בעיר 300 משפחות, ובהמשך אלפי משפחות נוספות. לצד בתי המגורים היו אמורים לקום בתי מדרש, מקוואות, בתי מלאכה ומוסדות ציבור, והמתיישבים היו אמורים לקבל גם קרקעות וכלים לעבודה חקלאית. מאות משפחות כבר נרשמו למיזם, אלא שאז פרצה מלחמת העולם הראשונה, והיוזמה נקטעה.

"הכול כבר היה מוכן", מספר נחמני. "מאות משפחות חסידיות נרשמו, עם כל בני המשפחה. תכננו את העיר לפרטי פרטים, אבל אז פרצה המלחמה. בארץ ישראל היה רעב, אלפים מתו, ולא היה אפשר לדבר בכלל על הקמת ערים חדשות. אבל הרעיון לא הלך לאיבוד. זמן קצר אחרי המלחמה התחילה באותן קהילות בפולין התעוררות חדשה, והיא שבסופו של דבר הביאה לידי הקמת בני ברק. במובן הזה מה שהרב מיליקובסקי עשה לא ירד לטמיון. הרעיון התגשם בצורה אחרת".

דווקא משום שביקש לחבר בין העולמות מפתיעה העובדה שמעולם לא הצטרף רשמית לתנועת המזרחי, שהייתה לכאורה ביתו הטבעי. "הוא מאוד נזהר שלא להשתייך לשום מפלגה", מסביר נחמני. "הוא הגיע לאירועים של המזרחי, נאם שם והיה קשור לאנשים בתנועה, אבל לא הצטרף אליה. הוא רצה להיות כלל-ישראלי, לאומי, לפנות לכל היהודים. הוא היה חבר של ז'בוטינסקי, ומצד שני היה חבר קרוב גם של מנהיגים בתנועת העבודה. מבחינתו הציונות הייתה דבר שמאחד את כל היהודים, ולא עניין של מחנה פוליטי מסוים".

חברותא עם הרב קוק

בשנת תר"ף (1920) עלה הרב מיליקובסקי לארץ ישראל. היה אפשר לצפות שאדם במעמדו יבחר להתיישב בירושלים או בתל אביב. אלא שהוא בחר דווקא בצפת, עיר גלילית שסבלה באותן שנים ממשבר כלכלי וחברתי עמוק. "זה אחד הדברים המסתוריים בחייו", אומר נחמני. "הוא היה אדם מפורסם מאוד, ופתאום הוא מגיע לצפת. באותן שנים העיר הייתה במצב קשה, אנשים עזבו אותה, והיא הייתה רחוקה ממרכזי הפעילות הציונית. במחקר גיליתי שהוא היה קשור לארגון בני ברית, ושבמסגרת הפעילות הזאת הוא היה שותף להקמת אגודה ששמה תחיית הגליל העליון".

בשנת תרפ"ב (1922) הציג באספה של קהילת בני ברית בצפת תוכנית מפורטת לשיקום העיר: ייעור ההרים, פיתוח תעשיות, הקמת בתי חרושת, הרחבת בית החולים, שיפור התחבורה והקמת מוסדות חינוך. לצד התוכניות המעשיות הייתה בו גם אהבה גדולה לנוף הגלילי. במאמרו "הידעתם את הארץ?" תיאר את המפגש הראשון שלו עם צפת: "כשבאתי בפעם הראשונה לצפת, עליתי על המצודה העתיקה, והסתכלתי על הסביבה. כושפתי ממש. עיניי ראו למרחקים עצומים, והכל נראה קרוב כל כך, הושט היד וגע… אוויר צח נכנס לריאותיי, נשמתי בקלות כזו… נעשיתי קל, כאילו צמחו לי כנפיים, צפיתי למקום שהעין מגיעה, והכל כל כך יפה. פלאי פלאים".

עם תלמידיו נהג לטייל בהרי הגליל העליון, להתארח אצל איכרים ולבקר בקהילות יהודיות עתיקות. בביקורו בפקיעין נכנס לבית הכנסת המקומי והתרגש לגלות שבברכת כוהנים עלו כל הגברים לדוכן. "כמה נדהמתי כאשר ראיתי שבברכת כוהנים כל הגברים כולם מכסים את פניהם וראשיהם בטליתות ועולים לדוכן לשאת כפיים", כתב. "אז נודע לי שכל תושבי פקיעין הם כוהנים. ובכל יום בבוקר בתפילה הם נושאים כפיים. הייתי הלוי היחיד ביניהם".

בעיני הרב מיליקובסקי-נתניהו היה המפגש עם יהודי פקיעין לא רק חוויה דתית. הוא היה עדות חיה לרציפות הקיום היהודי בארץ ישראל, אותה רציפות היסטורית שהרבה לדבר עליה בנאומיו ולמענה נלחם נכדו בנימין בתפקידיו השונים, מתפקיד השגריר ישראל באו"ם ועד תפקיד ראש ממשלת ישראל.

לאחר זמן מה בצפת עבר הרב לראש פינה. באחד הימים הגיעה למושבה משלחת רבנים ובראשה הרב אברהם יצחק הכהן קוק. הרב מיליקובסקי-נתניהו התכבד לנאום לכבוד האירוע, ואת דבריו חתם בקריאה נלהבת: "תחי הרבנות הראשית! יחי העם העברי!" הקשר בין השניים נמשך לאורך שנים וכלל שיתוף פעולה ציבורי וגם לימוד תורה בחברותא. לפי עדות שחושף נחמני בספרו, הרב מיליקובסקי-נתניהו והרב קוק נהגו בתקופה מאוחרת ללמוד יחד את ספר הכוזרי לרבי יהודה הלוי.

בצוואה שכתב ביקש הרב מיליקובסקי-נתניהו כי חלק נכבד מהונו יוקדש לתמיכה שנתית בישיבת מרכז הרב שבראשותו של הרב קוק. במסע הלווייתו, בראש חודש אדר תרצ"ה, הספיד אותו ידידו הרב קוק בדמעות ותיאר את הקשר המיוחד שהיה ביניהם. 

הקשר בין משפחת נתניהו לישיבת מרכז הרב נמשך גם כיום. הנכד, ראש הממשלה בנימין נתניהו, משתתף מדי שנה בחגיגת יום ירושלים בישיבת מרכז הרב, ובנאומיו באירוע זה נוהג להזכיר את סבו הדגול ואת קשריו עם מייסד הישיבה הרב קוק.

כשהציונות התפצלה

בשנותיו האחרונות מצא את עצמו הרב מיליקובסקי-נתניהו בלב אחד המאבקים הפוליטיים הקשים בתולדות היישוב היהודי, מאבק ששינה את היחס אליו מן הקצה אל הקצה. 

בשנת תרצ"ג (1933) נרצח בתל אביב חיים ארלוזורוב, מראשי התנועה הציונית. החשד ברצח הופנה כלפי אנשי המחנה הרוויזיוניסטי, ובהם אברהם סטבסקי. במשפט שערכו הבריטים נידון סטבסקי למוות. הרב מיליקובסקי-נתניהו היה משוכנע שסטבסקי חף מפשע והתגייס לפעילות למענו. הוא פעל לרתום רבנים ואישי ציבור, ובהם הרב קוק, למאבק נגד הרשעתו. הודות לפעילותם של הרבנים והעסקנים המסורים התקבל הערעור של סטבסקי, והוא ניצל ממוות.

"הרב נתניהו היה אחת הדמויות הבולטות ביותר שטענו שסטבסקי חף מפשע", אומר נחמני. "הוא הניע לפעולה את הרב קוק ורבנים אחרים. אבל חשוב להבין שהוא לא עשה את זה משום שהיה איש ימין במובן המפלגתי. אומנם הוא היה חבר של ז'בוטינסקי, אבל גם היה ידיד של מנהיגים מהשמאל. מבחינתו הוא פעל כדי להציל אדם שהאמין שהוא חף מפשע וכדי למנוע קרע נורא ביישוב היהודי".

אלא שהמעורבות הזאת עלתה לו במחיר ציבורי כבד. בעיתונות המזוהה עם תנועת העבודה פורסמו מאמרים חריפים נגד הרבנים שפעלו למען סטבסקי, ובהם הרב מיליקובסקי-נתניהו. על קירות ביתו הופיעו כתובות בגנותו, ובהן הסיסמה המרושעת "קלון לרבנים עוזרי הרוצחים", מעין הקדמה לרדיפה הפוליטית שהיא גם מנת חלקו של נכדו, בנימין נתניהו.

"הוא היה אדם שכל חייו ניסה לאחד את היהודים סביב הרעיון הציוני", אומר נחמני. "פתאום הוא מצא את עצמו בתוך מלחמה פוליטית. הוא לא רצה להשתייך למחנה אחד, אבל הכניסו אותו בכוח לתוך המאבק הזה. יש עדויות שהוא בכה, שהדברים שברו את רוחו. הוא לקח את זה קשה מאוד. הוא ראה איך יהודים נלחמים זה בזה, וזה היה מנוגד לכל מה שניסה לעשות עשרות שנים".

נחמני סבור שהפרשה מסבירה במידה רבה גם את היעלמותו של הרב מיליקובסקי-נתניהו מן הזיכרון הציבורי. לדבריו, דמות שהייתה מוכרת ואהודה בחוגים רחבים הפכה בתוך זמן קצר למזוהה עם צד אחד של המתרס הפוליטי. עם זאת המשיך הרב נתניהו לשמור על קשרים גם עם אישים ממחנות אחרים, ובהם הסופר רבי בנימין, יהושע רדלר פלדמן, שהיה מידידיו הנאמנים.

כמו כן היה הרב נתניהו בקשר עמוק וארוך שנים עם זאב ז'בוטינסקי. השניים החליפו מכתבים, וז'בוטינסקי אף סייע לרב כאשר ביקש להתמנות לרב קהילה בעיר רובנה. בבחירות שנערכו בקהילה זכה הרב מיליקובסקי ברוב הקולות לאחר שז'בוטינסקי הגיע במיוחד לתמוך במועמדותו. אלא שמתנגדיו הצליחו לטרפד את המינוי, והרב חזר למסלול פעילותו הציונית.

גם כאן אפשר לראות עוד חוליה בשרשרת המשפחתית: הרב מיליקובסקי-נתניהו היה מידידיו וממעריציו של ז'בוטינסקי; בנו פרופ' בנציון נתניהו היה לימים חוקר היסטוריה ופעיל בחוגים הרוויזיוניסטיים; נכדו בנימין עומד בראש הליכוד, התנועה הרואה בעצמה ממשיכת דרכה הפוליטית של התנועה הרוויזיוניסטית.

נתניהו הראשון

אחד הפרטים המעניינים בסיפור המשפחתי נוגע דווקא לשם נתניהו. בניגוד למה שאפשר לחשוב, לא בנציון נתניהו, אביו של ראש הממשלה, הוא שהמציא את שם המשפחה העברי. את השם בחר כבר אביו, הרב נתן מיליקובסקי, בעקבות עלייתו לארץ ישראל.

מקור השם בתנ"ך, בספר דברי הימים. שם נזכר "החמישי נתניהו", ובמקום אחר נזכר לוי ששמו נתניהו. הרב נתן מיליקובסקי החל להשתמש בשם נתניהו בחתימתו על חלק ממאמריו ומכתביו, ובהמשך אימץ בנו בנציון את השם לשם משפחתו. בנציון עצמו השתמש לעיתים בשם העט "ניתאי", ובעקבותיו השתמש בנימין נתניהו, בתקופת שהותו בארצות הברית, בשם "בן ניתאי". אפילו השם שרה נתניהו אינו חדש במשפחה. אשתו של הרב נתן, סבתו של ראש הממשלה, נקראה שרה, ובמסמך שמצא נחמני היא חתומה בשם "שרה מיליקובסקי נתניהו".

מה עוד עבר מן הסב הרב מיליקובסקי-נתניהו לנכד, ראש הממשלה נתניהו, מלבד השם? "יש כמה תכונות שרואים בצורה מאוד בולטת", אומר נחמני. "קודם כול הכישרון הרטורי. הרב מיליקובסקי-נתניהו היה נואם יוצא דופן, וגם בנימין נתניהו ידוע בכישרון הנאום שלו. הדבר השני הוא ההסברה. הרב מיליקובסקי הסתובב בעולם, פנה ליהודים ולציבור הרחב וניסה לשכנע אותם בצדקת הרעיון הציוני. גם בנימין נתניהו מקדיש מקום מרכזי להסברה הבין-לאומית. 

"והדבר השלישי הוא היחס להיסטוריה הלאומית. הרב מיליקובסקי-נתניהו הכיר היטב את ההיסטוריה היהודית והרבה להשתמש בה בנאומיו. גם אצל בנו בנציון נתניהו, שהיה היסטוריון, וגם אצל נכדו בנימין נתניהו, ההיסטוריה של עם ישראל תופסת מקום מרכזי מאוד".

הרב מיליקובסקי-נתניהו נפטר בשנת תרצ"ה (1935), כשהיה בן 55 בלבד. הוא לא זכה לראות את הקמת מדינת ישראל, את בנו הופך להיסטוריון בעל שם או את נכדיו ממלאים תפקידים מרכזיים בתולדות המדינה. אבל את חייו הוא הקדיש להסברה ולעשייה מתוך אמונה שבכוחנו לשנות את המציאות. 

הוא ניהל בתי ספר בגליל, ייסד אגודות לבנייה וחקלאות וגייס מיליוני דולרים לקרנות הציוניות באמצעות נאומים על הרצל, על המקבים ועל גבורת היהודים לאורך הדורות. כעבור שנים, כאשר נכדו ראש הממשלה בנימין נתניהו עומד בפני מנהיגי העולם ומזכיר את תולדות העם היהודי ואת תפקידו כיום בשדה הבין-לאומי, אפשר לשמוע גם את קולו של סבו, הרב מיליקובסקי-נתניהו. ההיסטוריה אינה רק זיכרון של מה שהיה אלא גם מקור לכוח ולפעולה בהווה.