הטרגדיה הידועה מראש של וינטר ושות' כבר מאחורינו, אבל בכל זאת אני מזכיר אותה שוב כדי להזכיר לכולנו את מה שווינטר פשוט שכח: הבחירות הללו הוכיחו, בדיוק כמו בבחירות הקודמות, שעמך ישראל אינו מחפש כוכבים חדשים, והוא נמצא במקום שבו כולם אוהבים לבוז לו – בליכוד – נאמנים לבית ונאמנים למנהיג.
השמאל בז להם, וגם חלק מהדתיים הלאומיים נוטים לראות בהם עדר חסר מחשבה ועומק ומנסים לקבוע להם מה הם אמורים לחשוב ולמי הם אמורים להצביע, אבל שימו לב לזה: כל יהודי רביעי בישראל מצביע לליכוד, ובסך הכול יותר ממיליון מצביעים. המספר הזה גבוה ממספר המצביעים לליכוד בבחירות הקודמות, שווה ערך לכל המצביעים שנתנו את קולם לבנט, ליברמן, ועוצמה יהודית ביחד.
המגזר הדתי-לאומי לא מצביע ברובו ליכוד, והכול בסדר, אבל חשוב שתהיה בנו קצת ענווה: רבבות עמך בית ישראל, עמך ישראל אם תרצו, נמצאים בליכוד, וזו עובדה. יש שם רופאים ואנשי היי-טק, ולא מעט מהם שומרים בארון על זהותם הפוליטית. יש שם חוקרים, יש שם תעשיינים ויש שם המון אנשים פשוטים מהעיר, מהעיירה ומהכפר. אנשים פשוטים שהולכים אחרי הלב שלהם, ושום פרשן מדושן עונג בטלוויזיה לא יאמר להם מה לעשות. יפה התבטא השבוע עמית סגל כשהסביר עד כמה הציבור הזה מושתק: אין לו נציגים בתקשורת או במערכת המשפט. הוא הציבור הכי מושתק בישראל.
בצל ים הספינים והדיווחים הפוליטיים שעתיד לשטוף אותנו בשבועות הקרובים, מחנה הימין חייב להתאחד ולומר לציבור בקול ברור: אנחנו בעד ממשלת אחדות, אבל עם כל החבילה, ומחנה הימין יבוא ביחד לממשלת האחדות הזו, בלי חרמות משני הצדדים. על סמוטריץ' לכרות עם הליכוד ברית אחים שתיצור הבנה וסיכום משותף שלכל אשר יפנו – בפנים או בחוץ – הם באים ביחד. סמוטריץ' מצידו לא ייכנס לשום ממשלה בלי הליכוד, משום שהוא מבין את מה שכתבנו לעיל, שבגידה בליכוד, ליבו של המחנה הלאומי, היא הרבה יותר מטעות אסטרטגית, וכעת עליו לוודא שגם הליכוד לא ילך בלעדיו.
החרדים יודעים שזה לא מומלץ להצטרף לשמאל
החרדים, שמזמרים ומהרהרים באופציות של הצטרפות לממשלת שמאל, יודעים שזהו מעשה בלתי מומלץ: החרדים, בעיקר הש"סניקים, הם אנשי ימין. לכל מי שמתגעגע לממשלת רבין של אוסלו עם דרעי, אנחנו לא בשנת 1993: הצטרפות לממשלת שמאל כיום היא גזר דין מוות על ש"ס בבחירות הבאות. גם ביהדות התורה, שחסינה יותר מפני פגיעות מהסוג הזה, בכל זאת מבינים שהמחיר גבוה מדי ויביא לידי קריסת מניות החברה.
זה אולי נראה אוטופי, אבל זו המציאות האידיאלית במצב שנוצר, ובעבודה טובה נתניהו יכול להשיג אותה, בהנחה הריאלית שאיזנקוט לא יצליח להרכיב ממשלה והמנדט יעבור לנתניהו: גיבוש גוש הימין כולל חרדים, ולפחות ש"ס סביבו, ומתוך כך פנייה כנה להצטרפות איזנקוט לפני הכול, אבל גם לליברמן ולבנט. ירצו? יקבלו. לא ירצו? נצא לבחירות חדשות ונראה מי יצחק בהן אחרון. עצה טובה לעם ישראל בעת הזו: תתחמשו. תוציאו אישורי נשק, רכשו לכם אקדחים על כל צרה שלא תבוא. יהי רצון שלא נצטרך לבוא לידי ניסיון, אבל ההיסטוריה הקרובה והרחוקה מלמדת אותנו שאירועי שומר החומות בדרך לכאן.
זה לא יקרה מחר בבוקר, אבל זה עלול לקרות מהר משחשבתם. לערבים יש DNA שבמערב מסרבים לאבחן ולהפנים: אנחנו מפרשים התפרצות אלימות כסוג של תגובה פסיכולוגית על מצוקה, ואילו אצל הערבים זו תגובה טבעית ומתוכננת, עוד שלב באסטרטגיה. אצלנו אלימות מתפרשת כתגובה על מצב של ייאוש, ואילו אצל הערבים זה בדיוק הפוך; כשהם מיואשים הם כנועים, כשהם מרגישים שהם על הגל וכולם צריכים אותם או מתחנפים אליהם, זה בדיוק הרגע שבו הכבוד הערבי, שרוצה להשיג הכול, מתכנן את מיקסום ההישגים על ידי עוד סבב של אלימות. לצערנו ולשמחתם זה גם די עובד.
זקני צפת זוכרים את המאורעות בשנים תרצ"ו–תרצ"ט, מאורעות רצח ודמים שזכו בספרי ההיסטוריה לשם "המרד הערבי", מרד שכלל שביתה ארוכה וכמובן אלימות ורצח יהודים. לאחר שלוש שנים נכנעו הבריטים, והספר הלבן שפורסם באותה שנה היה האכזרי מכולם, נגד היהודים כמובן. האלימות הערבית השתלמה.
השקט היחסי בשנים האחרונות לא נבע מהרהורי תשובה של הערבים
האינתיפאדה הראשונה הביאה לערבים את אוסלו; השנייה, שפרצה רגע אחרי שברק התכוון לחתום על הסכם עם ערפאת שבו הוא הציע לו בערך הכול חוץ מאת מערב ירושלים, הביאה לערבים את חבל עזה ואת צפון השומרון. מבצע שומר החומות עצמו התחיל בכלל ברקטות מעזה, כמו עוד עשרות סבבים כמוהו, כדי לסחוט מהממשלה ויתורים בירושלים, אבל מה שהוביל את הערבים להשתוללות בכבישי הנגב ובעכו היה התחושה שממשלת ישראל הבאה, בראשות נתניהו או בראשות בנט, תלויה בהם, וכך זה גם הסתיים, בתמונה של מנסור עבאס מחויך חיוך של מנצחים עם בנט ולפיד.
דווקא שלוש השנים האחרונות היו השקטות ביותר בגזרת ערביי ישראל והבדואים. כולנו זוכרים את גל פיגועי הסכינים, הדריסות ומסעות הירי בבאר שבע, בירושלים ובמקומות נוספים. השקט היחסי בשנים האחרונות לא נבע מהרהורי תשובה, מזעזוע של ערביי אום אל-פחם ממעשי אחיהם בעזה או ממחסור בשוק הסכינים. הוא נבע מחיזוק ההרתעה כתוצאה ממלחמת האריות שהיהודים ניהלו נגד הערבים בכמה חזיתות, מהתחושה שבעל הבית השתגע, מהנחישות המשטרתית של יחידות יואב ומהפעילות להרס המבנים הבלתי חוקיים, ומעל הכול מהרמת הראש והגאווה היהודית שפגעה בתקווה הערבית.
התוצאות המטרידות בקלפי סביב הקול הערבי והחיזור המתרפס של השמאל מעוררים מחדש את התקווה הערבית, שתמיד אבל תמיד מגיעה בעקבותיה הרגל המסיימת של האלימות והטרור. זו כמובן אינה גזרת גורל, משום שהבחירה עדיין בידינו. עוד יש תקווה להקמת ממשלה שיש בה רוב ימני-לאומי עם איזנקוט, שרבים מחברי הרשימה שלו, אנשים כמו שירה שפירא, אליסף פרץ וטל אוחנה, שייכים בליבם למחנה הימין הלאומי. ועד שהמנהיגים יתעשתו, בינתיים תתחמשו.