בשולי החדשות השבוע היה סיפור על אישה צעירה שהטלפון שלה נגנב במועדון בתל אביב. לא, זו אינה ה'חדשה'. עד כאן זה סיפור של כלב שנשך אדם. גם חוסר המעש של המשטרה, שאמרה לה שאין מה לעשות, לא באמת מפתיע למרבה הצער.
הסיפור האמיתי מתחיל כשהאישה ואביה איתרו את המכשיר, בכוחות עצמם יש לציין, בבית ברמת השרון, וביקשו את עזרת המשטרה בהחזרת המכשיר. לא רק הרכוש הגנוב הטריד אותם, גם ביטחון המידע האישי והפרת הפרטיות. הם היו נחושים לקבל את המכשיר בחזרה.
לך חפש את השוטר שלך – בגוגל
המשטרה דווקא הגיעה למקום, אבל סירבה לעשות את עבודתה ולהיכנס לקבל את הטלפון בחזרה גם כשהופעלה פונקציית האיתור שלו והוא צפצף בקול. בווידאו שצולם באירוע השוטרת מפנה את האזרחים שביקשו את עזרתה לחפש בגוגל "סמכות כניסה לחצרים" בניסיון להסביר למה היא אינה עושה את עבודתה.
לא אשאיר אתכם במתח; גוגל יספר לכם שלכל שוטר יש סמכות להיכנס ללא צו "לכל בית ולכל מקום". פקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) מונה לכך 4 עילות. הראשונה היא שיש לשוטר יסוד להניח שמתבצע פשע בבית – כמו החזקת רכוש גנוב לדוגמה. אז ממש חבל שהשוטרת לא פתחה גוגל בעצמה.
הענשת הקורבן
הסיפור שלעיל נגמר במעצר ובהאשמות באלימות. לא, לא של הגנבים, של הקורבנות שלהם. כשהמשטרה סירבה להיכנס לדירה, האזרחים נאלצו להשיב בעצמם את רכושם הגנוב. בשלב זה המשטרה כן התערבה – אזקה את הקורבנות ועיכבה אותם לחקירה. האב גם נענש בחמישה ימי מעצר בית.
לפי הדיווחים, מחזיקי הטלפון תוחקרו ושוחררו לאחר "שהוסר מהם חשד לגנבה", הם ככל הנראה טענו שמצאו את המכשיר. נזרום איתם לרגע. את האירוע כולו היה אפשר למנוע אילו דפקה השוטרת בנימוס על דלתם וביקשה את המכשיר בחזרה, כפי שבסמכותה – ומחובתה המקצועית – לעשות. ככל שאכן הייתה אלימות בוויכוח בין שני הצדדים האזרחיים על הטלפון, המשטרה אשמה בה לחלוטין.
חשיבות מוראה של מלכות: באין שוטר יש אגרוף
אחת הפונקציות הראשוניות והחשובות ביותר של מדינה היא ריכוז השימוש הלגיטימי בכוח. יסוד האמנה החברתית הוא שאנחנו מוותרים על השימוש באלימות בעצמנו, כי מישהו אחר ישתמש בה בשבילנו במקרה הצורך. נגד תוקפים מבחוץ יש לנו צבא. נגד פושעים מבפנים, נגיד אם מישהו גונב לנו את הטלפון שבו כל הזיכרונות והמידע הפרטי שלנו, יש לנו משטרה.
הקטע עם אלימות הוא שהיא תמיד קיימת. אנחנו יכולים לשלוט בה, אנחנו לא יכולים להעלים אותה. אם המשטרה מפעילה אותה, היא מבוקרת ומינימלית. במקום להיכנס לעימות ישיר עם הגנב, אנחנו מתקשרים למשטרה. כיוון שלמשטרה חייבים לציית, היא צריכה תאורטית להפעיל הרבה פחות אלימות מאיתנו כדי להגיע לתוצאה הרצויה – השבת הגזלה.
זיני וסולברג טוענים שהייתה ללא ספק "העברת כספים לא חוקית", אבל היא איננה "שוחד בחירות", והבחירות התנהלו בצורה תקינה. אני לא יודעת אם הם מנסים לשכנע אותנו או את עצמם, אבל די בטוחה שבשני המקרים זה לא עובד
ומה קורה כשהמשטרה אינה עושה את העבודה שלה ומשתמשת במעט האלימות הנדרשת כדי להגן על הכללים? ניחשתם נכון, יותר אלימות.
אם כשהשכן מלמטה מאיים עליך באלימות והמשטרה מסרבת לדפוק לו על הדלת ולהזהיר אותו שיפסיק כי "לא מתערבים בסכסוך שכנים", יותר אנשים ירגישו צורך לאיים באלימות ויהיו לנו יותר סכסוכי שכנים אלימים. לא כי כולם בהכרח מעוניינים באלימות, כי צריך להקדים רפואה למכה ולוודא שאף אחד לא מתעסק איתך.
אם המשטרה מסרבת לאכוף את החוק אם העבירה נעשית במסגרת "סכסוך עסקי" גם אלו ייעשו יותר ויותר אלימים – בעידוד המשטרה. שוטרת שהראיתי לה את החוק פעם בבקשה לעזרה בסכסוך כזה אמרה לי שאני צודקת, וזכותי ללכת לקחת את הגזלה בעצמי – בלי המשטרה.
שאלתי אותה אם היא מבינה שהאנשים שייתנו לה את הרכוש שלי אם היא רק תבקש, מצפצפים עליי ואלימים. הקשיתי עוד והבהרתי שהיא בעצם המליצה לי להשתמש באלימות במקום במשטרה, וכן, גם על זה לגמרי נפל לה האסימון. אבל היא "לא מתערבת בסכסוך עסקי". אם מחבט הבייסבול שאצטרך לקחת איתי כדי להחזיר לעצמי את הרכוש שלי יזיק למישהו? בזה המשטרה תתערב. והיא תעניש אותי, לא את הגנבים.
זה מעלה ביתר שאת את החשש שמערכות האכיפה הישראליות אינן מבינות בכלל שהתפקיד העיקרי שלהן הוא למנוע את הפשע ולהגן על קורבנותיו, לא להעניש את הפושעים ובטח שלא להפוך את החברה שלנו לאלימה יותר אגב הגנה על הפושעים במקום על האזרחים שעומדים לבדם על זכויותיהם כי המשטרה נטשה את משמרתה.
קוברים את הצדק במקום להבטיח אותו
בעיית הגישה הזו של מערכות אכיפת החוק, שהולכות והופכות למערכות ענישה בלבד, באה לידי ביטוי בצורה מזעזעת בנושאים פותחי המהדורות שלנו. השמועה אומרת שהשב"כ ידע יותר מחודש מראש על כוונות לקנות קולות במגזר הערבי ביום הבחירות, אבל נתן לאירוע להתרחש בכל זאת, כי "יותר קל להוכיח ביצוע עבירה מאשר את הכוונה לעבור אותה".
שמעתי את הסיפור הזה מכל כך הרבה כיוונים ומכל כך הרבה אנשים שחשבו שמה שהם אומרים דווקא הגיוני, שאין לי ברירה אלא לשאול אם ההגיון הזה תופס בעיניכם בפשעים חמורים כמו רצח ואונס. האם ההסבר "קל יותר להרשיע ברצח מבניסיון לרצח" נשמע לכם כמו סיבה טובה דייה לאפשר לרצח להתרחש.
לא? כמובן שלא. הרשעה בכלל אינה היעד להשגה של אכיפת חוק. היא רק האמצעי. אם אפשר למנוע את הפשע, זה תמיד – אבל תמיד – עדיף. בייחוד בכל הנוגע לגנבות, שמשום מה העונש עליהן כמעט תמיד אינו דרישה להחזיר את הגזילה.
אמון הציבור אינו מותרות – הרצון לציית לכללים חיוני
במקרה של הבחירות, אפילו אם נעניש את האשמים, בחומרה, זה לא יעזור לנו להרגיש פחות כאילו גנבו לנו את הבחירות ואת המדינה. עצם העובדה שיש ישראלים שחיים בתחושה כזו היא הצלחה מסחררת של הפושעים שאנחנו יודעים שרוצים לערער את ישראל.
מדינה מכל סוג, בייחוד מדינה דמוקרטית, היא ברית בין פרטים. כולנו מסכימים לוותר על שימוש חופשי באלימות כדי ליהנות מהרבה יותר חירות בזכות זה. מדינה היא קבלה הדדית של כללי המשחק. ככל שישראלים משתכנעים שהקבלה אינה הדדית ושהמשחק מכור, המדינה כולה נחלשת.
בזמן שהטור הזה ירד לדפוס התפרסם שזיני וסולברג טוענים שהייתה "העברת כספים לא חוקית", אבל היא איננה "שוחד בחירות", והבחירות התנהלו בצורה תקינה. אני לא יודעת אם הם מנסים לשכנע אותנו או את עצמם, אבל די בטוחה שבשני המקרים זה לא עובד. זה ניסיון שקוף להחריד להצדיק חוסר אונים מערכתי מובנה. אנחנו יודעים להעניש את הגנבים, לא להחזיר את הגנבה.
בלי אמונה בטוהר הבחירות אין לנו מדינה. לספר לנו שאין מה לראות והכול בסדר בזמן שהעיוותים זועקים לשמיים והתקינות רחוקה כל כך מהמציאות שזה מביך – לא פותר את הבעיה. אפילו לא דוחה אותה לקדנציה הבאה. האמון נגנב. אפילו אם יפסלו הקלפיות החשודות, זה לא יתקן את ההרגשה שכפו עלינו תוצאות במרמה.
אנחנו צריכים מערכת אכיפה שתוודא שהכללים נאכפים ושהפשע אינו משתלם. המשטרה צריכה להשתמש באלימות מדודה כדי למנוע התפשטות של אלימות חסרת גבולות. במקום זה יש לנו אבא במעצר בית, כי המשטרה סירבה לעזור לו לקבל בחזרה את הטלפון של הבת שלו לפני שמישהו משתמש במידע הפרטי שלה והורס לה את החיים.