בבבל העתיקה היה תפקיד אחד מכובד יותר מכל עבודה אחרת: להיות שומר הראש האישי של המלך. זו לא היתה עוד עבודה, זה היה שֵם, כבוד, מעמד, קרבה לכוח, שכר שיכול לפרנס משפחה שלמה, אוכל בלי דאגה וגם קורת גג בתוך ארמון המלך המפואר. משאת נפשו של כל בבלי היתה להתקבל למשמר המלך, אך מעטים מאוד זכו לכך.
באחד מפרברי עיר הבירה, גדלו יחד שני חברים, באותן סמטאות מאובקות מחוץ לחומות הארמון: נָבּוֹ, הוא היה חסון, עם כתפיים רחבות וכפות ידיים ההולמות כפטישים, וחברו עִידִּין, היה בחור צנום, שקט וחלש. יום אחד, כשעברו ליד שערי הארמון הם ראו את שומרי הראש עומדים בשורות, זקופים כמו פסלים, ולפתע נדלקה בהם אֵש-התשוקה: "למה שאנחנו לא נהיה גם משומרי המלך?" אמר נָבּוֹ. עִידִּין ההמום בלע את רוקו: "זה מקום למעטים!" הוא אמר. "בדיוק בגלל זה אין מתאימים ממנו!", השיב נָבּוֹ.
לקח כמה שבועות עד שהם אזרו אומץ, ובוקר אחד הם התייצבו לפני המלך באולם המפואר המחופה שטיחים עצומים ויקרים: "אדוני המלך", אמר נָבּוֹ בקול יציב, "באנו לבקש את הכבוד הגדול מכל: להיות שומרי הראש האישיים של אדוני המלך!". הס הושלך באולם הענק, אפילו המשרתים עצרו את נשימתם. המלך, שישב על כסא רם ונישא, הביט בהם זמן ארוך, ולבסוף אמר: "שומרי ראש לא נבחנים במילים, הם נבחנים בעמידה, באבטחה, במעשים ובהתמדה". הוא סימן בידו על החלון הפתוח שמוביל לחצר הארמון. בחצר עמדו שני סלעים גדולים. "כל אחד מכם יבחר סלע, אם תצליחו לדחוף אותו בחודשיים הבאים, אתם תהיו שומרי הראש שלי!". לרגע אחד, לִבּוֹ של נָבּוֹ קפץ משמחה: "זה בדיוק המשימה שבה הכוח מנצח!'. עִידִּין לעומת זאת, הרגיש את הבטן מתכווצת, אך גם הוא הנהן בהסכמה.
הם יצאו לחצר לבחון את שני הסלעים. הם לא היו אבנים רגילות, אלא שני גושי אבן עצומים, שקועים באדמה כאילו הם חלק ממנה מאז בריאת העולם. הם נעמדו מול הסלעים, והתחילו לדחוף כמצוות המלך. בהתחלה הם דחפו בכל הכוח, אחר כך עם כל הנשמה, אבל הסלעים לא זזו אפילו מילימטר. למחרת, הם חזרו לארמון, ושוב דחפו ללא הועיל. הסלע לא זז. השומרים של הארמון התאספו סביבם וצחקו: "הנה, תראו אותם! שני גיבורים! עוד רגע הם יתחילו לדחוף את העיר כולה!". אנשי הארמון עברו, זרקו הערות מלוות במבטים מזלזלים אבל הם בשלהם, המשיכו לדחוף יום אחר יום. אחרי שבוע נאנח נָבּוֹ, נשען על הברכיים וניגב זיעה ממצחו. "זה חסר טעם", הוא אמר, "זה בלתי אפשרי". עִידִּין התנשף: "אולי צריך עוד זמן?". "עוד זמן?!", נָבּוֹ צחק צחוק מר, "המלך עושה לנו תרגיל! הוא לא רוצה אותנו לידו, הוא רק רוצה שנצא מכאן מוּבָכִים!". באותו ערב נָבּוֹ כבר לא חזר. ביום שלמחרת, כשעִידִּין דחף לבדו, נָבּוֹ עמד בצד וצחק עם השומרים, "תעזוב את האבן!", הוא קרא אליו, "לפחות תשמור על הגב שלך! אף אחד לא יכול להזיז את זה!". העלבון צרב, אך עִידִּין לא ענה. הוא רק התייצב מול הסלע, הניח את שתי כפות ידיו ודחף בכל כוחו. בכל בוקר, כשהשמש עלתה הוא הגיע לדחוף, ושב לביתו רק בערב, כשידיו רועדות מרוב מאמץ. והסלע? הוא לא זז אפילו טיפה.
הצחוק והלעג סביבו רק החמיר, אבל משהו בו השתנה: הכתפיים שלו התיישרו, הידיים התחזקו, והגוף הצנום התחיל לקבל צורה של מי שלא בורח מקושי. עברו בדיוק חודשיים והיום האחרון הגיע. בצהרי היום, כשהחצר ריקה יחסית והאוויר חם ומחניק, עִידִּין דוחף כהרגלו את הסלע ללא שום תוצאה. המלך יצא לחצר והסתכל בהשתאות על עִידִּין הדוחף בכל כוחו. לאחר שהביט בו זמן מה, ניגש המלך ואמר לעִידִּין: "אני לא ביקשתי להזיז את הסלע הזה, אלא ביקשתי לדחוף אותו, וזה בדיוק מה שעשית! מהיום, אתה שומר הראש שלי!".
ומאותו היום והלאה, האיש שפעם היה צנום ושקט, הפך לשומר הראש המוערך ביותר של המלך. לא בגלל כוח מול סלע, אלא בגלל כוח מול לעג, מול ספק, מול רצון לוותר. לפעמים, החיים לא מבקשים מאיתנו להזיז את הסלע, אלא מבקשים מאיתנו לדחוף, להתמיד, לעמוד במילה. כי מי שממשיך גם כשהדבר לא זז מגלה שבסוף הוא זה שזז, הוא זה שמשתנה, הוא זה שנהיה ראוי.
את הסיפור המתוק הזה סיפר מו"ר הגר"ש אבינר שליט"א לתלמידי ישיבתו, למחרת הבחירות. טעם הכישלון הוא אמנם צורב, אך כישלון זמני בקרב יכול להתפתח לניצחון גדול במלחמה הכוללת. הגנרל הצרפתי שארל דה-גול אמר בנאומו המפורסם לחיילי צרפת בשנת ת"ש (1940): "צרפת הפסידה בקרב, אך צרפת לא הפסידה במלחמה". כישלון זמני, חוויית הפסד או רגע שפל נקודתי – מתגלים בחשבון הכולל כרגע הניצחון הגדול. מי שנשא את מבטו לטווח הארוך, שמר על אופטימיות ונחישות להמשיך להיאבק עד להשגת היעד הסופי – הוא המנצח הגדול. החוסן המנטלי שנדרש לקום מהשבר ולא להתייאש מאכזבה בודדת, מתפתח לרוח אדירה שאין כוח בעולם שיוכל לה. אין הדבר תלוי אלא בנו: האם נהיה נָבּוֹ או עִידִּין?
נָבּוֹ חשב שכל העניין הזה היה טעות, וצריך להפיק לקחים ולפרוש. אבל עִידִּין חשב שזו לא טעות. הרי המלך רק ביקש שנדחוף את הסלע, וזה בדיוק מה שעשינו. ביקשנו לדחוף שיהיה בעם ישראל יותר תורה, יותר קדושה וטהרה, יותר מידות טובות, יותר חינוך יהודי. אתה דוחף ולפעמים אתה לא מצליח להזיז את העם, אבל עצם זה שאתה דוחף בזה אתה מצליח! במה? בזה שדחפת!
תהליכי עומק לוקחים זמן. תוצאות הבחירות הללו היו דומות מאוד לבחירות הקודמות. כלומר, אנשים לא עוברים מהפכות כל כך מהר. חשבנו שבעקבות הטבח הנורא בעוטף עזה הכל יישתנה, אבל בפועל זה לא שינה הרבה. אצל אדם פרטי זה יכול לְשנות, אבל אצל אומה שלמה אין שינויים פתאומיים, צריך סבלנות היסטורית. כל עליית מדרגה באומה לקחה זמן רב ודורות רבים. איננו קבלנים של תוצאות, אלא של מאמצים והשתדלות. בינתיים, אנו ממשיכים לדחוף.
זה לא אומר שלא צריך לבחון שיטות דחיפה יעילות יותר, אך לעולם לא נפסיק לדחוף! העקשן תמיד מצליח, והניצחון הוא נחלת המתמידים. אין שום היתר להתייאש! אין שום אפשרות להשלים עם הרוחות הזרות שמשחיתים את פניה של מדינתנו האהובה! אין לא מצליח, יש לא מספיק רוצה! ומי שבאמת רוצה – מצליח! ואיך מאמצים את הרצון? ממשיכים לדחוף בכל הכוח! צריך להוסיף אומץ! ללבוש עוז וגבורה!
הבשורה הגדולה ביותר שיצאה מהבחירות הללו היא שישנם עשרת אלפים אריות, עקשנים דקדושה, גיבורי תחיית הקודש, חלוצי עוז הרוח, שדוחפים ללא לאות את המדינה הזו לְמה שהיא באמת, לְמה שהיא מחויבת להיות: מדינה יהודית. כמה שיהיה הדבר קשה, נורא ומייסר, לעולם לא נחדל לדחוף את הסלע הזה, כי הוא סלע קיומנו.
פתחנו בבבלי, נסיים בירושלמי. מרן הרֹא"ה הגדול, מקים דגל ירושלים, ברוח קודשו כתב לפני 109 שנים, מילים מדויקות כל כך, כאילו ממש נכתבו עבורנו (אגרת תתק"ה):
"ואנוכי מוטב לי שאקרא שוטה כל ימי, ואת אש אלוקים הבוער בנשמתי לא אעצור! את השלהבת המתלקחת בלבבי מוכרח אני ליתן לה מקום להגלות, יישמע הדבר או יילעג, איני אחראי שהתנועה 'ירושלים' תהיה רבת אונים במעשיה אבל מובטחני שמסילות אל הלב תסלול! היא תקים את התנועה הציונית משפלותה הרוחנית, שהיא הולכת ומשתקעת בה, בכל צעד שהיא צועדת למעלה בגדולתה החמרית, המתנוצצת לפנינו. נרומם את דגל ציון על ידי הוד דגל ירושלים, אשר יתנוסס עמו יחד, נלך קוממיות נאמר לציון מלך אלוקיך!"
לתגובות: [email protected]
(תודה רבה לד.ו. על שכתוב השיעור!)