עבדול אל-סייד, המועמד הדמוקרטי לסנאט במישיגן, נשאל בעימות הבחירות נגד יריבו הרפובליקני מי מסוכנת יותר לארצות הברית: איראן או ישראל. אל-סייד, בן למהגרים ממצרים, דחה את השאלה בטענה שהיא מגוחכת, אבל ההסבר שנלווה לתשובה עורר מחלוקת חריפה לא פחות מההתחמקות מבחירה: "לדעתי שתיהן הוכיחו שהן מסוכנות, כל אחת בדרכה. אחת עלולה לתקוף אותנו; האחרת מכניסה אותנו למלחמות שאין לנו שום סיבה להשתתף בהן".
פיטר מאייר, לשעבר חבר בית הנבחרים הרפובליקני ממישיגן, הגיב ב-CNN בסרקזם: "זו שאלה טיפשית, כי התשובה פשוטה עד כאב, אבל הוא לא הצליח לומר אותה״. מאייר הוסיף ביקורת על תגובות אל-סייד לדרישה לגנות את חמאס, חיזבאללה ואל-קאעידה.
האמירות החמורות לא הוציאו את אל-סייד מן המרוץ, ונכון לכתיבת שורות אלו הוא בעל סיכויים שווים, אם לא גבוהים יותר, להיבחר לסנאטור.
ממשל טראמפ מכה באיראן: הכלכלה קורסת והמשטר מאבד שליטה | גלעד צוויק
בסקר מאריסט שנערך השבוע קיבל אל-סייד 50% לעומת 48% ליריבו הרפובליקני והפרו-ישראלי מייק רוג׳רס, יתרון המצוי בתוך טווח טעות הדגימה. במילים אחרות, מועמד בעל סיכוי ממשי להיבחר לסנאט מציג את ישראל, בעלת ברית של ארצות הברית, כמקור סכנה לאמריקאים, ואינו מבחין בינה ובין מדינת אויב שעל ידיה דם של מאות אמריקאים. אם ינצח, יהיה אל-סייד בן ה-42 המוסלמי הראשון בסנאט.
אל-סייד, לצערנו, אינו בודד בנוף הדמוקרטי. הממשלה הבאה שתקום בירושלים תצטרך לעבוד עם וושינגטון, ובקונגרס הבא עשוי להתחזק כוחם של מחוקקים המבקשים להגביל את הסיוע לישראל ואת משלוחי הנשק. אצל חלקם הדרישה נוגעת לנשק התקפי בלבד; אצל אחרים ההתנגדות רחבה יותר. ההבחנה חשובה במיוחד כשמדובר במימון מערכות הגנה, ובראשן כיפת ברזל. הוויכוח כבר מגיע לעימותי הבחירות במישיגן, בטקסס, במיין ובג׳ורג׳יה.
שני בתים ושתי מערכות בחירות
הקונגרס, בית המחוקקים של ארצות הברית, מורכב משני מוסדות: בית הנבחרים, המכונה הבית התחתון, והסנאט, הבית העליון. ברוב ענייני החקיקה והתקציב נדרשת הסכמת שניהם. אפשר לנצח בבחירות לבית הנבחרים ולהפסיד בסנאט, ולהפך. לכן הביטוי "ניצחון בקונגרס" דורש תמיד שאלה נוספת: באיזה משני הבתים?
בבית הנבחרים מכהנים 435 נציגים. מספר המושבים של כל מדינה נקבע לפי גודל אוכלוסייתה: קליפורניה למשל שולחת 52 נציגים, מדינת ניו יורק 26, וניו המפשייר שניים בלבד. כל נציג נבחר במחוז מסוים. תושב לוס אנג׳לס לדוגמה מצביע למועמד שייצג את מחוז מגוריו, ולא לרשימה שתייצג את קליפורניה כולה. אחת לשנתיים נערכות בחירות לכל 435 המושבים.
הרפובליקנים מחזיקים כיום ב-218 מושבים, הדמוקרטים ב-214, ומושב נוסף מאויש בידי עצמאי. שני מושבים פנויים. כשכל הכיסאות מאוישים, נדרשים 218 מושבים לרוב. דהיינו, די בהעברת מספר קטן של מושבים כדי לשנות את השליטה בבית. המשמעות היא שמספר די קטן של מרוצים תחרותיים עשוי להכריע אם מייק ג׳ונסון הרפובליקני והפרו-ישראלי ימשיך לשמש יו״ר בבית או שההנהגה תעבור לדמוקרטים.
בסנאט לעומת זאת יש לכל מדינה שני נציגים בלי קשר לגודל האוכלוסייה: לקליפורניה ולניו המפשייר אותו משקל. בסך הכול מאה סנאטורים. הכהונה נמשכת שש שנים, ובכל שנתיים עומד לבחירה כשליש מהבית. השנה ייערכו בחירות ל-35 מושבים: 33 במסגרת המחזור הרגיל ושניים בבחירות מיוחדות.
לרפובליקנים 53 סנאטורים, לעומת גוש דמוקרטי של 47, הכולל עצמאיים המשתפים פעולה עם המפלגה. כדי להשיג רוב הדמוקרטים צריכים להוסיף ארבעה מושבים נטו. אם ייכבשו ארבעה מושבים רפובליקניים אבל יאבדו מושב משלהם במישיגן, למשל, ייווצר תיקו של חמישים מול חמישים. במקרה כזה רשאי סגן הנשיא ג׳יי-די ואנס להצביע ולהכריע לטובת הרפובליקנים, שכן הקול שלו שובר שוויון. חברי הקונגרס החדשים ייכנסו לתפקידם ב-3 בינואר 2027.
מה יוכלו הדמוקרטים למנוע
טראמפ אומנם אינו עומד לבחירה בשמו, אך ביקש מהרפובליקנים לחשוב שהוא כן. בנאום לפני חברי בית הנבחרים הרפובליקנים בינואר האחרון הזהיר הנשיא, "ימצאו סיבה לפתוח נגדי בהליך הדחה". יודגש כי הסיכוי להדחת טראמפ, שכבר נפתחו נגדו שני הליכי הדחה בקדנציה הקודמת, קלוש עד אפסי גם אם הדמוקרטים יזכו בשני הבתים.
בית הנבחרים רשאי לאשר ברוב רגיל סעיפי אישום חוקתיים, אך סילוק מהכהונה מחייב הרשעה בסנאט ברוב של שני שלישים מהנוכחים (67 סנאטורים). רוב דמוקרטי מצומצם רחוק מהסף הנדרש. הסכנה המיידית מבחינת טראמפ מעשית יותר: נשיא הנשאר בתפקיד אבל מאבד את היכולת לקדם חלק ניכר מסדר היום שלו.
בארצות הברית הצעת חוק צריכה לקבל את אישור שני הבתים בנוסח זהה, ורק אז לעבור לחתימת הנשיא. לכן שליטה דמוקרטית בבית הנבחרים תספיק כדי לבלום חקיקה רפובליקנית. גם הקצבות תקציביות מחייבות הסכמה של שני הבתים. הדמוקרטים יוכלו להתנות את תמיכתם בתקציב בשינויים שטראמפ יתנגד להם, ולהפך.
אם הסנאט יישאר רפובליקני, טראמפ יוכל להמשיך לקדם בו מינויים של שרים, שגרירים ושופטים פדרליים, לרבות לבית המשפט העליון. אם הסנאט יעבור לדמוקרטים, יעמוד לרשותם כלי נוסף: סירוב לאשר את מועמדי הנשיא. שליטה בשני הבתים תאפשר לשלב התנגדות לחקיקה ולתקציבים עם חסימת מינויים.
אובדן הרוב בקונגרס עשוי להחליש את הנשיא, אבל אינו שולל את סמכויותיו
השליטה בכל בית קובעת גם מי ינהל את הוועדות, אילו הצעות יקודמו ואילו נושאים ייחקרו. נציג ישראלי שיגיע לוושינגטון בבקשת סיוע עשוי לפגוש הנהגה התומכת בבקשה ומבקשת להאיץ את אישורה או הנהגה הדורשת הסברים ותנאים נוספים. לעיתים ההבדל יתגלה עוד לפני הצבעה במליאה, בהחלטה אם לקדם את הדיון ובאיזה נוסח.
הסנאט נדרש לתת את הסכמתו גם לאשרור אמנות בין-לאומיות ברוב של שני שלישים מהנוכחים, 67 אם כל המאה משתתפים. אבל נשיאים מקדמים גם הסדרים מדיניים שאינם מוגדרים אמנות ואינם מחייבים אישור כזה. הסכם הגרעין של אובמה עם איראן מ-2015 מדגים את ההבדל: הקונגרס בחן את ההסכם במסגרת חוק ייעודי, אך ההסכם לא הובא לאישור כאמנה המחייבת רוב של שני שלישים בסנאט. זו הסיבה שטראמפ פרש ממנו ב-2018 ללא צורך בהצבעה המאשרת את הפרישה.
לנשיא שמורה זכות וטו על חקיקה, וכדי להתגבר עליה נדרשים שני שלישים בכל בית. הווטו מאפשר לטראמפ לדחות חוק או תקציב שהקונגרס העביר, אך אינו מאפשר לחייב את המחוקקים לאשר את התקציב שביקש. אם הצדדים אינם מגיעים להסכמה על הקצבות להפעלת הממשל, חלק מפעילות הממשל עלול להיות מושבת עד לאישור הסדר מימון.
אם כן, אובדן הרוב בקונגרס עשוי להחליש את הנשיא, אבל אינו שולל את סמכויותיו, בעיקר בנושאי חוץ. לדוגמה, במרץ 2019, חודשים אחדים אחרי שהשתלטו הדמוקרטים על בית הנבחרים, הכיר טראמפ בריבונות ישראל ברמת הגולן – בניגוד לעמדת הדמוקרטים. ההחלטה המחישה שגם מול בית נבחרים הנשלט בידי האופוזיציה נשיא יכול לקבל החלטה מדינית בעלת משמעות רבה לישראל.
הסיוע לישראל יגיע לוועדות
ההשפעה הישירה ביותר על ישראל עוברת בתקציב. מזכר ההבנות שנחתם בתקופת אובמה קובע מסגרת סיוע שנתית של 3.8 מיליארד דולר עד שנת התקציב 2028: 3.3 מיליארד לסיוע צבאי, ועוד חצי מיליארד לשיתוף פעולה בהגנה מטילים. בעת חתימת המזכר, בספטמבר 2016, תיאר אובמה את המחויבות האמריקאית במילים השונות מאוד מן השפה הנשמעת כיום בפי חלק ממועמדי מפלגתו: "המחויבות לביטחונה של ישראל לא התערערה, והיא נשענת על דאגה כנה ומתמשכת לרווחת העם הישראלי ולעתידה של מדינת ישראל".
ההצהרה ליוותה מסגרת סיוע של 38 מיליארד דולר לעשר שנים, אבל התחייבות מדינית אינה מחליפה חקיקה תקציבית. ההקצבות עצמן טעונות אישור בקונגרס. לפיכך גם הסכם שנועד להעניק לישראל ודאות ארוכת טווח אינו מוציא את הסיוע מתחום המחלוקת הפוליטית בוושינגטון.
חשוב להבחין בין סירוב לאשר בקשה חדשה ובין ניסיון למנוע העברת סיוע שכבר נכלל בחוק: רוב דמוקרטי בבית אחד יוכל לעכב תוספת סיוע חדשה, לצמצם את היקפה או לדרוש תנאים לאישורה. מנגד, שינוי הרוב אינו מבטל מאליו הקצבות שכבר אושרו או התחייבויות קיימות.
מבחינת ישראל עיכוב אינו עניין טכני
גם מכירת נשק מחייבת הבחנה. הממשל מנהל את העסקאות, והקונגרס מפקח עליהן. החלטה משותפת לחסימת עסקה צריכה לעבור בשני הבתים ולהגיע לנשיא. אם טראמפ יטיל וטו, יידרשו שני שלישים בכל בית כדי להתגבר עליו. לכן רוב דמוקרטי צר לא יוכל בהכרח לבטל עסקת נשק לישראל שהנשיא תומך בה.
עם זאת התנגדות בוועדות ולחץ על הממשל עלולים לעכב עסקאות או לשנות את תנאיהן. מבחינת ישראל עיכוב אינו עניין טכני. במהלך מלחמה פער בין מועד הבקשה למועד האספקה יכול להשפיע על תכנון המבצעים ועל קצב הלחימה. ממשל אוהד יוכל לפעול לקידום המשלוח, אך ייאלץ להשקיע יותר מאמץ פוליטי בהסברתו ובהתגברות על ההתנגדות.
אין עמדה דמוקרטית אחידה ביחס לכל סוגי הנשק. התנגדות למכירת פצצות אינה בהכרח התנגדות למימון כיפת ברזל. באפריל האחרון תמכו 36 סנאטורים בקידום הצעה לחסימת עסקת חימוש לישראל, לעומת 63 שהתנגדו. ההצעה נבלמה, אך ההצבעה המחישה שהנכונות להגביל אספקת נשק כבר חורגת מקבוצה קטנה בשולי המפלגה.
מחלוקת לגבי איראן
למחלוקת יש משמעות גם מעבר למלחמה הנוכחית. מסגרת הסיוע הקיימת מסתיימת בשנת התקציב 2028, במהלך כהונתו של הקונגרס שייבחר כעת. כל החלטה על מסגרת עתידית תושפע מהיחסים בין הממשל למחוקקים ומהיקף התמיכה בישראל בשתי המפלגות. מבחינת ירושלים הבחירות נוגעות גם ליכולת לתכנן רכישות ביטחוניות ושיתוף פעולה לשנים הבאות. יודגש כי נתניהו עצמו מבקש להתנער מהסיוע האמריקאי הישיר ולעבור למודל של שיתוף פעולה אסטרטגי, אך מובן שאם תיתקל ישראל בקונגרס ובבית לבן לעומתי, כל ממשק עם ארצות הברית יהיה קשה יותר.
בנוגע לאיראן חלוקת הסמכויות מורכבת יותר. הנשיא משמש המפקד העליון של הצבא; הקונגרס מוסמך להכריז מלחמה ולאשר את מימונה. החלטת סמכויות המלחמה מחייבת, בנסיבות הקבועות בה, דיווח לקונגרס בתוך 48 שעות, ובדרך כלל סיום המעורבות בלחימה בתוך שישים יום בהיעדר אישור מתאים, ואפשרות מוגבלת להארכה לצורך נסיגה בטוחה. בפועל נשיאים משתי המפלגות הורו על פעולות צבאיות בלי הכרזת מלחמה, ולכן הוראה זו היא כמעט בבחינת אות מתה.
המחלוקות על פרשנות ההוראות לא הוכרעו. קונגרס עוין לא יוכל בהכרח למנוע תקיפה נקודתית, אך יוכל להקשות על המשך מימונה של מערכה ממושכת ולהפעיל לחץ לסיומה. לצד זאת יעמדו לרשות המחוקקים סמכויות הפיקוח: דרישת מסמכים, זימון בכירים ושימועים על החלטות הממשל. השאלה מבחינת ישראל תהיה כמה תמיכה פוליטית יצליח הנשיא לגייס לאורך זמן.
היתרון הדמוקרטי בבחירות והאפשרות להפתעה
נשיאים אמריקאים מכירים היטב את המכה שעלולות להנחית בחירות האמצע. למחרת בחירות 2010, בכהונת הנשיא ברק אובמה, איבדו הדמוקרטים את הרוב בבית הנבחרים. אובמה מצא אז מקום להומור עצמי: "אני לא ממליץ לנשיאים הבאים לספוג תבוסה מוחצת כמו התבוסה שספגתי אמש. אני בטוח שיש דרכים קלות יותר ללמוד את הלקחים האלה".
בטרם מפרשים כל אובדן מושבים כתבוסה אישית של טראמפ ראוי לזכור את נקודת הפתיחה: מפלגת הנשיא כמעט תמיד נחלשת בבית הנבחרים בבחירות האמצע. הציבור מקבל הזדמנות להביע מורת רוח מהממשל שנתיים אחרי הבחירות לנשיאות. האופוזיציה נהנית מכך גם בלי להציע מועמד לנשיאות שיצטרך לשאת באחריות מלאה למדיניות.
מאז 1934 הסתיימו רק שלוש מערכות בחירות אמצע בתוספת מושבים למפלגת הנשיא בבית הנבחרים: 1934 תחת פרנקלין רוזוולט, 1998 תחת ביל קלינטון ו-2002 תחת ג׳ורג׳ בוש הבן. אובדן מושבים נחשב אפוא לתוצאה הטבעית; השאלות הן היקף האובדן והיכולת לשמור על הרוב. מנגד, ניצחון רפובליקני יהיה בגדר סנסציה היסטורית ויעיד על מעמדה הירוד של המפלגה הדמוקרטית.
הבתים אינם חייבים להשתנות באותו כיוון
גם שני הבתים אינם חייבים להשתנות באותו כיוון. ב-2018 איבדו הרפובליקנים של טראמפ 41 מושבים בבית הנבחרים, אך התחזקו בשניים בסנאט. ב-2022 איבדו הדמוקרטים של ביידן את הרוב בבית הנבחרים, אך הוסיפו מושב בסנאט. הרכב המדינות העומדות לבחירה ואיכות המועמדים יכולים להוביל לתוצאות שונות באותו יום.
הפעם הדמוקרטים מובילים גם בסקרים הארציים. בממוצע הסקרים של ריל קליר פולינג שנבדק לקראת הבחירות העדיפו 50.4% מועמד דמוקרטי לקונגרס, לעומת 42.1% שהעדיפו רפובליקני. הפער, 8.3 נקודות, מסביר את הציפייה לניצחון דמוקרטי בבית הנבחרים.
הסקרים החשובים מתמקדים במרוצים הצמודים.
בסנאט ההכרעה בכמה מן המרוצים עשויה ליפול על נקודות בודדות בטווח האי-ודאות של הסקרים. נייט סילבר, מנתח הסקרים והנתונים הפוליטיים, בחן את הרגישות בניתוח שפרסם ב-17 באוקטובר. לפי הממוצעים ששימשו את סילבר, לדמוקרטים היה יתרון בשמונה מרוצים שנעו בין נקודה ל-4.3 נקודות.
צונאמי דמוקרטי בבחירות?
סילבר העניק לדמוקרטים סיכוי גבוה יותר לזכות בסנאט. היתרונות הצרים בכמה מדינות משפרים את סיכויי המפלגה, אך אינם מבטיחים ניצחון. בדיקת התרחישים ממחישה כיצד גם טעות שאינה חריגה בגודלה עשויה להפוך את התוצאה. בן שפירו, הפרשן השמרני, מדגיש את הצד השני של התמונה.
לפי שפירו, כמעט כל המרוצים המרכזיים לסנאט נמצאים בשוויון מעשי, והרפובליקנים עדיין יכולים לשמור על הרוב. שפירו מזהיר גם מפני ההשפעה המייאשת של תחזיות על "צונאמי דמוקרטי". לטענתו תחזיות כאלה עלולות לזרוע דמורליזציה בקרב רפובליקנים ולגרום למצביעים לוותר על השתתפות בבחירות מתוך תחושה שההפסד בלתי נמנע.
הארי אנטן, פרשן הנתונים של CNN, הצביע על ההטיה שנרשמה בסקרים בשנים האחרונות. לפי הניתוח שהציג, מאז 2018 ועד 2024 — לאורך ארבע מערכות בחירות לקונגרס — במדינות שטראמפ ניצח בהן, הרפובליקנים השיגו בממוצע תוצאה טובה ב-4.1 נקודות מהסקרים. החלת הטיה דומה על המפה שבדק הותירה לרפובליקנים רוב של 52 לעומת 48 גם בבחירות הקרובות. אין בכך הבטחה שההטיה תחזור אלא המחשה לרגישות התחזית.
הפער בין המבט הישראלי למבט האמריקאי
מארק הלפרין, פרשן פוליטי ותיק, מציב לרפובליקנים מבחן מעשי. הלפרין מזהיר מפני מצב המפלגה, אף שתיאר גם את הדמוקרטים כחלשים מכפי שנדמה. לדבריו, המתקפה של הרפובליקנים על עליית הסוציאליזם ואף הקומוניזם בקרב הדמוקרטים אינה מספקת מענה לבוחרים המוטרדים ממחירי המזון והדלק, מהמלחמה באיראן ומטענות לשחיתות. כדי לצמצם את הפער הרפובליקנים צריכים לשכנע שיש בידיהם פתרון לבעיות האלה.
הדמוקרטים מבקשים בכל הכוח לשנות את השיח לסוגיות החברתיות והכלכליות ובכך לטשטש את הרדיקלזציה האידאולוגית. אל-סייד למשל מחה על השאלות החוזרות בענייני ישראל ואיראן וקשריו לאחים המוסלמים: "אני מתמודד לסנאט במישיגן", אמר ל-CNN, "ובמישיגן אנשים אינם יכולים להרשות לעצמם את צורכיהם הבסיסיים. הם אינם מקבלים את שירותי הבריאות שהם צריכים ומגיעים להם. הם מודאגים מאיכות בית הספר של ילדיהם".
כאן מתחדד הפער בין המבט הישראלי למבט האמריקאי. מועמד המבקש להגביל את ישראל יכול למשוך מצביעים בזכות הבטחות לשיפור ביטוח הבריאות או להפחתת יוקר המחיה. תמיכה במועמד אינה מלמדת שכל בוחר אימץ את עמדותיו במזרח התיכון. מבחינת ישראל לעומת זאת, לאחר הבחירות גם העמדות האלה עשויות להתבטא בהצבעות על סיוע ועל נשק, בלי קשר לסיבה שבגללה נבחר המועמד.
מישיגן: גם הבוחרים היהודים חלוקים
במישיגן מתמודד אל-סייד על המושב שמפנה הסנאטור הדמוקרטי גארי פיטרס. רוג׳רס, היריב הרפובליקני, כיהן בבית הנבחרים ועמד בראש ועדת המודיעין. ההבדל ביחס לישראל ברור: אל-סייד מאשים את ישראל ברצח עם ותומך בהפסקת הסיוע הצבאי, ואילו רוג׳רס מציג תמיכה מובהקת בברית עם ישראל ונהנה מתמיכה של גופים המזוהים עם איפא״ק, השדולה הפרו-ישראלית.
בעימות האחרון, ב-21 באוקטובר, ניסה רוג׳רס להפוך את המחלוקת למבחן של נאמנות וביטחון לאומי: "אם אתה מבקש להגיע לסנאט של ארצות הברית, אנחנו צריכים לדעת: אתה לצד אמריקה, או לצד ארגוני הטרור האלה מעבר לים?". אל-סייד דחה את הניסיון לקשור את מועמדותו לאחים המוסלמים, אמר שמעולם לא השתייך לארגון והגדיר את ההתקפה מבישה. מנגד, שורה של מסמכים, סרטוני עבר ועדויות של בני משפחה מלמדים על הקשר הקרוב בין משפחתו של אל-סייד לאחים המוסלמים, וכן מלמדות תרומות שקיבל מגופים המזוהים עם האחים המוסלמים.
אל-סייד, להזכירכם, הצדיק בעקיפין מתקפת טרור מחרידה נגד פעוטות יהודים במישיגן: משאית שנהג בה מחבל ממוצא לבנוני דהרה לעבר בית כנסת שפועל בו גם פעוטון. המחבל נבלם, ובנס לא נגבו קורבנות בנפש. אל-סייד אומנם גינה את הפיגוע, אך הוסיף כי "כאב מוביל לכאב" – בהתייחסו לכך שישראל הרגה שניים מאחיו של המחבל – שניהם מחבלי חיזבאללה.
במילים אחרות, אל-סייד מצא הצדקות לניסיון רצח של פעוטות יהודים ממישיגן – שאינם קשורים לישראל כלל – מאחר שישראל הרגה מחבלים בלבנון. אל-סייד גם הוקלט בסתר מפציר בעמיתיו לקמפיין שלא להוציא הודעה לאחר חיסול ח'אמנאי, שכן חלק מבוחריו "עצובים היום" עקב מותו של האייתוללה הרצחני.
בדומה לתמיכה של חלק מיהודי ניו יורק בממדאני, גם במישיגן יש יהודים שתומכים באל-סייד. הסיבה: "האויב הגדול", דונלד טראמפ, עלול לקצור את הפירות מניצחון רפובליקני במישיגן. לדוגמה, דיינה נסל, התובעת הכללית של מישיגן ודמוקרטית יהודייה, הודיעה בספטמבר על תמיכתה באל-סייד לאחר שבועות שנמנעה מהבעת תמיכה: "איני רוצה לומר שהבחירה קלה, אבל אומר שאין באמת בחירה אחרת, ולכן אני תומכת בעבדול לסנאט של ארצות הברית"
יהודים למען עבדול
תמיכה מסוג אחר נשמעה כבר ביוני בקרב פעילי "יהודים למען עבדול". דברי לקס אייזנברג, מקהילת תחיה ומקבוצת המתנדבים, ביטאה חיבור בין התמיכה באל-סייד ובין זהות יהודית פרוגרסיבית והמאבק למען הפלשתינים: "כיהודים פרוגרסיבים אנחנו מכירים היטב את הדרך שבה אנשים המשמיעים קול למען חירות פלשתינית מוכפשים ומותקפים, כפי שיש המכפישים עכשיו את עבדול… אנחנו רוצים להיות יהודים בגלוי ובפומבי ולתמוך בעבדול".
מן העבר האחר עומדים יהודים שבהתנגדותם לטראמפ לא די להביאם לקלפי ולהצביע למען אל-סייד. הרב אהרן סטאר מקהילת שערי צדק בסאות'פילד, ממארגני היוזמה המבקשת התחייבויות ברורות לביטחון יהודי ולהכרה בישראל, אמר לאחר העימות הראשון באוקטובר: "חוסר יכולתו של ד"ר אל-סייד להכיר בצרכים הבסיסיים שלי הוביל אותי ורבים אחרים בקהילתי להחלטה ברורה: פשוט איננו יכולים להצביע בעבורו".
הרב אשר לופטין, המופקד על קשרי הקהילה בפדרציה היהודית של אזור אן ארבור, אף השתתף בפעילות בחירות למען רוג'רס. לופטין סיפר לניו יורק טיימס שהצביע לדמוקרטים כל חייו והבהיר שיש עמדות רבות של המועמד הרפובליקני שאינן מקובלות עליו. למרות זאת סיכם: "אני חושב שלטווח הארוך של המפלגה הדמוקרטית ושל המדינה אנחנו צריכים להביס את אל-סייד".
המדינות שיכריעו את הבחירות
צפון קרוליינה מסתמנת כאחת ההזדמנויות הבולטות של הדמוקרטים לבצע מהפך. המושל לשעבר רוי קופר מתמודד על המושב שמפנה הרפובליקני תום טיליס, מול מייקל ווטלי, שבא מהנהגת המפלגה הרפובליקנית. בסקר אוניברסיטת אילון שפורסם ב-20 באוקטובר הוביל קופר 52% לעומת 39%. קופר כבר הוכיח יכולת לנצח בבחירות למושל ומגיע עם היכרות רחבה בקרב הבוחרים.
לעומת היתרון הדמוקרטי בצפון קרוליינה, במיין מתנהל מאבק צמוד בהרבה. הסנאטורית הרפובליקנית סוזן קולינס נשענת על קשר רב שנים עם בוחרים המעדיפים דמוקרטים לנשיאות אך מוכנים להצביע בעבורה לסנאט. מול קולינס מתמודד טרוי ג'קסון, לשעבר נשיא הסנאט המדינתי ובעל רקע במאבקי עובדים. הממוצע שנבדק מעניק לג׳קסון יתרון של 1.6 נקודות בלבד.
חילופי הנציגים במיין עשויים להיות משמעותיים במיוחד לישראל. קולינס תומכת בסיוע הביטחוני; ג'קסון קרא להפסיק משלוחי נשק התקפי וכינה את נתניהו פושע מלחמה. המרוץ משקף גם את הקושי לחזות התנהגות של בוחרים המכירים מועמדת מכהנת במשך שנים: ההעדפה המקומית עשויה לשרוד גם חוסר שביעות רצון מהמפלגה הארצית.
המסלול לרוב דמוקרטי
אפשר לראות מכאן את המסלול לרוב דמוקרטי: ניצחונות בצפון קרוליינה, במיין ובאוהיו, בצירוף ניצחון באלסקה או בטקסס, יספקו את ארבעת המושבים הדרושים — בתנאי שהמפלגה תשמור על כל מושביה. אייווה וקנזס מציעות אפשרויות נוספות לניצחון דמוקרטי, אך אינן מבטלות את הצורך להגן על המדינות שהדמוקרטים כבר מכהנים בהן.
לצד ניסיונות כיבוש המושבים החדשים, הדמוקרטים חייבים להגן על מושביהם. בניו המפשייר מוביל כריס פאפאס על הסנאטור לשעבר ג׳ון סונונו ב-6.5 נקודות בממוצע שנבדק. במינסוטה מתמודדות סגנית המושל פגי פלנגן ושדרנית הספורט לשעבר מישל טפויה, והיתרון הדמוקרטי קטן יותר: כ-3.2 נקודות. הפסד באחת המדינות יחייב ניצחון נוסף במושב רפובליקני.
בג'ורג'יה מתמודד הסנאטור היהודי ג'ון אוסוף מול הרפובליקני מייק קולינס. אוסוף נכנס לסנאט בינואר 2021 לצד רפאל וורנוק בניצחונות שהמחישו את הפיכת המדינה לתחרותית. כעת מעניק הממוצע לאוסוף יתרון של כ-8.5 נקודות. בנוגע לישראל, אוסוף תומך בשיתוף פעולה ובהגנה מטילים, אך הצביע גם בעד קידום חסימת עסקאות נשק מסוימות, לרבות באפריל האחרון. בשאלת רצח העם הפנה גם אוסוף להליך המשפטי בהאג במקום לשלול את הטענה על הסף.
ישראל צריכה להיערך לעידן חדש ביחסיה עם ארצות הברית
בבית הנבחרים יש לישראל עניין מיוחד במחוז ה-17 בניו יורק. מייק לולר, מהתומכים הבולטים בישראל בבית הנבחרים, מתמודד מול הדמוקרטית קייט קונלי, יוצאת צבא ובעלת ניסיון בביטחון הלאומי. בסקר שפורסם בתחילת אוקטובר הוביל לולר בשלוש נקודות בלבד. קונלי מבקשת לשכנע בוחרים יהודים שתתמוך בישראל ותיאבק באנטישמיות, אגב הסתייגות מהאגף האנטי-ישראלי במפלגתה.
היתרון הדמוקרטי ברור יותר בבית הנבחרים; בסנאט כמה מרוצים צמודים משאירים לרפובליקנים אפשרות ממשית לשמור על הרוב. מבחינת ישראל גם זהות המנצחים בתוך כל מפלגה תהיה חשובה. רוב דמוקרטי יכול לכלול תומכי סיוע לצד דורשי אמברגו, ולכל מחוקק יהיה משקל גדול במיוחד אם הרוב יהיה זעום.
כך או אחרת, ישראל צריכה להיערך לעידן חדש ביחסיה עם ארצות הברית. במוקדם או במאוחר יקבלו הדמוקרטים כוח לעצמם, וכל עוד לא תתאושש המפלגה מהשתלטות הקיצוניים עליה, היחס לישראל יהיה העוין ביותר שהכרנו מאז קום המדינה. בה בעת יש להשקיע רבות בהנגשת הצדק הישראלי לדור הצעיר של הרפובליקנים, כדי שלא ייסחף בשנאה האנטישמית והבדלנית. והכי חשוב: על ישראל לפתח עצמאות ביטחונית וכלכלית רחבה ככל האפשר. תלות מוחלטת בזרים אינה פריווילגיה שמדינת היהודים יכולה להרשות לעצמה.
