רבים חשים שמשהו עמוק ומהותי נסדק בתודעה הלאומית ומבקש פשר, הסברה והמשגה בהירים. בעוד רוב העם נאחז בציפורניו בשורש הקיום היהודי, חלקים באליטה הישראלית פורמים אותו לגזרים. ההתנערות הזו אינה סתם ספקנות או ביקורת, היא צלילה חופשית אל תהום של ניכור, אובדן מצפן ושנאה עצמית המאיימת לכלות מבפנים את החוסן הלאומי.
בבסיס הקיום היהודי והציוני עומדת תודעה פשוטה ובלתי מתפשרת: הידיעה מי אנחנו, מה צדקת חיינו בארץ הזו ומדוע שבו בניה לגבולם. המושג "אתה בחרתנו", שנתפס לאורך כל הדורות כעמוד התווך של הזהות, מעולם לא בא לבטא התעמרות יהירה; הוא ביטא אחריות מוסרית, ייחוד רוחני וברית של ייעוד. ואולם בעשורים האחרונים חלקים באליטה הישראלית מתנערים מהיסוד הזה ומפתחים בושה בשורשים, התרפסות ושנאה עצמית חולנית.
המדרון החלקלק: מהתנערות מזהות – לשנאת ישראל
כאשר אדם מתנכר לזהותו, הוא אינו מחפש את דעתו של מי שאדיש כלפיו, שהרי אצלו לא ימצא כל יחס. הוא מאמץ דווקא את מבטו של האויב, זה שעסוק בו באובססיביות. כך הופכת הזרות הזהותית במהירות לשנאה עצמית פעילה. הרצון להיתפס אידיאליסט וחלוץ מביא את המנוכר לנסות להוכיח מצוינות דווקא בהובלת השנאה לזהות היהודית, הכול כדי לזכות בהכשר ובטפיחת שכם מהסביבה העוינת.
כך בסוף הדרך מתבררת אמת פשוטה: אין שטח אפור באמצע; יש שני שבילים בלבד: חיבור לזהותך, הכרתה והערצתה או התפרקות מוחלטת אל שנאתה. זהו המנגנון החתרני של השמאל הקיצוני, שלמרבה הבושה אינו זוכה לגינוי או להסברה נגדית מצד השמאל המרכזי, הנמשך אחריו אל המצולות: היעדר הזהות הופך לניכור, הניכור מאמץ את נרטיב האויב, והתוצאה היא הצטרפות גלויה למי ששונאים את זהותנו מלכתחילה. כדי לחוש נאורים ואוניברסליים הם מעניקים הכשר פנימי לתעמולה האנטישמית ומגיעים עד לשיאו של המדרון החלקלק: האשמת היהודים בדיוק במה שעוללו לנו הנאצים. אין שפל נמוך מזה.
נז"א: תוצר מערכתי רקוב
את התוצאה המזוקקת והבזויה ביותר של המנגנון הזה אנו רואים בסרט 'נז"א', שזכה לתשואות ולמחיאות כפיים סוערות בוונציה. כך נראה המתכון הידוע להתקבלות בטרקלינים המפוארים של התרבות האירופית האנטישמית הבּזויה: גַלֵה שנאה עצמית לזהותך וזְכֵה במסלול הבטוח, כרטיס כניסה זוגי חופשי.
שני יוצרי הסרט נז"א אינם פועלים בחלל ריק, והם לא עמדו שם לבד על הבמה. הם התוצר הסופי והרקוב של מערכת תודעתית חולנית, מערכת המשתרעת לאורך זרועות האקדמיה, הקולנוע, החינוך והתרבות הישראלית. עשרות שנים של טפטוף פוסט-ציוני ופוסט-יהודי, פירוק ערכים וטיפוח אשמה עצמית במוסדות הלימוד והיצירה הם שהצמיחו את הפירות הבאושים הללו.
הסרט הזה אינו רק ביקורת פוליטית, הוא שילוב של תעמולה מחושבת עם עלילת הדם המודרנית. היטיב להגדיר זאת העיתונאי אמנון לורד ב'ישראל היום': "ככל שאפשר להבין מהדיווחים על הסרט ש'לא ראינו', העיסוק הוא לא במספרים ובאחוזים מדויקים אלא בתהליך; הנה, היהודים משמידים בצורה סטרילית, ללא מגע מצפוני או ידני. ממש כמו בגינה של רודולף הס, מפקד מחנה אושוויץ".
זו תמצית הרשע: הפיכת צה"ל והמדינה היהודית, שנלחמים את הצודקת שבמלחמות על עצם קיומם נגד אויב נפשע, למנגנון השמדה קר, שיטתי וקר רוח, המושווה ישירות למפלצת של אושוויץ. החטא הכפול הוא שהעולם מוחא כפיים לתעמולה האנטישמית הזו כשהיא מוגשת לו על מגש של כסף בידי יהודים שאיבדו את זהותם. כך מוכחת הטענה הפשוטה שהשואה בעצם הייתה סתם תקלה קטנה ומקרית שעלולה להתרחש בכל אומה: "הנה, תראו, אפילו היהודים מודים בזה".
תשובת העם והמסר של חג הסוכות
אך למרות הרעש והצלצולים של האליטה השוקעת, המציאות הישראלית האמיתית נראית אחרת לגמרי. לנוכח התנועה המתנכרת והשוקעת הזו עמדו בימי הסליחות והימים הנוראים מיליוני יהודים – צעירים ומבוגרים, חילונים, מסורתיים ודתיים – והציפו את רחבת הכותל המערבי. הם לא נזקקו לאישור משום פסטיבל קולנוע זר. הם הצביעו ברגליים ובעיקר בלב, בזו לתעשיית הניכור והראו איפה פועם הלב האמיתי של העם הזה: בחיבור עמוק לשורשים ובשייכות לאומית ללא התנצלות.
תשובת העומק הזו מהדהדת ישירות בחג הסוכות, הניצב כקוטב קיומי הפוך למראה הקריסה המוסרית. חג הסוכות מאחד בתוכו שני קצוות שלכאורה סותרים זה את זה, אך למעשה משלימים יחד תפיסת עולם יהודית שלמה: הייחוד הלאומי והאוניברסליות האמיתית. מחד גיסא הסוכה היא זיכרון לאומי ייחודי, "כי בסוכות הושבתי את בני ישראל", ומאידך גיסא מסר אוניברסלי הבא לידי ביטוי בהקרבת שבעים הפרים בבית המקדש במהלך ימי החג כנגד שבעים אומות העולם.
היהדות מלמדת אותנו יסוד חשוב: אין היתכנות לאוניברסליות על ידי מחיקת הלאומיות והיהדות. עם ישראל יודע להתפלל לשלום שבעים אומות רק מתוך גאווה בזהותו, מתוך הכרת "אתה בחרתנו" ומתוך נאמנות לצדקת דרכו. השמאל הקיצוני ומערכות התרבות שגידלו אותו ניסו לייצר אוניברסליות המבוססת על הרס עצמי, וסופם ששקעו אל תוך שנאה עצמית וצידוק של אויבינו.
ליישר קו ולא להתנצל
שאלת הזהות היהודית אינה סוגיה תאורטית או דיון אקדמי עקר; היא עיסוק בחוסן הלאומי שלנו. בסופו של דבר המציאות מעמידה אותנו מול בחירה נחרצת בין שני נתיבים בלבד: הכרה עמוקה, גאה ובלתי מתנצלת בזהותנו ובסוד "אתה בחרתנו" או צלילה חופשית בנתיב המוליך ישר אל תהום השנאה העצמית.
מול עלילת הדם בנוסח נז"א המציאות אינה סובלת עוד שתיקה, גמגום או גינויים רפים שנאמרים מן השפה ולחוץ. אותן מפלגות כמו מפלגתו של גדי איזנקוט, שדחו את הנרטיב של הסרט אך ורק דרך הטיעון הביטחוני הצר, הוכיחו כי הן אינן מבינות כלל את שורש הדיון, שאינו טקטי או צבאי אלא תודעתי וקיומי.
כדי לנצח במערכה הזו יש לעסוק במהות ולא להסתפק בקוסמטיקה: מאותה סיבה ממש לא מספיק להציב במפלגה הנקראת 'עמך ישראל' אזרח ראוי, גיבור ורהוט העוסק בהסברה, כשרצף הטיעונים שלו נשען בעיקר על סוגיות מדיניות או לאומיות ונעדר כל פתיל של הבנה עמוקה מיהו עם ישראל, מה שורש ייחודו ומאין נשאבת צדקת דרכו. כך נראים אבסורד רעיוני מוחלט ואירוניה צורמת גם יחד.
הציבור הרחב שהציף את הכותל המערבי בחודש האחרון כבר בחר את דרכו בגלוי ובגאווה; כעת נדרשת גם ההנהגה ללכת בעקבותיו, לחזור לעיסוק אמיץ בזהותו של העם הגדול הזה ולהבין שרק עם שזוכר מי הוא, מניין בא ומה ייעודו, יוכל לעמוד איתן מול שונאיו מבחוץ ומערעריו מבפנים.