מהפכה גדולה מתרחשת מתחת למכ"ם. היא אינה מתנהלת בכנסת, אינה נמדדת בסקרים ואינה מקבלת תמיד כותרות ראשיות. אבל מי שמסתכל על הסקר האחרון שהתפרסם כאן ב'עולם קטן' על 78% מהציבור שרוצים להיות יהודים, מבין שמתחת לכל ההגדרות של דתי חילוני או מסורתי יש לב יהודי.

אם מסתכלים על רבבות האנשים שהגיעו לסליחות, על הצימאון העצום לתורה ברשתות החבריות, קשה להתעלם מהתובנה הברורה: עם ישראל מחפש את ה'. הנתונים של כ-160 מיליון צפיות בתוכני 'רגע של חוכמה' וכשמונים מיליון ב'הידברות' הם רק קצה הקרחון. לצידם פועלים ברשת מאות רבנים, רבניות, שיעורים, הסכתים וערוצי תורה. כל אחד מהם אולי לא מגיע למספרים האלה, אבל ביחד מתגלה תופעה רחבה בהרבה: ציבור עצום בישראל צורך באופן קבוע תוכן יהודי ותורני.

המוני ישראל שמבקשים להתפלל לא-לוהים בלי להיות מוגדרים דתיים

לפני זמן סיפר לי צוות ההפקה של 'רגע של חוכמה' על בדיקה מעניינת שעשו: כמה צופים נכנסים לצפות בתכנים היהודיים גם במהלך השבת. התוצאה הפתיעה גם אותם: חלק עצום מן הצופים הקבועים בתוכן היהודי עדיין אינם מגדירים את עצמם שומרי שבת.
בעיניי זה אחד הנתונים המרתקים ביותר. מתברר שאדם אינו צריך לשנות תחילה את הכותרת שהוא מעניק לעצמו כדי להתחיל להתקרב. לפעמים הלב מתחיל לנוע הרבה לפני שהמוח החליף הגדרה.

ראיתי את זה בחודש האחרון גם בסליחות. הייתי במעמדים שונים ברחבי הארץ, ובראשם המעמד הגדול בכותל. עשרות אלפים היו ברחבה ובסביבתה, עשרות אלפים אחרים נותרו מחוץ לחומות, ורבים עוד יותר ויתרו מראש כשהבינו שהאזור מלא. מי שהתבונן בקהל ראה מייד שלא מדובר רק בציבור שבא מבתי מדרש וישיבות. היו שם מכל חלקי החברה הישראלית. לצד כיפות שחורות וסרוגות היו גם הרבה מאוד "כיפות של שבת".

והכותל איננו מקרה יחיד. בחברון ובתל אביב, במירון ובצפת, בנתיבות ובנתניה ובמקומות רבים נוספים היו החודש מעמדי סליחות בהשתתפות אלפים. בלי מחקר מסודר קשה לקבוע את ההיקף המדויק, אבל התמונה ברורה: מדובר במיליונים, מדובר בהמוני ישראל שמבקשים להתפלל לא-לוהים בלי להיות מוגדרים דתיים וכדומה.

הנביאים אמרו לנו שזה יקרה

לפעמים הם מפחדים מההגדרה יותר משהם מפחדים מהקרבה לה'. חייל שמשרת במודיעין בפיקוד הצפון סיפר לי שביחידה שלו משרתים גם חיילים המגדירים את עצמם כופרים שאינם מאמינים כלל בא-לוהים. להפתעתו כמה מהם סיפרו לו בהתרגשות כי היו בסליחות בכותל.
יש בסיפור הזה משהו עמוק. אדם יכול להגדיר את עצמו כופר, ובכל זאת להרגיש משיכה לקדושה וליהדות. משהו בו מבקש לשמוע קדיש, לומר סליחות, לעמוד עם עוד אלפי יהודים ולצעוק "ה' הוא הא-לוהים". הנשמה שלנו מקדימה את התודעה שלנו.

התורה אומרת "וּמָל ה׳ אֱ-לֹהֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ". מלאכי מתאר את אליהו, שיבוא לפני הגאולה: "וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם". שימו לב ללשון: לב. השינוי מתחיל בלב. אחר כך הוא מחלחל אל המחשבה, אל אורח החיים, ולבסוף גם אל הדרך שהאדם מגדיר בה את עצמו.

אנחנו יודעים את הפסוקים האלה שנים רבות, ובכל זאת כאשר רואים אותם מתרחשים לנגד העיניים קשה שלא להתפעל. אולי לזה התכוון זכריה כשאמר "כֹּה אָמַר ה׳… כִּי יִפָּלֵא בְּעֵינֵי שְׁאֵרִית הָעָם הַזֶּה בַּיָּמִים הָהֵם, גַּם בְּעֵינַי יִפָּלֵא". והרי מייד עולה השאלה: "הֲיִפָּלֵא מֵה׳ דָּבָר?" ודאי שלא. אלא שיש הבדל בין לדעת שהקב"ה הבטיח ובין לראות את ההבטחה קורמת עור וגידים. אבא יודע שבנו ישוב אליו, ובכל זאת כשהבן נכנס בדלת אחרי שנים של ריחוק, הלב מתרגש.

מיליוני יהודים מבקשים שוב לשמוע תורה

שנים התרגלנו לזהות את תהליך הגאולה דרך הדברים הגדולים והנראים לעין. התפעלנו מכך שעם ישראל חוזר לארצו, שירושלים נבנית, שהארץ נותנת את פירותיה, שמדינת ישראל נעשית חזקה, שהכלכלה מתפתחת ושחוכמתם של ישראל זוכה להכרה בעולם. ובצדק. כל אחד מהדברים האלה הוא חלק מן הנס הגדול של שיבת ציון.

אבל עכשיו הולך ומתגלה שלב נוסף: שיבת הלב. זה אולי נס שמצטלם פחות מגשר חדש, משדה פורח או ממטוס קרב, אבל במובן מסוים הוא עמוק מכולם. אחרי דורות של ריחוק, אחרי תרבות שלמה שלעיתים ראתה במסורת דבר ישן ששייך לעבר, מיליוני יהודים מבקשים שוב לשמוע תורה, להכיר את התפילה, להתחבר לשבת, להגיע לסליחות ולגעת בשורש שלהם.

לא מדובר רק במאות חוזרים בתשובה ולא באלפים. התופעה רחבה בהרבה. לא כולם יניחו מחר תפילין או ישמרו שבת, ולא נכון למדוד את התהליך רק לפי ההגדרות הישנות של "דתי" ו"חילוני". אבל משהו עמוק זז. מיליוני יהודים רוצים עוד יהדות בחייהם. הם מבקשים קשר.

תהליכים א-לוהיים הולכים ונבנים קומה אחר קומה

ומה יהיה בהמשך? אם נלמד מן הדרך שמתגשמות בה שאר נבואות הגאולה, אין סיבה לחשוב שהתהליך הזה נעצר כאן. קיבוץ הגלויות לא נעצר בגל העלייה הראשון. ירושלים לא הפסיקה להיבנות אחרי השכונה הראשונה מחוץ לחומות. ארץ ישראל לא הסתפקה בפרדסים הראשונים. תהליכים א-לוהיים הולכים ונבנים קומה אחר קומה.

כך גם ההתעוררות הרוחנית. היא כתובה בתורה, חוזרת בנביאים ומופיעה שוב ושוב בדברי חז"ל. הנביאים לא יצרו אותה; הם רק סיפרו לנו מראש שהיא תבוא. זו מהפכה שקטה, אבל עוצמתית. עם ישראל חוזר להתאהב בה׳ יתברך. תחילה הלב נמשך, אחר כך המחשבה מבינה, ולבסוף החיים עצמם משתנים.

ואולי גם זה רק השלב הראשון. הנביא צפניה מתאר עתיד שבו אותה תנועה תצא מגבולות ישראל ותגיע אל האנושות כולה: "כִּי אָז אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה, לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם ה׳, לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד".אנחנו רגילים לחפש את הניסים בשמיים. לפעמים הנס הגדול ביותר מתרחש בשקט, בתוך הלב.

הרב שמואל אליהו, רב העיר צפת, ‏חבר מועצת הרבנות הראשית ‏ונשיא איגוד רבני קהילות