חשבתם לעצמכם למה פתאום כולם רודפים באובססיביות אחרי הקול הדתי-לאומי? אנחנו אוהבים להרגיש גדולים ומשפיעים, אבל במנדטים לא מדובר בציבור גדול במיוחד – הוא לא חוצה את העשרה מנדטים.

הקול הדתי-לאומי מחוזר לא משום שאנחנו יפים יותר, ערכיים יותר או תורמים יותר בצבא או בשירות הלאומי. לפתק בקלפי אין מגדר, כיפה, חרב או ארנק, וקול של דתי-לאומי אינו שווה יותר בקלפי.

הרעיון פשוט מדי: כל מפלגה בודקת מהו מאגר המצביעים שבו יש לה הסיכוי הטוב ביותר להבקיע ולהביא ממנו קולות נוספים או מתנדנדים, ושם היא שמה את עיקר הבוסט. קמפיין בחירות טוב משמר את הבייס על אש נמוכה, נותן פול גז על השוליים שרואים במפלגה אופציה, ולא מבזבז משאבים מיותרים על קהלים שאין שום סיכוי בעולם שיצביעו לה.

זו בדיוק הסיבה שאיזנקוט, שם גנרי, לדוגמה בלבד, אינו מפרסם מודעות בעיתונים חרדיים או ברחובות השכונות החרדיות של ירושלים. הוא כן שם הרבה כסף בעיתונים של המגזר, ואיתו הנדל-טרופר, בנט-לפיד, ליברמן, הליכוד, זהות, וכמובן הציונות הדתית, עוצמה יהודית ונעם, ובקרוב ככל הנראה שחקנית נוספת על המגרש, משהו שמתרקם עם ארדן, אדלשטיין, שקד ודמויות נוספות בסגנון חגי לובר ושבות רענן. גם עופר וינטר ממשיך לעשות קולות של מתמודד, וגם הרבעון הרביעי טוען לכתר פוליטי ומשקיע לא-מעט כסף ביח"ץ עקשני במגזר.

כל הרשימה הארוכה הזו מתחרה על הקול הדתי-לאומי, הקבוצה הכמעט יחידה שמוכנה לחלק בזיל הזול את הפתקים שלה למפלגות שמחפשות לעשות על המגזר אקזיט פוליטי. יום אחרי הבחירות יגלו הרבה מצביעים שחלמו על אוטופיית ברית משרתים, על אחדות וכדומה, את טעמם של הדגים המסריחים ושל הגירוש מהעיר.

המאבק על הפתק והסכנה בשריפת קולות

את המעגל הזה אי אפשר לרבע: אין תרחיש שבו כל המפלגות הללו עוברות את אחוז החסימה. כאן ב'עולם קטן' קראנו פעמים רבות לאחדות, בראש ובראשונה בין בן גביר לסמוטריץ'; האחרים יצטרפו בהמשך, ישולבו בליכוד או יצטרכו לוותר על ההרפתקה.

לאחדות יש אמירה ערכית, והיא מסירה מסדר היום דאגות של אחוז חסימה, מייתרת אנרגיות שמושקעות במלחמות פנימיות למען עבודה משותפת על קהלים חדשים. ויש ניסיון – האיחוד הקודם הביא 14 מנדטים ושפע של הישגים. הפוטנציאל קיים, ומכאן אפשר גם לעלות.

יום אחרי הבחירות יגלו הרבה מצביעים שחלמו על אוטופיית ברית משרתים, על אחדות וכדומה, את טעמם של הדגים המסריחים ושל הגירוש מהעיר

בפועל נראה שהאיחוד הזה, כרגע לפחות, חסר סיכוי. בעוצמה יהודית בטוחים שהפעם ריצה בנפרד שווה יותר מריצה יחד, ולטענתם העסק מגובה בסקרים ובמחקרי עומק על מצביעים שלא יצביעו לבן גביר בגלל בצלאל ועל מצביעי בצלאל שהריח של עוצמה עושה להם אלרגיה חריפה. בגזרה של סמוטריץ' גם לא יוצאים מגדרם כדי לשדר אווירת אחדות, ולנו, האנשים הפשוטים, נותר רק לקוות שלא נחזה ביום הבחירות במפלה קשה של אחת הרשימות הללו, שתשליך באחת לחיריה עשרות אלפי פתקים של מציעי ימין אידאולוגי.

בן גביר לעולם קטן: סמוטריץ' צריך להתחבר למפלגות הקטנות, עוצמה תרוץ לבד

הסקרים אינם מבטיחים כלום, וגם יש זמן עד הבחירות. זוכרים את מפלגת זהות, שעמדה בסקרים על חמישה ואפילו על שבעה מנדטים, ובסוף התרסקה מתחת לאחוז החסימה? זוכרים את הימין החדש של בנט ושקד, שבנו על עשרה ובסוף סיימו בחיפוש נואש אחר הפתקים החסרים? האם כאשר עוצמה יהודית ניצבת על שבעה עד תשעה מנדטים והציונות הדתית על ארבעה עד שישה לצד עוד כמה מפלגות לוויין, זה באמת לא יכול לקרות שוב לקול צהלותיו של יאיר גולן, שיצעד בחיוך ענק כל הדרך ללשכת שר הביטחון?

הקו הצהוב: פיקוח נפש שדוחה הכל

אם הזכרנו את שר הביטחון, אי אפשר שלא להתייחס לעוד סערה בחצי כוס מים שהתחוללה השבוע, עוד רימון עשן שאמור להסוות את העיקר ולגרום לנו לעסוק בכל מה שהכי פחות חשוב. רוב הפוליטיקאים שמחליטים על עתידנו מעולם לא ביקרו ברצועת עזה, וחבל. בעיניי צה"ל צריך להביא את כל חברי הכנסת והשרים לסיורים ברצועה, בטח את שרי הקבינט, כדי שיבינו על מה מצביעים בעיניים בשטח ולא כשומעים מפי השמועה בתדרוכים תחת פלורסנט. רק כך תרעד להם היד כשיגיעו הדיונים האמיתיים על עתיד הרצועה.

האמת היא שלא צריך להיות אסטרטג גדול, די להיות לוחם פשוט בשורת המוצבים שבנה צה"ל לאורך הקו הצהוב על 'רכס השבעים' בשביל להבין שמי שרק חושב או מעלה בדעתו לסגת משם בחזרה לקו הגבול הקודם, זקוק לבדיקה פסיכיאטרית על סעיף אובדנות.

רק כאשר אתה שם אתה מבין איך הם ראו אותנו מהצד שלהם כשהיו שם, שולטים באש ובתצפית על המוצבים ועל היישובים שלנו. את הקו הצהוב אסור לנו לעזוב לעולם. נקודה, סוף פסוק, סימן קריאה. זה פיקוח נפש לאומי שדוחה הכול, ייהרג ובל יעבור. לא הסכמים, לא מועצת שלום, לא טראמפ, פיקוח נפש דוחה הכול. זה לא קשור לפירוק חמאס – זה טווח בטיחות בסיסי מול ישות אויב – תהיה זו חמאס, רשות פלשתינית או פייק מועצה אזרחית. נכווינו ברותחין, הצלקות עדיין מדממות.

לא צריך להיות אסטרטג גדול, די להיות לוחם פשוט בשורת המוצבים שבנה צה"ל לאורך הקו הצהוב על 'רכס השבעים' בשביל להבין שמי שרק חושב או מעלה בדעתו לסגת משם בחזרה לקו הגבול הקודם, זקוק לבדיקה פסיכיאטרית

יש הרבה נושאים שאפשר לדבר עליהם לקראת הבחירות. חלקם חשובים מאוד, חלקם חשובים פחות. יש לנו הרבה חלומות, יש לנו הרבה רצונות, אנחנו מאמינים שרצועת עזה כולה שלנו ושכל נסיגה של מטר אחד אחורה אסורה על פי התורה. לו יהי, יהי רצון שנזכה לראות בכך בעינינו במהרה.

אנחנו עדיין לא שם, ופיקוח נפש קודם: על רקע הרחשים המטרידים מאוד מוושינגטון בנושא עזה, על רקע הבסיס האמריקאי שהוקם בכרם שלום, על רקע מזימותיה של מועצת השלום, בבחירות תבדקו היטב מי מתחייב לעשות הכול, אבל הכול, כדי למנוע נסיגה מהקו הצהוב ומציר פילדלפי.

מעשים בשטח מול כותרות בתקשורת

עכשיו, אחרי כל זה, אין הרבה אופציות. שר הביטחון יהיה בידיים של המפלגה שתחזיק את השלטון או במפלגת לוויין שלה. מעדיפים את איזנקוט, שמבחינתו היינו אמורים לעצור עוד לפני רפיח? אולי את יאיר גולן?

בסיומו של שבוע שהשמאל ניצל בו אמירה לא-מוצלחת של שר הביטחון בתוכנית טלוויזיה, חשוב לפזר את מסך הגז מדמיע שמנסים לפזר עלינו. כ"ץ הוא שר ביטחון מצוין. בפועל, לא בדיבורים. ולא הכול מושלם. בלוט היה מפקד פיקוד מצוין. גם אצלו, כמה מפתיע, לא הכול מושלם. כ"ץ לא הדיח את בלוט בשידור, הוא בסך הכול חזר על מה שכבר הודיע לפני כן, שהוא מייעד את בר כליפא לתפקיד לאחר כהונת בלוט, ועל חוסר שביעות הרצון בנוגע למחלוקת בסוגיית המעצרים המנהליים. אפשר לעשות את זה אחרת? אולי. ובכלל לא ברור שבר כליפא עדיף מבלוט, שעשה המון המון דברים טובים, וזה לא סותר ביקורת. מה עכשיו, יש לכם חלופה טובה יותר? כולנו מחכים לעדכון.

לתגובות: [email protected]