הבוקר (חמישי) נחשף בדוח של ה"ניו יורק טיימס" כי רעידת האדמה המדינית שפקדה את איראן אחרי חיסולו של המנהיג העליון עלי חמינאי ב-28 בפברואר, חושפת פער עמוק בתוך המשטר. בעוד שבנו, מוג'תבא חמינאי, ירש את התפקיד באופן רשמי, הדרג המדיני בטהרן מנוהל הלכה למעשה על ידי חונטה צבאית חשוכה ופרנואידית. מדובר בגנרלים מזדקנים ממשמרות המהפכה המנהלים את המערכה מתוך מקומות מסתור חסויים, בגלל החשש שיחוסלו גם הם.
עלייתו של מוג'תבא חמינאי לתפקיד הציבה אותו בנעליו של אביו, שניהל את המדינה במשך 37 שנים בריכוזיות מוחלטת. אולם, מומחים לביטחון לאומי מדגישים כי תהליך קבלת ההחלטות הנוכחי אינו תלוי באדם אחד אלא ברשת צבאית הדוקה המכונה "אחוות לוחמים". קבוצה זו מורכבת ממפקדים שהועלו לדרגות גנרלים עוד בשנות ה-20 לחייהם במהלך מלחמת איראן-עיראק בין השנים 1980-1988, אירוע שעיצב את תפיסת עולמם לפיה על איראן לפעול לבדה ובכל מחיר מול המערב. למרות חיסולם של כ-50 מנהיגים פוליטיים וצבאיים בכירים בתקיפות, הרשת הזו מונעת את קריסת הממשל ומפעילה מנגנוני דיכוי אכזריים.
מרגלים ומדליפים זה על זה
הפרופסור למדעי המדינה ומומחה למשמרות המהפכה, סעיד גולקאר מאוניברסיטת טנסי, הסביר את הדינמיקה הפנימית של אותה חונטה ביטחונית: "במהלך קרוב ל-40 שנה, אחוות המודיעין הזו השתלטה תחילה על משמרות המהפכה, וכעת היא הפכה לאחווה שמנהלת את המדינה כולה".
לדבריו, "יש להם מידע מודיעיני עצום, הם מכירים כל פרט על האופן שבו המערכת עובדת, על האופוזיציה, על הרפורמיסטים ואפילו על חבריהם השמרנים. הם עוקבים, שולטים ומדליפים זה על זה. בגלל הדומיננטיות המוחלטת שלהם בעולם המודיעין, הם הפכו בהדרגה לריבונים הכמעט בלעדיים בכל היבט פוליטי באיראן".
אחד האנשים המרכזיים המהווים גשר בין הדרג הצבאי לפוליטי הוא מוחמד באקר קאליבאף, יו"ר הפרלמנט האיראני מאז 2020, ששימש בעבר כמפקד חיל האוויר של המשמרות, ראש המשטרה הלאומית וראש עיריית טהרן. קאליבאף, שבעבר התגאה בכך שרכב על אופנוע כאחרון המיליציאנים כדי להכות מפגינים במקלות במהלך מהומות 1999, נחשב לדמות פרגמטית יחסית. לאחרונה הוא ניהל שיחות פוליטיות ישירות עם נציגי ארצות הברית בפקיסטן, מה שמעורר חשד בקרב מתחריו בטהרן כי הוא שואף להשיג עסקת שלום שתהפוך אותו לאיש החזק במדינה.
בובה על חוט בבונקר התת-קרקעי
במקביל, המערכת הביטחונית עברה הידוק שורות משמעותי בחודש מרץ האחרון, עם מינויו של הגנרל הקיצוני מוחמד באקר זולקאדר למזכיר המועצה העליונה לביטחון לאומי, במקומו של עלי לאריג'אני שחוסל. תפקידו של זולקאדר הוא לסנכרן בין הזרועות הפוליטיות, הצבאיות, המשפטיות והביטחוניות של המשטר כדי להבטיח עבודה משותפת ואחידה בזמן המלחמה, ולמנוע מרידות פנימיות בקרב האוכלוסייה המקומית המצויה תחת מתח רב.
הקשרים האישיים בין חברי החונטה לבין המנהיג העליון החדש, מוג'תבא חמינאי, נרקמו במשך שנים ארוכות שבהן ניהל הבן את לשכתו החשאית של אביו בטהרן. הדבר מאפשר להם לנהל את המדינה מאחורי הקלעים תוך שימוש בשמו של מוג'תבא כדי לשמר את הלגיטימיות הדתית של שלטון האייתוללות, בשעה שהם עצמם נמנעים מהופעות פומביות ומסתתרים בבונקרים תת-קרקעיים מבוצרים מחשש שחוליות החיסול של המודיעין המערבי יאתרו את מיקומם.
בתחילה, המשטר באיראן הוקם בשנת 1979 כתיאוקרטיה – שלטון של אנשי דת מוסלמים שיעים המונעים מאידיאולוגיה רוחנית ומשיחית. משמרות המהפכה הוקמו במקור רק כגוף חמוש שתפקידו להגן פיזית על אנשי הדת הללו מפני הפיכות צבאיות. השינוי המבני שנחשף כעת מציג שתי משמעויות אסטרטגיות עמוקות: קריסת הדרג הדתי והפיכת איראן לדיקטטורה צבאית. המשמעות בפועל היא שמוג'תבא חמינאי אינו מחזיק בכוח המוחלט שהיה לאביו, והוא משמש בעיקר כסמל דתי רשמי, בעוד שהחונטה הצבאית של משמרות המהפכה מחזיקה בשליטה המלאה על התקציבים, הנשק וההחלטות הביטחוניות.
למה טהרן לא קורסת?
איראן הפכה בפועל מרפובליקה אסלאמית המונהגת על ידי "אנשי רוח" דתיים, למשטר צבאי שמרני ואפל המנוהל על ידי חבורת גנרלים קשישים, פרנואידים ואלימים, שכל מטרתם היא הישרדות פיזית ושמירה על נכסיהם הכלכליים.
ההסבר לחסינות המשטר מפני קריסה מצוי במבנה המבוזר שיצר הגנרל ג'עפרי. הרקע המשותף של הגנרלים ממלחמת איראן-עיראק מסביר למה המכות הצבאיות הקשות של ישראל וארצות הברית לא שיתקו את טהרן. בגלל שמדובר ב"חבורת אחים" המנהלת רשתות מודיעין פנימיות שמרגלות ומפקחות גם זו על זו, אין להם מרכז עצבים יחיד שניתן לחסל כדי למוטט את המערכת כולה.
