בטקסט אישי וחשוף שמתפרסם עם צאת שירו החדש "וזכנו לקבל שבתות", חוזר הזמר אברהם גבריאלי אל מחוזות ילדותו בגוש קטיף. השיר החדש הוא לא רק ביצוע מוזיקלי, אלא מסע בזמן אל הימים שטרם הגירוש, אל ההווי המיוחד של ישיבת נווה דקלים ואל דמויות המופת שעיצבו את המקום.
זיכרונות מבית המדרש והחברים שנפלו
"בילדות שלי בנוה דקלים הייתי אוהב מאד להסתובב ברחבי הישיבה הענקית והירוקה", כותב גבריאלי בטור האישי שמלווה את השיר. הוא מתאר בפרטי פרטים את הריחות והמראות שרבים כל כך מתגעגעים אליהם: קיר ימית המפורסם, ריחות הבישולים מהמטבח, ואולם בית המדרש העצום עם משולשי המגן דוד והפרוכת בצבע בורדו.
אבל הזיכרונות של גבריאלי הם לא רק נוסטלגיה מתוקה, אלא גם תזכורת למחיר הכבד ששילמה ההתיישבות. בטורו הוא מזכיר את ספר התורה שנכתב לזכר אלקנה גובי הי"ד, השכן האהוב שנהרג בציר כיסופים, ואת תמונתו של איתמר יפת הי"ד שהייתה תלויה בספרייה. "זוכר אני את ערב שבת בישיבה כאילו לא עברו 20 שנה", הוא משתף, ומתאר את הרגעים הקסומים של כניסת השבת מול השקיעות של הגוש, רגע לפני שהניגון של "ידיד נפש" היה מפלח את השקט.
האדמו"ר שעזב את הבנק לטובת הטורייה
את המילים המרגשות בחר גבריאלי לחבר ללחן היסטורי של דמות מופת בציונות הדתית – הרב ישעיהו שפירא זצ"ל, המכונה "האדמו"ר החלוץ". הרב שפירא היה דמות נדירה בנוף: אדמו"ר חסידי, ממייסדי "הפועל המזרחי", שוויתר על מעמד, כבוד ותפקיד נחשק כמנהל בנק כדי להגשים את החלום הציוני בידיים.
בגיל 50 עזב האדמו"ר החלוץ את מנעמי העיר, מכר את נכסיו ועבר להיות חקלאי פשוט בכפר פינס, שם המשיך להנהיג את חסידיו. השילוב בין המילים של גבריאלי על קדושת השבת בגוש קטיף לבין הלחן של החלוץ החסידי, יוצר חיבור בין-דורי של אהבת הארץ ומסירות נפש.
ניגון שעולה מעולם האצילות
"וזכנו לקבל שבתות" הוא שיר שמבקש לשחזר את הרגע ההוא בבית המדרש, כשהניגון היה עולה ומתגבר עד שהנשמות היו מתחברות לאחד. כפי שמתאר גבריאלי: "מעולם האצילות יורד ומבקש לעלות חזרה… והוא לא מוותר הניגון, ועולה עוד ועוד, עד שאפשר כבר ממש להרגיש איך כל הנשמות הפרטיות מתקבצות והופכות להיות אחד ממש".
